של נעליך מעל רגליך – תותב
הנעל היא פריט לבוש שמטרתו לכסות את כף הרגל על מנת להקל על ההליכה ולמנוע פציעות ממכשולים סביבתיים. הנעל בנויה מסוליה – החלק התחתון של הנעל המעניק את המשען המוגבה ממנו העקב. הידוק הנעל לרגל נעשה בדרך כלל באמצעות שרוכים שקשירתם בצורה נכונה מבטיחה אחיזה טובה של כף הרגל, מונעת נזקי הליכה ומונעת מהנעל מלהחליק מהרגל.
בפרשת השבוע מתוארים שני ניסים שאירעו בתקופת המדבר ועליהם לזכור ניסים אלו טרם כניסתם לארץ " … שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה, מֵעָלֶיךָ, וְרַגְלְךָ, לֹא בָצֵקָה, זֶה…" (דברים ח' ד'). לפי רש"י מדובר בנס "שמלתך לא בלתה – ענני כבוד היו שפין בכסותם ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים, ואף קטניהם כמו שהיו גדלים היה גדל לבושן עמהם, כלבוש הזה של חומט שגדל עמו. לא בצקה – לא נפחה כבצק, כדרך הולכי יחף שרגליהם נפוחות". נראה שרש"י דייק את הפסוק, "שמלתך לא בלתה מעליך", משמעו שהבגדים לא סרו ממש מעל האנשים כל השנים. ר' אברהם אבן עזרא, כותב, "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה" – יש אומרים דרך אות, (בדרך נס לא בלתה) ואחרים אומרים, כי הוציאו מלבושים רבים ממצרים. ויתכן שאין בתולדת המן להוליד זיעה (אולי המן לא גרם להזעה מרובה שהורסת את הבגדים), כי מנהג רגל האורח שהלך רגלי דרך רב – שינפחו רגליו. ויתכן שנתן להם השם כח או הוליכם אט…", על דברים אלו כתב הרמב"ן "ואין דבריו נכונים ….והכל ממעשה הנס כי על כל מוצא פי ד' יחיה האדם ויתפרנס, ואם תכסה את הקורה בשמלה חדשה בארבעים שנה תבלה אע"פ שאין בה זיעה אף כי אנוש רמה". מעניין שתרגום אונקלוס כאילו מתעלם מהמילה "בצקה" – ומפרש את הפסוק לפי ההקשר, "ומסאנך לא יחפו", לא היית יחף מנעליים.פירוש זה מתאים לחלקו הראשון של הפסוק המדבר על הבגדים שלא התבלו וכך גם הנעליים… ואכן כך מתואר בהמשך ספר דברים "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה, בַּמִּדְבָּר, לֹא-בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם, וְנַעַלְךָ לֹא-בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ" (דב' כ"ט ד'). המהר"ל מקשה, בפרשת 'כי תבא' נאמר, "ונעלך לא בלתה מעל רגלך", ואם כן לא היו הולכים יחפים ?! ואילו בפרשתנו נאמר, 'רגלך', לדבריו, אין זו קושיה, כי כך פירושו "ורגלך לא בצקה", כי היה לך מנעלים ולא הלכת יחף, ולכך לא נפח רגלך כדרך הולכי יחף.
כדי להתאים את גודל הנעליים לנועל מחולקות הנעליים ל"מידות". כדי להקל על ההליכה ולעיתים מסיבות רפואיות נעזרים במדרסים בעת נעילת הנעליים. על מנת למנוע שפשוף בין הרגל לנעל וכדי לחמם את כף הרגל נהוג ללבוש גרביים. הגירסאות המוקדמות ביותר של נעליים הידועות למחקר היו רכות, עטופות עור והזכירו במידת מה סנדלים או מוקסינים.
המהר"ל מקשה עוד מדוע לא נאמר בפרשתנו כדרך שנאמר בפרשת 'כי תבוא', 'ונעלך לא בלתה' – שוודאי אם היה להם מנעלים פשיטא שלא בצקה רגלך? ומתרץ, "להודיע שיש חלוק בין "שמלתך" ובין "נעלך", כי המלבושים הם לכבוד האדם… ובשביל כך לא בלו. ומנעלים אינם מלבושי כבוד….שהרי בכל מקום קדושה אסור לילך במנעלים, כדכתיב "של נעלך", נמצא, כי המנעלים אינם אלא להכרח האדם, שלא יקבל נזק ברגליו. וזהו שתקנו חכמים כשלובש סודר שלו או טליתו לברך 'מלביש ערומים', בלשון לבישה. וכשהוא נועל מנעליו, מברך 'שעשית לי כל צרכי', כלומר בשביל הכרח וצורך נבראו, שאין זה מלבוש כבוד (ברכות ס' ע"ב). (גור אריה על התורה). בעל "שפתי חכמים", כתב שייתכן שביציאתם ממצרים היו להם נעליים,אך לאלו שנולדו במדבר לא היו נעליים וכך מוסבר ההבדל בין הפסוקים, בפרשת 'כי תבוא' מדברים ביוצאי מצרים, שלהם היה מנעלים, ואלו לא בלו, ובפרשתנו מדובר בנולדים במדבר, שלהם לא היו מנעלים ועליהם נאמר "ורגלך לא בצקה". הרב מנחם מנדל מרימנוב לומד מפסוק זה לקח, הורה לנו הכתוב באמרו 'שמלתך לא בלתה מעליך' כי כל ארבעים שנה הלכו בטכסיס וסיגנון אחד…היו מסתפקים במלבוש אחד ולא בקשו טכסיסי מלבושים חדשים כמנהג העולם בזמן הזה" לבגדי ישראל במדבר ערך חינוכי, מותר וצריך להחליף הבגדים כשצריך, אך לא מפני אופנה משתנה וחיקוי אחרים. הרב צבי יהודה קוק ביאר כי לרגל מידה התואמת את הנועל בלבד, משא"כ הבגד הניתן להשאלה לאחרים, ועל כשנועל מנעליו מברך 'שעשה לי כל צרכי', לשון יחיד, וכשמתלבש מברך 'מלביש ערומים', לשון רבים, האדם עומד על רגליו שלו כפרט, את זאת מסמלת הנעל, אך חייב להרגיש שייכות לכלל, את זאת מסמלת השמלה, ועליה מברכים בלשון רבים.
נעילת הנעליים מחד, מספקת הגנה מפני חתכים בכפות הרגלים, שחיקה, חבורות, ומכות. המנעלים דואגים לחימום כפות הרגליים ומניעת כוויות קור, הגנה מפני בעלי חיים ארסיים. מאידך, המנעלים יכולים להגביל את גמישות כף הרגל ואת הניידות שלה. הליכה יחפה היא יותר טבעית עבור כף הרגל.
נע"ל – כתב הרב צבי אלימלך מדינוב, הם ראשי תיבות, נשיכה, עקיצה לחישה, ומה אומר ד' למשה כשמודיעו בסנה 'של נעליך מעל רגליך' ? שלמרות שיש לך כוחות לנשוך ולעקוץ וללחוש, אם אתה רוצה להיות מנהיג לעדת ישראל אל תהיה רגיל להשתמש בכוחות אלו כנגד עם ישראל. ההלכה קבעה כי יש להלך יחף במקום קדוש, בית המקדש. המקור הראשון לכך מצוי בדברי ד' למשה במעמד הסנה, "וַיֹּאמֶר…שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא" (שמות ג', ה'). מפסוק זה למדו חכמים את החובה ללכת יחפים בבית המקדש (ברכות ס"ב ע"ב). הגמרא קובעת, "לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה" (זבחים כ"ד ע"א), והסביר הר"ן את הטעם, כי רצפת המקדש היא ככלי שרת, ובתור שכזו אסור שיחצוץ דבר בינה לבין רגלי הכהן. לפי דעה זו, מטרת ההליכה היחפה במקדש הייתה ליצור חיבור ישיר, נטול חציצה, בין האדם לבין הקודש וכליו. הרב איתמר חייקין כותב שאפשר גם להתבונן על ההליכה היחפה מכיוון אחר. לא ההליכה היחפה היא העיקר אלא הסרת הנעליים. ציווי ד' התמקד ב"של נעלך מעל רגלך" ולא בעמידה היחפה. לדבריו, באופן דומה הבינו חז"ל את משמעות הפסוק (ישעיהו א', י"ב) "כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי" כמתייחס לאותם "מפונקים" שאינם חולצים נעליהם בבואם לבית המקדש (חגיגה ד ע"ב). ההולך עם נעליים רומס כל שתחת רגליו, בגסות וחוסר רגישות, לעומת האדם ההולך יחף. חליצת הנעל הנעשית על ידי היבמה ליבם שלא רצה להקים את שם אחיו שמת ולא היו לו בנים, אומרת, מכאן ולהבא אוכל להינשא לכל מי שארצה ואיני נתונה לאדנותו של איש. עליית הכוהנים לברך את 'ברכת כוהנים' ללא ממנעלים, יחפים, מבטאת ענווה, קדושה והכנעה, ועל כן רצוי שהעומד לפני ד' ישיל נעליו מעל רגליו.
הפרוטזה המודרנית כוללת מערך חיישנים, כמו אלה שקיימים בטלפונים סלולריים. יש גם חיישני לחץ, תנועה ומרחב. כולם מחוברים למחשב מרכזי בפרוטזה, ש'מבין' מה בדיוק אותו אדם מנסה לעשות באותו הרגע. הטכנאי שמתקין את הפרוטזה יודע לכוונן אותה במדויק כדי שתתאים לרגל, להרגלים ולסגנון ההליכה של המשתמש. בעתיד אולי יהפכו הפרוטזות לאיברים מושתלים.
ההליכה היא חלק בלתי נפרד מהגוף וההרגלים של האדם. במשנה מובא "הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר' מאיר. ורבי יוסי אוסר…" (שבת ס"ה ע"ב, ס"ו ע"א). קב (רגל תותבת) לדעת ר' מאיר היא כרגל ומשמשת כנעלו של הקיטע, על כן ניתן לצאת בשבת לרשות הרבים מקום בו אין עירוב בקב, ר' יוסי חולק בשל העובדה כי הקיטע נשען על סמוכות (קביים). ועל כן הרגל התותבת אינה אלא למראית עין בלבד, ואינה כנעל, ההלכה נפסקה כדעת ר' יוסי. סמוכות (קביים), בוודאי ניתן לצאת בשבת במקום שאין עירוב, שבלעדיהם אינו יכול ללכת. פרוטזה בימינו כבר אינה רק רגל מעץ. עם התקדמות הטכנולוגיה הפכה הפרוטזה לרגל תותבת משוכללת המכילה משקולות איזון ממונעות (גיי'רוסקופים). תותבות אלו מקלות על חיי קטוע האיבר במידה שאין לשער, אך כיוון שההליכה עם פרוטזה כזו כרוכה בהפעלה חשמלית, דנו הפוסקים הן בשאלת הפעלתה החשמלית בשבת. והן, ביציאה עם הפרוטזה מחוץ לעירוב בשבת. כאשר מדובר בחולים ונכים נטה הרב אוירבך למצוא דרכים להקל. קטוע הרגל בכל ימות החול הוא נייד, יש מקטועי גפיים שאף משתתפים בתחרויות ריצה ומגיעים להישגים מרשימים. הגבלת התנועה עבורם בשבת הינה סבל גדול מאוד. ביחס לחולה שאין בו סכנה, ההלכה התירה איסורי דרבנן על מנת לרפאותו או כדי להקל מסבלו (או"ח שכ"ח סעי' י"ז). חוסר תנועה בשבת הינה סבל גדול מאוד. שיקול נוסף להקל 'דבר שאינו מתכוון' העובדה כי הפעולות הנעשות באמצעות החיישנים הינן אינסטינקטיביות. אומנם כאשר ישנה וודאות שהפעולה תעשה היא תיוחס לאדם העושה על אף שאינו מתכוון ,'פסיק רישא', אך כשם שאין האדם מודע כלל למערכות השונות בגופו הפועלות בכל פעולה שהוא עושה, כך גם אותם המנועים המופעלים ע"י החיישנים, הם בגדר 'דבר שאינו מתכוון'. בנוסף לכך, ההלכה קובעת כי בעלי חיים מזיקים כשאינם רצים ומסכנים אותו ניתן להרגם כשדורס עליהם ברגליו "לפי תומו" (שו"ע או"ח שט"ז סעי' י'). וכתב המשנה ברורה שנחשב הדבר "כמלאכה שאינה צריכה לגופה", כינוי לעשיית מלאכה האסורה בשבת שלא לצורך גוף המלאכה אלא לצורך אחר. כיוון שבעלי חיים אלו מזיקים, לא אסרו חכמים להרגם כשאינו עושה זאת באופן מכוון. אם כן מסתבר שגם כאשר הנכה מודע להפעלה החשמלית העתידה להתבצע בתנועות רגלו, מותר יהיה להשתמש בתותבת בשבת 'לפי תומו', שכיוון שצערו רב לא גרע מחשש לנזקי גוף מאותם בעלי חיים מזיקים.