פרשת נח – התיבה והיציאה מאזור הנוחות

י״ג במרחשוון ה׳תשפ״א (אוק 31, 2020) | נח, חומש בראשית, עלון בית החולים

המודלים המחקריים העוסקים בהתפתחות אישית מגדירים מושג שבוודאי מרביתכם מכירים שנקרא "אזור הנוחות", ההגדרה מתייחסת למצב פנימי בו אדם מרגיש רגוע, נוח ובשליטה. עם היציאה מהסביבה הזו רמת ההיכרות והשליטה יורדות, מה שמעלה את הלחץ והחרדה שמתעצמים ככל שהמרחק מאזור הנוחות גדל.

הפרשה נפתחת כשקרן אור בדמותו של נח מבצבצת מתוך הכאוס של סוף פרשת בראשית, וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ד'" ( ו' ח'). בהמשך הפרשה מציגה התורה את נח באור הרבה יותר חיובי "כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" (ז' א'). הרב מרדכי ברויאר, חתן פרס ישראל, פיתח תאולוגיה פרשנית-אלגורית, שאותה כינה "שיטת הבחינות", ונועדה לקבל חלק מממצאי הביקורת ולהכלילם בתוך המסגרת האמונית. לפי התיאולוגיה שלו, בכוונה תחילה נכתבה התורה על יד הקב"ה בכמה קולות שונים, שאמורים לבטא "בחינות" שונות  בהנהגתו את העולם, בין היתר עמד על כך שהתורה מתארת את המבול בשתי בחינות, בכל אחת מהבחינות מציגה התורה את דבר ד' אל נח לקראת בוא המבול. (פרקי בראשית, אלון שבות, תשנ"ט). בבחינה א' מדבר א-לוקים עם נח זמן רב קודם המבול ומצווה אותו באופן מפורט על עשיית התיבה, ובצד זה מציג לפניו את תכניתו להביא מבול לשחת כל בשר, שמחמתו יידרש נח לתיבה. הסיבה שמפניה יימלט נח מהמבול מאחר שלא היה כלול במעשי הרשעים הוצא מכלל גזר דינם (עמ' 145). הרב ברויאר טוען כי כשנצטווה על בניית התיבה לא נומקה תכלית עשייתה, והיה עליו לעשותה כמצווה 'שמעית',, ללא טעם, לעומת זאת בבחינה ב' מדבר ד' עם נח שבעה ימים קודם המבול, כשהתיבה כבר עשויה. הציווי על עשיית התיבה אינו מופיע כלל בבחינה זו. בדבריו מציג ד' את הפורענות העתידה לבוא על כל היקום, ומחמתה הוא מצווה את נח להביא מכל הבהמה והעוף אל התיבה, כדי שיינצלו עמו (עמ' 138). מזה שהוצרך ד' לפרט בפני נח את הפורענות העתידה שמחמתה עליו לבוא אל התיבה, למד הרב ברויאר, כי בעת שציווה ד' את נח על עשיית התיבה לא נאמרה לו תכלית עשייתה, והיה עליו לעשותה כאמור כמצווה 'שמעית', ללא טעם (עמ' 140). לאור זאת ביאר הרב את ההבדל שבין שני הפסוקים המספרים בשבחו של נח.                                המודלים המחקריים מוצאים שהשהייה באזור הנוחות אינה מאפשרת לאדם למקסם את יכולותיו ומצמצמת את מרחב האפשרויות שהוא בוחן כרלוונטיות לגביו בתחומי החיים השונים. לעומת זאת יציאה מאזור הנוחות – התמודדות עם אתגרים חדשים, יצירתיות ובחינה אמיצה ומפוכחת, מובילים את האדם לשיפור הביצועים ולצמיחה אישית.                                                     בזמן  גזרת המבול עדיין לא הייתה צדקתו של נח מבוררת, ולא היה אלא במדרגה של "מצא חן בעיני ד'"  (ו', ח'), סיבה שהיא מספקת כדי שיינצל. רק לאחר שעמד בניסיון הקשה של עשיית מצוַות ד' שאין טעמה בצדה זכה לכך  "כי אתך ראיתי צדיק לפני" (ז' א'). בתיאור המקראי נח אינו מנסה לבטל את הגזרה המוטחת, אלא הוא מציית בדממה ומשקיע את מרב מאמציו לבנות את התיבה שתאפשר לו ולמשפחתו לשרוד את התופת. הנה מגיע הרגע להיכנס לתיבה. "וַיֹּאמֶר ד' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה…"(שם, ז' א'). רש"י מבקר את נח ומפרש כי נח לא נכנס מיד לתיבה "אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים". פסוק זה עומד בסתירה לכאורה לפסוק אחר בו נאמר "ויעש נח ככל אשר צוהו ד'" (שם, ה'). לשם יישוב הקושי צריך להבין מה טעם בבניית התיבה, ברצות ד' יכל להצילו גם בלי כל עשיה ובניית תיבה, מה טעם להטריחו כל כך בבנייתה? רש"י פירש כדי שיזהיר את אנשי דורו, "ולמה הטריחו בבניין זה? כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה ושואלין אותו, מה זאת לך? והוא אומר להם, עתיד ד' להביא מבול לעולם, אולי ישובו", המטרה אם כן של בניית התיבה לעורר את שכניו ולהניעם לחזור בתשובה, לנח הותירו מקום לנסות למנוע את המבול, משלא הצליח נאלץ להיכנס לתיבה "בא אל התיבה". 'הכתב סופר' מבאר שנח קנה את מעלתו, רק לאחר שטרח ובנה תיבה במשך 120 שנה, הצלתו של נח תלויה הייתה בעשייה שהיא כטבעו של עולם. נח בונה תיבה, רש"י הדגיש שנח עומד בלחץ חברתי בלתי רגיל. גם כשלועגים לו, גם כשכולם חושבים אחרת וחומסים – נח אינו מושפע מן הסביבה, הוא אינו מקשיב ל"מכחישי המבול", הזמנתו המפורשת אל התיבה מהווה הדרכה לדורות כיצד נוהגים צדיקים, כניסתו המתוארת כמי הייתה "מפני המבול", נבעה מכך שמנעו ממנו להיכנס לתיבה עד שגברו המים, ועל כן נאמר "כי אתך ראיתי צדיק לפני" ולא רק "מצא חן בעיני ד" (עמ' ל"ח). כמובן, שאין להשוות בין המבול ובין המגפה שלנו, אבל דומה שזו הפעם השנייה בהיסטוריה, שכל העולם נכנס לתיבה. גם הפעם, כל משפחה לתיבה שלה, לבית שלה. כאז גם עכשיו יש מי שהתעוררו כשהמבול היכה.                                                                                                                           מחקרים שבהם ביקשו מהמשתתפים לדמיין התנסויות והתמודדויות ולבחון את אורח חייהם במדדים של הישגים ומימוש עצמי, הוביל לתגובות פיסיולוגיות של חרדה כמו דופק מואץ והזעת יתר. תוצאות שמסבירות מדוע מרבית האנשים  נמנעים להיות יצירתיים ולשקול אפשרויות ויוזמות חדשות ושונות מאלה שהם רגילים להם.                                                               הכניסה אל התיבה, ההצלה הפיזית שמקנה התיבה, לא מספקת תשובה לשאלה 'מה יהיה אחר-כך'? או במילים אחרות, איך מונעים את המבול הבא? את חידוש ההשחתה על ידי בני אדם? למעלה משנה שהו נח ובני ביתו בתיבה שלהם, מי"ז מרחשוון עד כ"ז מרחשוון בשנה שלאחר מכן. בהתחשב בתנאי החיים בתיבת נח, יש להניח שקל שם לא היה, כמה זמן ניתן לשהות במקום סגור ולא להשתגע?! במהלך השהייה הממושכת בתיבה נדרש נח לסגל דפוס התנהגות שונה לחלוטין. כשנמצאים זמן כל כך ממושך במקום סגור בצפיפות רבה חייבים לחשוב כל אחד על טובת האחר. נח ובני ביתו לא יכלו לדאוג רק לעצמם ולומר "אחריי המבול". גם זהו לקח חשוב לאחר שנת נדודים על פני מים רבים. והנה תמה השנה מסתבר שגם היציאה מן התיבה איננה פשוטה. נח קיבל כאן ציווי מיוחד "וַיְדַבֵּר אֱ-לֹקים אֶל נֹחַ לֵאמֹר, צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ" (ח' ט"ו-ט"ז). זוהי הפעם הראשונה שהתורה אומרת שד' מדבר עם מישהו, עד עכשיו הייתה רק אמירה "ויאמר", דיבור הוא שיתוף ולא רק אמירה, יש גם דיבור, ויש גם לאמר, בפעם הראשונה בתורה. נח יוצא, אולם, כנראה שהוא אחוז בפחד בחשש מפני העולם שבחוץ מה שהביאו אל הטיפה המרה, ומה שהזקיקו לברכה, ואכן, ברכת ד' מגיעה – לא יהיה יותר מבול, "וַיֹּאמֶר ד' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (שם, ח', כ"א).  נח יוצא מן התיבה, אולם, ההתמודדות עם העולם שבחוץ קשה.                                                            

 מרבית האנשים מעדיפים להימנע מהתמודדויות, מחוסר וודאות ומשינוי סט ההתנהגויות השגרתי. הנטייה האוטומטית להישאר באזור הנוחות, משאירה את האדם בתחום הבינוניות. אזור הנוחות הוא אזור הבינוניות! אחד מאתגרי המטפלים  לגרום לאדם להעז ולהגדיל את מרחב האפשרויות הרלוונטיות עבורו כדי למשש יעדים חדשים.                                       רבים עוסקים במחלוקת המובאת בחז"ל בדבר היחס בין נח לאברהם – מי צדיק גדול יותר? ובלשון רש"י, "בדורותיו – יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום" (ו' ט'). יש לתמוה על אלה שדרשו לגנאי, מאחר שצדיק היה נח, וגם תמים היה בדורותיו, למה דרשו לגנאי כשאפשר לדרוש לשבח? ועוד יש לתמוה בלשון רש"י, שהדורשים לשבח אמרו "אילו היה בדורם של צדיקים", והדורשים לגנאי אמרו "אילו היה בדורו של אברהם", למה נקטו דווקא דורו של אברהם, ולא דור של צדיקים?! תקופת המבול לא באה רק לחסל את החברה האנושית הקלוקלת, אלא נועדה גם לחינוך מחדש, היציאה לעולם החדש זהירה והדרגתית. ואפשר שזו כוונתם של הדורשים לגנאי, ודאי שנח היה צדיק, אך מ"מ אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, שהרי אברהם  התפלל על אנשי סדום הרעים והחטאים לעורר עליהם רחמי שמים, ומדה זו חסרה לנח. דרשני החסידות תיארו אותו כ"צדיק בפרווה", כלומר כאדם שכאשר קר בבית, הוא דואג לחמם רק את עצמו במעיל פרווה, ואינו מדליק תנור שיחמם את כל הנמצאים בבית. הוא לא התפלל על אנשי דורו, ולא ניסה להשפיע עליהם לשנות את מעשיהם. הנביא קורא למבול "מי נח" (ישעיהו נ"ד ט'), על שלא התפלל על בני דורו להצילם ולחלצם ממיצר (זוהר נח אות קפ"א). הלוא כך לימדו חז"ל למה ההורג נפש בשגגה יוצא מעיר המקלט במות הכהן הגדול כי על הכהן הגדול מאחיו היה להתפלל עליו שיגמר דינו לזכות, ומשנגמר דינו לחובה אחריות מוטלת על הכהן (מכות י"א ע"א). הרי לן גודל החיוב המוטל על גדולי הדור ומנהיגיו. לנו, אין הבטחה ביציאה מן התיבה, שנגיף הקורונה לא יחזור. צריכים אנו להתאמץ רבות ולשמור על הכללים המתאימים, אולם, אנו לא יוצאים אל עולם חרב ההפך הוא הנכון. השבוע יתחילו לבקש גשמים ולומר "ותן טל ומטר לברכה", למרות שעונת הגשמים בארץ ישראל יכולה להיפתח מיד לאחר חג הסוכות, תיקנו חכמים להמתין עם בקשת הגשמים עד לז' בחשוון בנימוק, "כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת". השאלה מדוע דחו את שאלת הגשמים שהם צורך חיוני ביותר לקיום האדם, לעומת זה, מניעת הגשם כדי שעולי הרגל יוכלו לשוב לבתיהם אינה אלא עניין של נוחות שלא יירטבו מהגשם? יתרה מזו, הצורך בגשמים הוא ודאי וחיוני לכלל יושבי הארץ, ואילו הדאגה לעולי הרגל אינה אלא למעטים? והיא גם מוטלת בספק, כי ייתכן שאותו יהודי לא עלה כלל לרגל או שהגשם לא יפריע לו! הלקח הנלמד מכך עד כמה גדולה הערבות הדדית "עד שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת", בשביל יהודי אחד ראוי להמתין עם שאלת גשמים,  על אחת כמה וכמה כדי להציל יהודי אחד.

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד