הרפואה המערבית והמזרחית, שונות הן זו מזו, הראשונה העמידה את הגוף ואת הנפש, שהוא עולם הרגשות שבאדם כשתי מציאויות נפרדות. גישה זו רואה כל בעיה לגופה ומטפלת בה בנפרד, זוהי התפיסה המתייחסת לגוף כאובייקט, בהשפעת מדעי האנטומיה והפיזיולוגיה. לעומת זאת הרפואה המזרחית, מאמינה שהגוף והנפש משולבים זה בזה, וזוהי מערכת אחת, לכך עולם הרגשות הנו חלק בלתי נפרד מהוויה הגופנית ומהאיזון הגופני שבתוכו.
בפרשת השבוע מתואר סיפורם של בוני מגדל בבל המנסים לקרב בין הארץ לשמיים באמצעות הטכנולוגיה. לאחר הכישלון האנושי לקרב את השמיים אל הארץ במובן הרוחני והמופשט, לאחר שהאדם, נזר הבריאה, מי שהיה אמור לקרב ביניהם, הסתאב, התגשם והתרחק מן השמימי אל הארצי והמוגשם "וירא ד' כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום. וינחם ד' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו"(בראשית ו' ה' ו') סיאוב שהסתיים במבול "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים וימחו מן הארץ…"(שם ז' כ"ג). כעת, לאחר המבול, נעשה ניסיון לרכז מאמץ ולהעפיל אל השמיים "ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ"(שם י"א ג') המניעים לכך שונים, בין היתר חרדה מפני מבול חוזר שישטוף את הארץ "…דבר אחר אמרו אחת לאלף ותרנ"ו שנים הרקיע מתמוטט כשם שנעשה בימי המבול בואו ונעשה לו סמוכות"(רש"י על פי ב"ר שם) האמצעים, חומר וטכנולוגיה "ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחמר" (שם ד'). הדרך לחבר בין היזמות לבין העשייה, תקשורת "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים"(שם י"א א') הדבור המבטא את יחודו של האדם ומאפשר לו לתקשר "לנפש חיה אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה אך זו של האדם חיה שבכולן שנתווסף בה דעה ודבור" (רש"י ב' ז') אלו השניים במקום שישמשו לאותן מטרות עילאיות להם יועדו, כחיבור בין לבבות ורעיונות, הצליחו לחבר בין לבנים דוממות וכבויות, "…ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה…"(שם ג') כדי להגשים חזון זה נעקרו ממקומם ועברו למקום אחר "…וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם…"(שם י"א ב') שם בארץ חדשה אמורים היו להגשים את רעיון בניית המגדל, הגעתם לארץ שנער הייתה לאחר נסיעתם ממזרח לכיוון מערב "ויהי בנסעם מקדם…"(שם ב') "שהיו יושבים שם, כדכתיב למעלה ויהי מושבם וגו' הר הקדם, ונסעו משם לתור להם מקום המחזיק את כולם ולא מצאו אלא שנער"(רשי שם).
המזרח הרחוק הוא כינוי בפי העולם המערבי המתאר את מזרח אסיה ודרום מזרח אסיה, ולעיתים גם כולל את החלקים המזרחיים הקיצוניים של רוסיה. מקובל לראות מזרח ומערב כשתי תרבויות שונות במהותן זו מזו, הראשונה שמרנית, סולידית ומסורתית, ואילו השנייה חדשנית, תחרותית, ליברלית ויצירתית
עולם דינאמי ומתפתח אינו תואם את תרבות המזרח המשלימה עם המציאות כפי שהיא, ומשתלבת בעולם כפי שהוא. נסיעתם של בוני המגדל לארץ שנער, מהווה תנועה מכיוון מזרח לכיוון מערב, מסביבות הרי אררט, דרך מסופוטמיה הצפונית, לארץ שנער, זהו מסלול הנדודים שעברו בוני המגדל. ממקורות רבים ניתן להסיק שזוהי משמעות הנסיעה מקדם, תנועה מכיוון מזרח למערב, החל בגירושו של אדם הראשון "ויגרש את האדם וישכן מקדם לגו עדן את הכרבים…"(שם ג' כ"ד) כיוון הנדודים הוא ממזרח למערב, לאחריו קין לאחר שרצח את אחיו נשלח גם הוא מזרחה "ויצא קין מלפני ד' וישב בארץ נוד קדמת עדן" (שם ד' ט"ז) וכן נסיעתו של יעקב בעת שברח מאחיו הייתה קדמה, מזרחה, אל בית לבן הארמי, "וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם" (כ"ט א') וכאשר שאל יעקב אבינו את רועי הצאן "מאין אתם", השיבו הרועים מחרן, מסלול המעיד על תנועה ממזרח לכיוון מערב, כיוון התנועה אותו תיארתי, זהו הכיוון המתאר דרך כלל דינאמיקה והתקדמות לעומת המסלול מזרחה המתאר דרך כלל קפיאה והתאבנות.
המדעים והאומנויות בתרבות המערבית הגיעו בעיקר מיוון ורומא העתיקה, אך הפן הדתי של המערב הוא ביהדות. היהדות היא הדת הראשונה בעולם שפיתחה את התפיסה המונותיאיסטית, מתוכה יצא התנ"ך שהפך לאחד הספרים החשובים והמשפיעים ביותר בתפיסה המערבית. ללא היהדות והמהפך המחשבתי שחוללה, כל מהלך ההיסטוריה האנושית היה שונה.
חז"ל בדרשתם עקרו פסוק זה מפשוטו ואמרו את הדברים הבאים "ויהי בנסעם מקדם, אמר ר' אלעזר ברבי שמעון, הסיעו עצמן מקדמונו של עולם, אמרו, אי אפשינו בו ולא באלוהותו"(בראשית רבה פר' ל"ח) דרשה מעין זו נדרשה דרשה גם על הפסוק המתאר את פרידת לוט ואברהם "…ויסע לוט מקדם ויפרדו איש מעל אחיו, אברם ישב בארץ כנען ולוט ישב בערי הככר, ויאהל עד סדום" (שם י"ג י"א י"ב) ובמדרש "ויסע לוט מקדם – הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אי אפשי באברהם ולא באלוהו" (בראשית רבה פר' מ"א) ההסבר לדרשה תמוהה זו הנראית רחוקה מהפשט, מובנת כשמתברר שנסיעתו של לוט מבית א-ל לככר הירדן, אינה תואמת את הפסוק "ויסע לוט מקדם" שהרי נסע מכיוון מערב לדרום מזרח, ולא ממזרח (קדם) למערב, על כן דרשו והבהירו כי מדובר במסע שונה, ופרידה מסוג אחר, העובדה כי לוט נפרד מאברהם היושב מקדם לבית א-ל ובונה מזבח "ויעתק משם ההרה מקדם לבית א-ל ויט אהלו…ויבן שם מזבח ויקרא בשם ד'"(שם י"ב ח), שבאמצעותו קורא אברהם בשם ד', ומבשר את בשורת האלוהות בעולם, המונותיאיזם, מלמדת כי לוט הפורש מעל אברהם, אינו רק נפרד ממנו גיאוגרפית, אלא גם ערכית, וזאת כמחאה על כל מה שמסמל אברהם ומפרסם בעולם.
שורשי הרפואה המערבית נולדו באירופה, שם האדם נלחם נגד הטבע ומאוד מקובל שהולכים לרופא רק כשחולים, תחזוקה יומיומית אינה דבר מקובל, הרופא בדרך כלל מציע כדור מסוים ואינו מעיר לאדם על אורח חייו הקלוקל, רפואת המזרח עוסקת במניעה, עיקרון הרפואה המזרחית אומר שלם לרופא כשאתה בריא ולא תגיע אליו חולה.
על אף שבמהותה היהדות נוטה לתפיסה המערבית, תפיסה שהיא מעין התפיסה המשיחית הרואה את העולם בתנועה מתמדת, ומנסה להשיג עוד ועוד בכל תחומי החיים, תפיסה שאינה מקבלת את העולם כמות שהוא, אלא רואה את הצורך לשפר ולתקן ללא הפוגה. המבט היהודי על גוף ונפש קרוב יותר לתפיסת המזרח, תפיסה המסגלת ראייה הוליסטית, שאינה מפרדת בין גוף ונפש, מבט הרואה את האדם כמכלול שלם, ולא רק את כאבו של אבר פלוני, בריאות במזרח נתפסת כמצב קיומי של איזון והרמוניה, ולא כהעדר מחלה, הרפואה המזרחית רואה את הסיבה לליקוי הגופני, גם במצבי האדם שבמימד הנפש, כלומר ברגשות, בעוד שהרפואה המערבית תולה את הסיבות לליקוי גופני מסוים, בעולם החומר (זיהום, תורשה, תזונה וכדו'). אלא שליהדות אמירה נוספת, משמעותית, מציאת האיזון שבין הגוף והנפש, מקורה באחדות, באלוקים, מקור המציאות, שרשה של המילה בריאות, ב,ר,א,, הוא גם שרשה של המילה בריאה, מצב בריאותי אינו רק שמירת האיזון, אלא הצורך לכוון איזון זה לשרשו, לבריאה ולבורא, משם נגזרת הבריאות, כמיהתו של האדם לשלם, לבורא, בהיות נשמתו חלק אלו-ה ממעל, מסייעת לשלמותו זו. בוני המגדל בהתאחדם, נפרדו מן השרש, מן המקור, נלחמו במקור, באלוקים "…נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה…"(רש"י שם ב') הליכתם מערבה, הכיוון הרצוי, אך ללא אלוקים, מסתיימת באופן הבא "ויפץ ד' אתם משם על פני כל הארץ…"(שם ח') בדיוק כפי שנסיעה מזרחה ללא אלוקים עשויה להסתיים רע ומר "וד' המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש…ויהפך את הערים האל ואת כל הככר.."(שם י"ט כ"ד כ"ה) גם לוט, בהליכתו מזרחה, הכריז, "אי אפשי באברהם ובאלוהו", וגם בוני המגדל, בנסיעתם מערבה, הכריזו, "אי אפשינו בו ולא באלוהותו", האיזון האמיתי מחייב פנייה למקור האחדות, לרוחות ולתרבויות בכללן "…ד' מסיני בא, וזרח משעיר, למו הופיע מהר פארן, ואתא מרבבות קדש…" (דברים ל"ג ב').
עניין שעלה
נשאלתי האם כל מי ששלח יד בנפשו, מוגדר כ'מאבד עצמו לדעת', שאין מתאבלים עליו
אקדים, התאבדות אסורה מדין רציחה, ונלמדת משני מקורות, הראשון, "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם"(בראשית ט' ה') ממנו דרשו "…ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש, ר' אלעזר אומר, מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם"(ב"ק צ' ב') השני, "לא תרצח", ממנו דרשו "…לא תתרצח, שלא תהא נרצח על ידי אותו ששפכת דמו"(פסיקתא רבתי, שמות, כ"ד) ולהלכה "המאבד עצמו לדעת, אין מתעסקים עמו לכל דבר, ואין מתאבלין עליו, ואין מספידין אותו, ולא קורעין ולא חולצין, אבל עומדין עליו בשורה אומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים"(יו"ד שמ"ה א') לעניינינו, נהגו להתאבל על מי ש'מאבד עצמו לדעת' ומן הטעמים הבאים, הראשון, נחלקו גדולי הראשונים בביאור גדר 'המאבד עצמו לדעת' "איזהו המאבד עצמו לדעת? לא שעלה לראש האילן ונפל ומת, בראש הגג ונפל ומת, אלא זה שאמר הריני עולה לראש הגג, או לראש האילן, ואפיל עצמי ואמות, ורואין אותו שעלה לראש האילן ונפל ומת, הרי זה בחזקת המאבד עצמו בדעת"(ברייתא שמחות ב' ב') יש מי שהסיק מברייתא זו שדי בהצהרתו שמתכוון לשלוח יד בנפשו, על אף שלא ראו אותו עושה כן בפועל (רמב"ן תורת האדם עמ' פ"ג ומובא בש"ך יו"ד שמ"ה ס"ק ג') ויש מי שהצריך שבנוסף להצהרתו צריך גם שיראו אותו מבצע בפועל (רמב"ם אבל פ"א הי"א) ולהלכה "איזהו מאבד עצמו לדעת, כגון שאמר: הרי הוא עולה לראש הגג, וראוהו שעלה מיד דרך כעס, או שהיה מיצר, ונפל ומת, הרי זה בחזקת שאיבד עצמו לדעת…"(יו"ד שם ב') השני, קיימת דעה בראשונים שיושבים שבעה גם על 'מאבד עצמו לדעת' (רמב"ן שם,ומובא בש"ך ס"ק ב') ועל אף הכלל "הלכה כדברי המקל באבל"(עירובין מ"ו עמ' א') ואם כך אין להתאבל, שזוהי הדעה המקלה, הורה למעשה אחד מגדולי האחרונים, להתאבל, ראשית, שנוטים הראיות לדעת הרמב"ן, ושנית,כיוון שבפגם משפחה עסקינן, אם נקל בהלכות אבל, ולא נתאבל, זוהי קולא שיש עמה חומרה, שפגענו בכבוד המשפחה, שאם אין מתאבלים על קרובם, הרי שבודאי שלח יד בנפשו, וכלשונו "אין הלכה כהמיקל בכבוד בני אברהם יצחק ויעקב"(שו"ת חת"ס יו"ד שכ"ו) השלישי, בכל מקרה שנותר ספק ולו קל ביותר שמא מת מחמת תאונה או מחוסר זהירות, דנים אותו כמת רגיל "…אבל אם ראוהו חנוק ותלוי באילן, או הרוג ומושלך על גבי סייפו, הרי הוא בחזקת כל המתים, ומתעסקים עמו ואין מונעין ממנו דבר"(יו"ד שמ"ה ב') הרביעי, בכל מקרה שיש לתלות הסיבה בדברים בלתי נשלטים ניתן להקל, וכך כתב אחד הפוסקים האחרונים "כללו של דבר, במאבד עצמו לדעת, תלינן בכל איזה תלייה כל שהוא, כגון לתלות ביראה, או בצער, או שיצא מדעתו, או שסבור היה שזה מצווה לבלי להיכשל בעברות אחרות וכיוצא באלו הדברים, מפני שזהו באמת דבר רחוק שאדם יעשה נבלה כזו בדעת צלולה" (ערוך השלחן שמ"ה סעי' ה') החמישי, שמא התחרט, וכבר לא יכול היה להציל עצמו, ובודאי במקרה בו מת רק לאחר כמה ימים (גליון מהרש"א על השו"ע יו"ד שם, ובגשר החיים, פרק כ"ה סעי' ג' אות ב').
בברכת שבת שלום – הרב אברהם רזניקוב