מערכת הנשימה היא מערכת בגוף האדם המאפשרת את חמצון הדם הדרוש לצורך הפקת אנרגיה אות פליטת הפחמן הדו-חמצני שהוא תוצר לוואי לתהליך זה. מערכת הנשימה מורכבת מדרכי האוויר העליונות, ודרכי האוויר התחתונות. דרכי האוויר העליונות כוללות את האף, הפה, ותחילת קנה הנשימה. דרכי האוויר התחתונות כוללות את קנה הנשימה, אות הסמפונות ואת הריאות.

יום ראש השנה מכונה בתורה יום תרועה וחז"ל למדו מכך שיש מצווה להריע בשופר בראש השנה. מהפסוקים בפרשת הציווי על ראש השנה ועל היובל, למדו חז"ל שמהתורה צריך להריע בראש השנה שלוש "תרועות", שבכל אחת תוקעים תקיעה לפניה, קול פשוט וישר, ותקיעה לאחריה, ובסך הכל תשע תקיעות. בתלמוד ביאר החכם אביי שנחלקו חכמי המשנה, מהי "תרועה" האמורה בתורה, האם מדובר ב"יבבה" כפי שתירגם אונקלוס, כחולה הגונח, והיינו הקול הנקרא "שברים", שלוש קולות קצרים. או ש"התרועה" היא יללה, כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכים זה לזה, הנקראים בפינו "תרועה". מסוגיה תלמודית זאת נראה כי 'תרועה' היא ביטוי לאופנים השונים בהם שופך האדם שיח לפני קונו, פעמים גונח, פעמים מילל ופעמים שהקול הנשמע מפיו פשוט וישר כאנחה עמוקה, מה שקרוי – תקיעה. חיזוק לגישה זו ותימוכין לה ניתן למצוא בדבריו של בעל ספר החינוך המבאר את טעמה של מצווה זו. משרשי המצווה, לפי שהאדם בעל חומר לא יתעורר לדברים כי אם על יד מעורר, כדרך בני אדם בעת המלחמה יריעו אף יצריחו כדי שיתעוררו יפה למלחמה, וגם כן ביום ראש השנה שהוא היום הנועד מקדם לדון בו כל באי עולם, וכמו שאמרו זיכרונם לברכה [ראש השנה ט"ז ע"א], בראש השנה כל באי העולם עוברין לפני ה' כבני מרון, כלומר, שהשגחתו על מעשי כל אחד ואחד בפרט, ואם זכיותיו מרובין יצא זכאי ואם עונותיו מרובין בכדי שראוי לחייבו מחייבין אותו למות או לאחת מן הגזירות כפי מה שהוא חייב, על כן צריך כל אחד להעיר טבעו לבקש רחמים על חטאיו מאדון הרחמים, כי אל חנון ורחום הוא נושא עון ופשע וחטאה ונקה לשבים אליו בכל לבם. וקול השופר מעורר הרבה לב כל שומעיו, וכל שכן קול התרועה, כלומר הקול הנשבר…" (ספר החינוך מצוה ת"ה). משמע, לפנינו, תפילה וזעקה הבוקעים מעומק הלב באמצעות השופר.

האף – תפקידו סינון וחימום האוויר. קנה הנשימה – בפתח הקנה נמצא מכסה הגרון . תפקידו לנתב את האוויר לקנה ואת המזון אל הושט. מיתרי הקול – נמצאים בקנה, מעל נקודת ה"קָרינה" שנמצאת קצת מעל פיצול הקנה, והם מתכווצים ונפתחים בעת הדיבור. הקנה מתפצל לשתי סמפונות – אחת לכל ריאה. הריאות – כל אחד מהסמפונות מתפצל לעוד סמפונות, קטנים יותר ויותר, עד שלבסוף הם מגיעים לנאדיות.  בנאדית הריאה – מתרחש חילוף הגזים.

בהמשך הסוגיה מבואר שרבי אבהו הסתפק בספק נוסף, שלישי, האם הגניחות והיללות כאחת הן ה"התרועה", שכן דרך הדואג להיאנח תחילה ואחר כך לילל, והיינו הסדר הנקרא "שברים תרועה" (שם ל"ד ע"א). בתקנת ר' אבהו נתחבטו בתקופת הגאונים, ובעניינה שאל מר רב בהלול מקירואן את רב האי גאון "…כי לא מחמת ספק התקנה הזאת… כי עיקר הדבר מימות משה רבנו עליו השלום… ואל תחשבו בלבבכם כי בימי ר' אבהו נפל ספק בדבר הזה, שהרי משניות קדמוניות… וכך היה הדבר מימים קדמונים מנהג בכל ישראל, מהם עושים תרועה יבבות קלות, ומהם עושים תרועה יבבות כבדות, שהם שברים, ואלו ואל  יוצאים ידי חובתן… וכשבא ר' אבהו ראה לתקן תקנה שיהיו עושין בה כל ישראל מעשה אחד, ולא יהיה ביניהם דבר שההדיוטות [רואין אותו כחלוקה]…  וכשר הדבר בעיני כל ישראל ונהגו בו כלם(השאלות והתשובה מובאות אצל ב"מ לוין, אוצר הגאונים למסכת ראש השנה -עמ' 86-60 )..דעת רב האי שסבר כי תקנת ר' אבהו היתה לאחד את המנהגים השונים, מנהגים אשר כולם באו במסורת נכונה ואמתית. הרמב"ם ביד החזקה, כתב: "תרועה זו האמורה בתורה, נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלות, ואין אנו יודעים היאך היא, אם היא היללה שמייללין הנשים ביניהן בעת שמייבבין, או האנחה כדרך שייאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד…לכך אנו עושין הכל. …נמצא סדר התקיעות כך הוא: …נמצא מנין התקיעות שלושים כדי להסתלק מן הספק". (זמנים, הלכות שופר פרק ג') כלומר, אין הרמב"ם מסכים עם רב האי גאון, ומודה שנפל ספק בצורת התקיעות במשך הזמן ברם, בבוא הרמב"ם להסביר את המנהג בימיו על פי התלמוד, העתיק את ספקו של ר' אבהו לספק הנופל בכל השיטות: 'לכך אנו עושין הכל', הרי ברור שתקנת ר' אבהו הייתה יצירת דרך שלישית בין שתים מסופקות, דרך שההולכים בה זונחים את הדרכים האחרות, ואילו עתה מלמד הרמב"ם כי אף השלישית מסופקת, ובשל כך הולכים בכל הדרכים גם יחד.

תהליך הנשימה מתבצע על ידי משוב שלילי. במערכת הדם נמצאים חיישנים {קולטנים} המזהים כמויות של פחמן דו-חמצני בדם. חיישנים אלו שולחים את המידע אל המוח המוארך שהוא מרכז בקרת הנשימה בגוף. כאשר יש ריכוז גבוה יחסית של דו תחמוצת הפחמן בדם, הוא שולח הוראה לסרעפת ולשרירים הגורמים להרחבת בית החזה, שאיפת חמצן מעשירה את הדם בחמצן, תהליך הנשיפה עושה פעולה בדיוק הפוכה ופולט את הפחמן הדו- חמצני

ביסוד מצות תקיעת שופר קיימת מחלוקת, מה הגדרתה של מצוות תקיעת השופר, האם מעשה התקיעה, או השמיעה. השלכתה של מחלוקת זו, האם כל אחד ואחד מן השומעים מקיים בעצם את מצוותו בעצמו ע"י שמיעתו או שמא מצות התורה היא לתקוע וכולם יוצאים ידי חובתן מדין שומע כעונה, וכשם שאמרו חז"ל שומע כעונה (סוכה ל"ח ע"ב) ה"ה ששומע כתוקע, וכששומעים את קול השופר מפי התוקע הרי זה כאילו כל אחד תקע בעצמו ובכך הוא יוצא ידי חובתו. הרמב"ם (בז' מקומות פ"א מהלכות שופר הלכה א' – ג' ופ"ב הלכה א' בספר המצוות מצ"ע ק"ע, ובפרטי המצוות ריש הלכות שופר ובשו"ת פאר הדור סימן נ"א) כתב דאין המצוה אלא בשמיעת קול שופר, בעקבות הרמב"ם הלכו הטור (סימן תקפ"ה) והב"י בשו"ע (שם ס"ב) וכולם סוברים שהמצווה היא בשמיעה. לעומת זאת מביא הרא"ש בשם ר"ת (ר"ה פ"ד סוף סימן י') דמברך על תקיעת שופר, ומשמע דהמצוה היא התקיעה. לכל אחת מהשיטות קשיים וראיות. הסבר מרתק מצוי בפירושו של הרב סולוביצ'יק זצ"ל, הנותן פשר לאמצעי הקשר, השופר, לפירושו, תקיעת שופר היא גם מדין תפילה. חז"ל בבואם לעצב את סדר עבודת היום בראש השנה, לא הסתפקו בתפילות ובפיוטים על כל עושרם הלשוני, חז"ל הבינו כי קיים עולם רגשי וחוויתי עמוק, שגם המתוחכמת שבתפילות לא תוכל לבטא, במקום שבו נגמרות המילים, לא נותר לו לאדם אלא לבטא את עצמו ביללה או גניחה חסרת מילים, ההוכחה לכך היא סדר התפילות בראש השנה, המהווה צירוף של תקיעות וברכות לכדי סדר אחד, צירוף זה הוא שיצר את המערכת של תפילת מוסף בראש השנה – "מלכויות זיכרונות ושופרות".

אנחה וכן גניחה או אנקה היא נשיפה קולנית של אוויר מהפה או מהאף המשמשת בני אדם להעברת רגשות. קודם לה בדרך כלל שאיפה עמוקה. לעתים הרגש המופגן שלילי כמו במקרים של חוסר שביעות רצון, ולעתים הוא חיובי כמו במקרים של הקלה לאחר שמצב שלילי הסתיים או נמנע, לעתים מתייחסים לאנחה כמנגנון אתחול למערכת הנשימה, למשל ביוגה, מה שנתמך גם על ידי מחקרים מדעיים^.  

התקיעה היא צליל אחיד המופק מנשיפה רציפה, והתרועה היא מלשון רעיעות, כלומר היא צליל שבור המופק מנשיפה בלתי רציפה. החוויה האנושית כאן מתפרטת לשתי חוויות שונות, המתבטאת בשני צלילים שונים, התקיעה בתחילת הסדר, קול ישר, זועק, לאחריו קול שבר, 'שברים', האדם מרגיש שהוא שבר כלי, ומכאן האנחה, לאחריה באה ה'תרועה', היללה, ההכרה בפגמים ובחולשות, מצריכה גם בכייה, קול המפרק את השברים לרסיסים, מכאן מתחילים לאסוף את החלקים ולבנות מחדש את החיים הישרים, תקיעה לאחריה. נחלקו הראשונים האם צריך להפסיק בין השברים לתרועה. הרמב"ן (דרשה לראש השנה)  והמרדכי (ראש השנה סי' תש"כ), הביאו את שיטת רבנו תם "דגנוחי וילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי" (אין דרכם של אנשים לגנוח ולילל כאחד), ולכן צריך לתקוע את ה"שברים" ואת ה"תרועה" בהפסק ביניהם, והיינו שיתקע אותם בשתי נשימות נפרדות. במשנה ברורה (או"ח תק"צ ס"ק י"ז) הביא את דברי הבית יוסף והב"ח, שבדיעבד, גם לדעה זו אם עשה בנשימה אחת יצא. אולם הרמב"ן דחה את דבריו, וכתב שמאחר ותוקעים "שברים-תרועה" בגלל הספק שמא שניהם ביחד זו ה"תרועה" של התורה, נמצא שזו "תרועה" אחת, ולכן חובה לעשותה בנשימה אחת, ואם תקע בשתי נשימות לא יצא ידי חובה וכן הביא (המשנ"ב שם ס"ק ט"ז) בשם "רוב הפוסקים", כי לדעה זו, החובה לתקוע בנשימה אחת לעיכובא אפילו בדיעבד. ובתרומת הדשן (סימן קמ"ב) כתב שכדי לצאת ידי חובה לכל השיטות, יש לתקוע ב"תקיעות דמיושב" בנשימה אחת, ו"בתקיעות דמעומד" בשתי נשימות. להלכה –הביא מרן השו"ע (שם סע' ד') את שתי הדעות, וכתב כי "ירא שמים יצא ידי כולם, ובתקיעות דמיושב יעשה בנשימה אחת, ובתקיעות דמעומד יעשה בשתי נשימות. והרמ"א כתב, כי "המנהג פשוט לעשות הכל בשתי נשימות". וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק כ') "כי אפילו לפי מנהגינו, אם עשה בנשימה אחת, יצא" (עי' בשער הציון ס"ק י"ט). מכל מקום, גם לדעת הסוברים שצריך לתקוע בנשימה אחת, כתב המשנה ברורה (שם ס"ק י"ח) "לא יתקע שברים-תרועה בכוח אחד בלתי שום הפסק, דבכהאי גוונא לא מיקרי נשימה אחת, אלא יפסיק מעט רק שלא יהיה בכדי נשימה בינתיים".  אולם החזון איש  חלק על קביעה זו, וסבר שאם מפסיק מעט אפילו פחות מכדי נשימה, זהו הפירוש של ב' נשימות שכתב השו"ע שלא יפסיק יותר מכדי נשימה. ולכן לדעתו לתקוע "בנשימה אחת" הכוונה בכח אחד ממש, ואין לו להפסיק כלל, והיינו "להריע מתוך השבר" ממש. וכדבריו נהגו בבית מדרשו, שבתשר"ת דמיושב הריעו מתוך השבר ממש, ובמעומד הפסיקו מעט פחות מכדי נשימה (הלכות ראש השנה סי' קל"ו).  הירידה לאנחה ולבכייה מאפשרת לשוב ולפנות לד', אך ממקום חדש לגמרי, זוהי התקיעה השנייה, בעוד התקיעה הראשונה הייתה צעקה גולמית, התקיעה השנייה היא קריאה מפוכחת, וצלולה יותר.

בברכת שבת שלום  – הרב אברהם רזניקוב