פרשת נח – החוק להגנת הדייר

י״א בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 20, 2018) | נח, חומש בראשית, עלון בית החולים

אמבריולוגיה, הוא התחום בביולוגיה החוקר את ההתפתחות העוברית, זהו ענף של הביולוגיה ההתפתחותית. עובר הוא יצור חי בראשית התהוותו, מרגע הפרייתו ועד צאתו לאוויר העולם. בדרך כלל מדובר על מצבו של היצור המתפתח ברחם האישה המעוברת, או ברחם היונקים ביצורים חיים או בתוך ביצה אצל בעלי חוליות אחרים, אך לאור התפתחות שיטות ההפריה המודרנית, מדובר כיום גם על יצור המתפתח מחוץ לרחם. בשלבים המוקדמים יש המדברים על קדם עובר, ועוברון, ובשלבים המאוחרים מדובר על עובר. העובר נחשב לעובר עד לרגע היוולדו או בקיעתו מהביצה.

פרשת נח היא מעין תיקון למה שלא עלה יפה בסיפור הבריאה. הציביליזציה הקדומה נמחית מעל פני האדמה, האדם, נזר הבריאה, אכזב ובגדול! גודל השבר מתואר בסוף פרשת בראשית "וירא ד' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום…" (בראשית ו' ה' – ו'), כמה דרך עברה מהחזון למציאות, תיאור הכישלון במקרא קשה "…וינחם ד' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו" (שם), תיאור עגום זה מוביל למסקנה הבאה "ויאמר ד' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה…" (שם ח') מי שיוותר לאחר אותה "ספונז'ה", הם נח ומשפחתו. הופעתו של נח על במת הסיפור המקראי מעוררת תקוות גדולות, שבאות לביטוי כבר בשם שניתן לו, "ויחי למך…ויולד בן, ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ד'" (שם ה' כט'- ל'), הוא יהווה את מוקד הפרשה, ואף תקרא הפרשה כולה על שמו, 'נח',  "ונח מצא חן בעיני ד'" (שם ט'). החובה המוסרית המוטלת על האדם לאחר המבול גדולה ביותר, משמעות ההבטחה כי לא יבוא עוד מבול על הארץ לשחת כל בשר, היא שאת מחיר העוולות האנושיות האדם ישלם בגופו "…ויאמר ד' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם…" (שם ח' כ"א), "שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם" (שם  ט' ד'). כתוב זה המלמד על איסור  'שפיכות דמים' הוא אחד משבע מצוות בני נח, אלא שלשון הפסוק נכתב בסגנון שונה מן הציווי המקראי הנוקט דרך כלל לשון איסור, שלא לעשות! לא לשפוך דם!, כאן האיסור מופיע כעונש וכתגובה חריפה למחיר שישלם האדם שישפוך דם,  אלוקים יתבע, ידרוש, את נפש האדם, דמו יישפך. פסוק זה משמש גם כמקור לאיסור הריגת עוברים שבמעי אמם "משום רבי ישמעאל אמרו אף על העוברין, מאי טעמיה דרבי ישמעאל דכתיב שפך דם האדם, איזהו אדם שהוא באדם – הוי אומר זה עובר שבמעי אמו" (סנהדרין נ"ז ע"ב), חז"ל קבעו אפוא שבגדר "האדם" שחלים עליו דיני שפיכות דמים נכלל גם עובר ברחם אמו.

התהוות העובר והתפתחותו ברחם היווה מאז ומעולם אחד הדברים המסקרנים והמגרים ביותר, בהיעדר כלי מחקר נאותים לבחינת התפתחות העובר המכוסה כולו ברחם, היה הוא מן הנעלמים הגדולים. החוקרים הקדמונים נחלקו בדעותיהם מהיכן מתחילה יצירת העובר- מהלב, מהכבד, מהראש, מהבוהן או מהטבור. ליאונרדו דה וינצ'י היה אחד הראשונים שתיאר בצורה ציורית את הוולד ברחם אמו במידה המתאימה מאוד לידיעותינו כיום. התקדמות רבה בהבנת יצירת העובר והתפתחותו חלה במאה ה-י"ז למניינם. יש הרואים בחוקר ר.פ. וולף את מייסדה של תורת העובר המדעית, כאשר הוכיח שהעובר מתפתח ממבנה תאי פשוט.

מעמדו המשפטי של העובר נידון במשפט העברי הן בתחום המשפט הפלילי והן בתחום המשפט האזרחי. האם העובר נחשב כאישיות משפטית הנידונה בפני עצמה, או שמא אין הוא אלא חלק מגוף אמו ורק עם לידתו הופך לבריה בפני עצמה, "עובר –  ירך אמו  או שמא עובר – לאו ירך אמו" (ב"ק ע"ח ע"א גיטין כ"ג ע"ב) לאותה דעה ההלכתית ש"עובר ירך אמו" השלכה למקרה בו האם התגיירה בעודה הרה, בנה אינו צריך טבילה, וטבילת האם מועילה גם בשביל העובר (יבמות ע"ח ע"א וב') מסוגיה זו לא ניתן להסיק מסקנה עקרונית וכללית לגבי מעמדו המשפטי של העובר בהלכה, לפי משפטי התורה אפשר להוכיח שאין קשר מוחלט בין הכלל "עובר ירך אמו", או בשלילת כלל זה, ובין העדר סטאטוס חוקי לעובר. הכלל "עובר ירך אמו" מוגבל ביסודו לדינים שונים, ועיקרו של היסוד תכונות חוקיות של האם מתפשטות לוולד בתוכה, אבל אין זה קובע את עצם הסטאטוס של העובר. כלל זה רק קובע, שהפסקים או שינויים חדשים שחלים על האם חלים גם על העובר. למשל, טבילת האם חל גם על העובר, מפני שגם העובר נכלל בפעולה זו. פסק בית הדין של איסור הנאה בדין 'שור הנסקל'  חל גם על העובר, הוולד שנמצא ברחם האם, אך אין להסיק מכלל זה או משלילתו על יחס חכמינו לסטאטוס העובר בתור בן אדם, ואין לגזור מכך היתר בנוגע לדיני נפשות שלו (עיין במאמרו של אליקים גציל אלינסון 'סיני' תש"ל).

עובר האדם בתהליך התפתחות עובר שני שלבים עיקריים המחולקים לשלבי משנה, שלב האמבריו, השלב שמההפריה ועד תום השבוע השמיני להיריון שבסופו מתחיל להיווצר השלד, ומתחילה ההתפתחות הספציפית לפי מין העובר. ושלב הפטוס, שמתום השבוע השמיני ועד תום ההיריון בו משלים העובר את תהליך התפתחותו עד לשלב הלידה. יש המחלקים את שלבי ההתפתחות לשלושה שלבים- קדם עובר, עובר בשבוע הראשון לאחר ההפריה, עוברון –  מתום השבוע הראשון מההפריה ועד סוף החודש השני, עובר – מהחודש השלישי ועד הלידה.

הלכה רווחת היא ההורג את העובר ברחם אמו פטור מעונש מיתה מקור דין זה נלמד מפסוק "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש…ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש" (שמות כ"א כ"ב וכ"ג) מדרש ההלכה הסיק מתוך עיון בפסוק כי מדובר על שני סוגי עונשים, לשני סוגי פשעים. כשלאחד ניתן עונש מוות "נפש תחת נפש", ואילו לשני עונש קל יותר "ענוש יענש", על פי הסברא יש לייחס את העונש החמור, למעשה החמור – הריגת האישה, ואילו העונש הקל יותר, תשלום ממון, למעשה הקל יותר – הפלת הוולדות (ע"פ מכילתא לפרשת משפטים פרשה ח'). הלכה זו נשארה ללא עוררין "אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו…הרי זה נהרג עליו…והוא שכלו לו חדשיו…"(רמב"ם הל' רוצח ושמירת הנפש פ"ב ה"ו) רק לאחר לידתו יש חיוב על הריגתו. דיון מפורש בנושא ההפלה הפלילית נמצא בתלמוד רק ביחס לבני נח כמובא לעיל משמו של ר' ישמעאל וכפי שנפסקה ההלכה "בן נח שהרג נפש, אפילו עובר במעי אמו, נהרג עליו"(רמב"ם הל' מלכים פ"ט ה"ד) המקור היחיד הדן במישרין בהפלה מטעמים רפואיים נוגע למקרה של סכנת חיים לאם תוך כדי תהליך הלידה, ואז מבחינה המשנה בין שני מצבים, כל עוד לא יצא רובו של העובר- רוב הגוף או רוב הראש, מותר לחתכו כדי להציל את האם. אך אם יצא רובו, אע"פ שהוא מסכן את חיי האם, אין נוגעים בו, "שאין דוחים נפש מפני נפש"(ע"פ אהלות פ"ז מ"ו).

נחלקו החוקרים והפילוסופים מקדמת דנא ועד ימינו מתי מתחילים החיים, והאם יש לעובר בשלב כלשהו מעמד וזכויותיו של יצור חי. בין חכמי יוון שררה מחלוקת ביחס למעמדו של העובר – אפלטון סבר שעובר במעי אימו הוא בעל חי, שהרי הוא מתנועע בבטן וניזון, בעוד אנשי הסטואה סברו, שעובר במעי אמו אינו בעל חי, אלא חלק מחלקי גופה של האם, וניזון כמו שניזון הצמח, ורק משנולד וקיבל נשמתו, הרי הוא נעשה בעל חי. כמו כן מתעורר הקונפליקט בין זכות האישה לדרוש הפלה במקרים של מומים בעובר, לפחות בשלבים המוקדמים של ההיריון, לבין האפשרות לטפל בעובר הפגוע, ולקוות שיוכל לחיות בתנאים נאותים.

על יסוד הגדרת התלמוד "עד ארבעים יום מיא בעלמא" (יבמות ס"ט ע"ב) כלומר עד ארבעים יום העובר נחשב כמים, רבו הפוסקים שלא ראו בעובר נפש עד לפרק זמן זה (ש"ך חו"מ סי' ר"י סק"ב, שו"ת אחיעזר ח"ג סוס"י ס"ל). קביעה אחרת של התלמוד מהווה יסוד לזמן נוסף בתוך תקופת ההיריון, המשמש לפוסקים גבול קריטי בנושא ההפלה, והוא שלושה חודשים (נידה ח' ע"ב), שלב בו ניכר באופן חיצוני שהאישה בהיריון (שו"ת חוות יאיר סי' ל"א, יביע אמר, ח"ד אעה"ז סי' ח'). השלב השלישי הוא מתחילת החודש הרביעי ועד החודש השביעי, שלב בו העובר יכול לחיות בכוחות עצמו ויש מן הפוסקים שהבחינו גם הבחנה זו (ציץ אליעזר ח"ט סי' נ"ב סעי', עמוד הימיני ל"ב). בין הפוסקים והפרשנים מוצאים אנו אחדות דעים ביחס השלילי להפלה. כולם מסכימים, שקיים איסור כלשהו בגרימת הפלה, ברם, מוצאים אנו חילוקי דעות בדבר מהות האיסור, חומרתו וטעמו. יש שראו בכך איסור תורה ומקורו דברי ר' ישמעאל, ועל אף שמקור הדברים נאמר לבני נח, כלל הוא אין דבר שלישראל מותר ולעובד כוכבים אסור (תוספות סנהדרין נ"ט ע"א ד"ה "ליכא", דברי תו"ס אלו סותרים למה שכתבו במקום אחר "שמותר להרגו" נידה מ"ד ע"א ד"ה "איהו") יש שלמדו את מקור האיסור מק"ו מאיסור הוצאת זרע לבטלה (שו"ת חוות יאיר סי' ל"א). אחרים ראו בכך איסור חובל, שהרי "עובר ירך אמו", וכשם שקיים איסור לחבול בחברו בחלק מחלקי גופו, קיים ג"כ איסור על הפלה שהעובר חלק מחלקי גוף האם (מהרי"ט ח"א סי' צ"ז).  יש שראו בכך איסור משום כניסה לסכנה, על סמך הכלל "כל מפלת בחזקת סכנה" (שו"ת בית שלמה חו"מ סי' קל"ב), טעם שהפך קלוש יותר בימינו (משפטי עוזיאל ח"ג חו"מ סי' מ"ו). לשאלת מקור האיסור וחומרתו השלכות למקרים בהם ברור שיוולד ילד בעל מום, או חולה במחלה גנטית קשה, אלו שראו בכך איסור תורה וכחלק מאיסור רציחה החמירו בהפלתו (אגרות משה חו"מ סי' ס"ט) מי שראו בכך איסור מדרבנן הקלו (ציץ אליעזר חי"ג סי' ק"ב) גם לשיטה המחמירה במידה ותהיינה השלכות נפשיות קשות על האם בעקבות לידת ילד בעל מום, עשויות לשמש עילה מספקת להיתר(נשמת אברהם סי' תכ"ה הערה 15), ובכל מקרה לכשעולה שאלה מעין זו יש להפנות לרב פוסק ותלמיד חכם מובהק.

 

 

 

.               בברכת שבת שלום  – הרב אברהם רזניקוב

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד