פרשת עקב – הידיים

ט״ו בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 24, 2018) | עקב, עלון בית החולים, חומש דברים

ידיים הן הגפיים העליונות הנמשכות מהכתפיים ועד קצות האצבעות. הגפיים הקדמיות של בעלי ארבע רגליים משתתפות בהנעתם ממקום למקום, אך הידיים התפתחו להתמחויות אחרות על חשבון יכולת התנועה של האדם. הן משמשות להגשת מזון לפה, להפעלת כלים, כמכשיר תקשורת בין-אישית, לנשיאת חפצים ואף ככלי נשק, מהו הקשרה ההלכתי של היד?

פרשת עקב מתמודדת עם ישראל שיבוא וירש את הארץ שתאיר פנים להם ויהיה הרבה שפע וברכה "פן תאכל ושבעת ובתים טבים תבנה וישבת…וכסף וזהב ירבה לך…ורם לבבך ושכחת את ד' אלקיך…" (                      ). המפגש עם הרווחה הכלכלית יכול לגרום לגבהות לב. וממצב של גאווה המרחק לשכחת ד' הוא מאד קצר. כנגד איסור הגאוה של "ורם לבבך", באה התקנה של "וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". קודם כל מופיעים בתורה פסוקים שליליים: "השמר לך פן תשכח", "ורם לבבך ושכחת". בסוף מופיע פסוק במובן חיובי: "וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח". בפסוקים אלו טמונה מחלוקת ראשונים ואחרונים, אשר העסיקה ומעסיקה אף בימנו אנו – האם ועד כמה כל מעשי האדם ותנועותיו מסורים לו? סוגיה זו רחבה מני ארץ ועמוקה מני ים. באופן פשוט, האמירה "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" הינה אמירה פסולה, כפי שניתן לראות מפסוק י"א, שבראש העניין: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ד' אֱלֹקיךָ", וכן מתרגם התרגום יונתן, "הֲווֹ זְהִירִין דְּלָא תֵימְרוּן בְּלִבְּכוֹן חֵילָן וּתְקוֹף יְדָן קָנוּ לָן יַת נִכְסַיָא הָאִילֵין", ואם כן, אל לו לאדם לחשוב שכוחו הוא זה אשר עשה את החיל הזה, כי הכל מכח ומגזירת הא-ל עליו. רבנו בחיי, בשער עבודת האלוקים, מציג את הדעה האומרת כי "כל המעשים האנושיים הולכים כחפץ האדם בהם ויכלתו וכחו מסר אלהים בידו, עניניהם והשליטו בהם", ולכן יש הצדקה למתן השכר והעונש על מעשיו, ומאידך את דעת האומרים כי "כל תנועה המתחדשת בעולם ממדבר ודומם היא ברשות הבורא ית׳ וגזרתו ודינו ותחת מאסרו, אין נמלט מהם כשערה", ואת ענייני השכר, העונש והצדק האלוקי אין אנו יכולים להבין, אך אנו יודעים כי נקי הוא וצדיק. עמדתו של רבנו בחיי היא כי כל מי שיחזיק באחת מן הדעות הללו אינו ניצול מחטא ומכשול, והנכון הוא "שנעשה מעשה מי שיאמין כי המעשים מונחים לאדם יגמל ויענש עליהם, ונשתדל בכל אשר יועילנו אצל הבורא בשני העולמים, ונבטח באלקים בטחון מי שהתברר אצלו כי ממשלת כל המעשים והתנועות והתועלת והנזק מגזרת ד׳ ורשותו ובמאמרו".

בבסיס היכולות המיוחדות של הידיים נמצאת האנטומיה שלהן, הכוללת עצמות רבות, מפרקים מורכבים לאורך היד, ומספר גדול של שרירים ויחידות תנועתיות, המצויים באמה ובכף היד, ומייצרים תנועות מגוונות ומדויקות. בנוסף לכך, החיבור של היד לכתף הוא בעל יכולת תנועה נרחבת שמאפשרת מרחב תמרון גדול לידיים.

ההשקפה הדתית הרגילה הפכה פסוק זה למאמר שלילי: שמא יעלה בדעתך לומר כך?  דע לך שאין הדבר כן … כי אם ה' א-לקיך וכו'. מכאן צמחה פסילה לכל ההדגשות האמורות בלשון "כוחנו עמנו" וכדומה. אולם, עיון מעמיק קצת יותר במפרשים יעמיד אותנו על פירוש שונה לגמרי לפסוק זה, כך היא לשונו של הר"ן בדרשותיו "'וזכרת את ה' א-להיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל' – רצה בזה כי עם היות שאמת שיש באישים סגולות מיוחדות לדבר מהדברים, כמו שיש אנשים מוכנים לקבל החכמה ואחרים מוכנים לשית עצות בנפשם לאסוף ולכנוס, עם היות שהכוח ההוא נטוע בך, זכור תזכור הכוח ההוא, מי נתנו בך ומאין בא, הוא אומרו ו'זכרת…כי הוא הנותן לך כוח', לא אמר 'כי הוא נותן לך חיל', שאם כן היה מרחיק שהכוח הנטוע באדם לא יהיה סיבה אמצעית באסיפת ההון, ואין הדבר כן, ולפיכך אמר כי היות שכוחך עשה את החיל הזה, תזכור נותן הכוח ההוא יתברך" (תחילת דרוש י').  מתברר, אם כן, שהר"ן מקבל את הפסוק בחיווי חיובי – כך תוכל לומר! – בתנאי שתזכור את נותן הכוחות יתברך. אין רע, אם כן, אם הולכים אנו בעקבות המחשבה הטבעית ותולים את הצלחתינו בכוחותינו, אותם אנו עסוקים לטפח כל כך, הצרה מופיעה רק כששוכחים את המקור הא-לוקי לכוחות אלה, ומנסים להעמיד את כוחות האדם בחטיבה עצמאית, מנותקת ממקורה. בתוספת המימד ההיסטורי, הם הם גם דברי הרמב"ן לפסוק זה: "ידוע כי ישראל גבורים ואנשי חיל למלחמה, כי נמשלו לאריות ולזאב יטרף, ומלכי כנען – במלחמה נצחו אותם.  על כן אמר: אם תחשוב 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', תזכור השם שהוציא אותך ממצרים, ולא היה לך שם כוח ועוצם יד כלל, ותזכור עוד כי במדבר, אשר אין לאל ידך להיות שם, עשה לך כל צרכיך, אם כן גם החיל הזה אשר עשית בכוחך – השם הוא שנתן לך הכוח כאשר עשית אותו…" (שם, שם).  הכוח לעשות מלחמה ולנצח בה, מופיע ממקורו הא-לקי בדרכים שונות, ישירות או עקיפות אם נראה אותו נובע מעצם הוצאתנו ממצרים ביד ד', או בקיומנו הממושך בחסד ד' ובהבטחתו.

תנועות הידיים משמשות כאמצעי חשוב בתקשורת בין-אישית. הן יכולות להעביר מסרים בעצמן או להצטרף למחוות גוף ופנים. האפשרויות להפעלתן בתקשורת נעות ממחוות לדוגמה נפנוף לשלום ממרחק רב, ועד מחוות המשתמשות במפרקי אצבע אחת בלבד. בנוסף מועברים מסרים בעזרת קולות שמפיקות הידיים, כגון מחיאת כפיים או אצבע צרידה.

המושג 'יד' בלשון בני אדם בזמן התלמוד התייחס לכף היד ולאמה עד המרפק (ערכין י"ט ע"ב). לעומת זאת בלשון תורה משמש המושג 'יד' לעתים באופן מצומצם לכף היד (ראה תרגום אונקלוס ויקרא י"ד ט"ו, רש"י מנחות ל"ז ע"ב ד"ה 'ידך'), וכן בקידוש ידים ורגלים של כהנים במקדש – 'יד' הוא עד הפרק (חולין ק"ו ע"ב, ערכין שם).  לעתים לחלקים אחרים של הגפה העליונה, כגון הקיבורת בתפילין 'ידך' היא הקיבורת (ערכין, שם) ולעתים 'יד' משמש במושג רחב של הגפה העליונה כולה כגון נשיאת כפים של כהנים כוללת גם קנה וזרוע (סוטה ל"ח ע"א), 'כף היד' הוא החלק של היד שאליו מחוברות האצבעות. במובן מצומצם כף היד הוא החלק הפנימי של היד, בניגוד לגב היד, שהוא החלק החיצוני (שבת ק"ט ע"א)  'פס היד'  הוא קצה היד או כף היד (דניאל פ"ה,כ"ד), חלקי היד, במובן של הגפה העליונה, כוללים את המבנים הבאים: כף היד, ובה יש חמש אצבעות. עצם הקנה או האמה. המרפק, או האציל, הוא הפרק המחבר בין הקנה לבין הזרוע עצם הזרוע. 'זרוע' משמש בהשאלה לתכונת הגבורה והכוח באופן כללי (דברים כ"ו פס' ח', איוב כ"ב פס' ח'), החלק השרירי המוגבה במרכז הזרוע נקרא קיבורת (עירובין צ"ה ע"ב, מנחות ל"ז ע"א, ערכין י"ט ע"ב). קיבורא בארמית היא לשון פקעת וציבור, שהיא המרכז של שריר הזרוע הדו-ראשי. להלן רשימת נושאים הלכתיים שיד האדם משמשת בהם מקום המצווה:הנחת תפילין של יד קידוש ידיים [ורגליים] של הכהנים במקדש, נשיאת כפיים של ברכת כהנים, נטילת ידיים לאכילה, לתפילה, לאחר קימה משינה, ולאחר עשיית צרכיו, נטילת ארבע מינים בסוכות, קנין חפצים הבאים ליד, וכן גט אשה וגט שחרור של עבד.

קטיעה היא הסרה של איבר או חלק מאיבר מהגוף. במקרים מסוימים הקטיעה מתבצעת בצורה רצונית כדי להועיל לאדם ולעתים בניגוד לרצונו. אדם שידו קטועה נקרא גידם. מצינו דרגות קטיעה שונות של הגפיים העליונות, החל מקטיעה מוחלטת מהכתף, ועד לקטיעה של אצבעות בלבד, אכן, לרוב בא השימוש במושג גידם למי שיש לו זרוע, והקטיעה היא בגובה המרפק. בדיני תפילין– הפוסקים במצבי קטיעה שונים. אם נקטעה ידו השמאלית, ונשארה זרועו עם הקיבורת – יש סוברים, שיניח עליה בברכה (ראה אנציקלופדיה תלמודית, ע' גדם). יש סוברים, שיניח על הקיבורת הגידמת בלא ברכה, כדין ספק ברכות להקל (באוה"ל סי' כ"ז, ד"ה בלא, שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' ג אות א'). יש סוברים, שיניח על היד הימנית הבריאה בלא ברכה (מג"א סי' כ"ז סק"ג). ויש סוברים, שפטור לגמרי מלהניח תפילין של יד  (אור זרוע ח"א סי' תקע"ז, וראה שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' ג' אות א', מה שכתב בטעם האור זרוע). אם נשאר גם קצת מן הקנה, לדברי הכל יניח על היד השמאלית ויברך (מ"ב סי' כ"ז סק"ה). אם נקטעה כל הזרוע השמאלית, כולל הקיבורת, עד הכתף – יש אומרים, שפטור לגמרי מלהניח, אפילו על יד ימין (שו"ת רמ"א סי' קכ"ב, באור הגר"א, או"ח סי' כ"ז סק"ז). ויש סוברים שיניח בימין, אלא שיברך על של ראש שתי הברכות (שו"ת שבות יעקב ח"א סי' ג'). בכל המקרים של קטיעה, כשפטור להניח של יד לשיטות השונות, עדיין חייב בשל ראש (שו"ת שבות יעקב שם, שו"ת שאגת אריה סי' ל"ז, מ"ב סי' כ"ז סק"ו, ושעה"צ סק"ז). אם נולד ללא יד שמאלית כלל, יניח על יד ימין, ויברך רק על של ראש (שו"ת שבות יעקב, שם, שו"ת תורה לשמה סי' ט'). אם נקטעה אצבעו השלישית בכף ידו השמאלית, יניח כרגיל בברכה, ויכרוך על האצבע הסמוכה לאגודל (שו"ת תורה לשמה שם, שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' ק"ג). אם נקטעה ידו הימנית – יש מי שכתב, שפטור מן התפילין, שהתורה לא חייבתהו שיהיה לו שליח לקשור את התפילין, אך דעת האחרונים, שחייב להניח על יד שמאל (מ"ב סי' כ"ז סק"ו, ובשער הציון שם). נשיאת כפיים – כהן שנקטעה ידו, יש אומרים, שלא ישא כפיו, אפילו כשהכוהנים מכסים פניהם וידיהם, ואפילו רגילים אצלו, כי זה מום ניכר (שו"ת רדב"ז סי' ב' אלפים קי"ז), יש אומרים, שישא כפיו בלא ברכה (שו"ת אבני נזר חאו"ח סי' ל"א. וראה עוד בנשמת אברהם חאו"ח סי' קכ"ח סק"ג). ויש מי שכתב, שבזמנינו שמכסים הכהנים את פניהם וידיהם, אף אם נקטעו אצבעות ידיו, יכול לעלות לדוכן ולברך (שו"ת יביע אומר ח"ח חאו"ח סי' י"ג, וראה שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' א').

 

 

 

 

בברכת שבת שלום  – הרב אברהם רזניקוב

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד