פרשת עקב – לא על לחם לבדו – פירמידת הצרכים

כ׳ באב ה׳תשפ״א (יול 29, 2021) | עקב, עלון בית החולים, חומש דברים

הפסיכולוג היהודי אמריקאי, אברהם מאסלו, נחשב לאחד התאורטיקנים המרכזיים של הפסיכולוגיה ההומניסטית, בנה את פירמידת "תיאורית הצרכים", בהתאם לכך, קבע מאסלו, פירמידה שבבסיסה צרכיו הפיזיולוגיים של האדם, לדוגמא, חמצן, מזון, מים, שינה. במדרגה שנייה מעליו, בטחון אישי, כולל יציבות תעסוקתית, ביתית ומשפחתית.

בפרשה שומע עם ישראל בדרכו לארץ הנכספת על השפע המצפה לו בה "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת" (דברים ח' ,ט'). בטרם מופיע פסוק זה מקדימה התורה וכותבת פסוק שמעורר למחשבה "…לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ד' יִחְיֶה הָאָדָם" (שם, ח' ג'). התרגום השכיח של שש מילים אלו הוא "האדם אינו חי על הלחם בלבד". כך גם  הפרשנות הקלאסית, אוכל פיזי אינו הדבר היחיד המבטיח את קיומו של האדם. מלבד התזונה הרגילה, ישנם גם צורך בכוחות רוחניים המזינים את האדם במהלך מסע החיים שלו. נראה שזו אינה המשמעות המקורית של הפסוק בהקשרו המקראי, העוסק באמונה וביטחון בד' בעת ירידת המן, המזון השמימי שליווה את ישראל לאורך שנות המדבר ו"ְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ד' אֱ-לֹקיךָ…וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ (שם) . כך גם בספר שמות במקור סיפור ירידת המן "ויאמר ד' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים…למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (שמות ט"ז ד'). וכבר תמהו במדרש "וכי מאכל רעבון נתן להם הקב"ה המן לישראל"? (ילקוט שמעוני, א', רמז תת"ן). ועוד התקשה האברנבל  מדוע מתואר המן כניסיון? האבן עזרא מפרש, "וטעם אנסנו שיצטרך אלי בכל יום". הרשב"ם מוסיף "מתוך שבכל יום ויום עיניהם תלויות למזונותיהם אלי, מתוך כך יאמינו בי וילכו בתורתי". "תורתי" אלו הם ציוויים ומצוות. והשאלה היא, אלו ציוויים, הקשורים ב"מן", תוכנם מורה על התלות היומיומית בקב"ה? התשובה היא,  כי "תורתי" מרמז על הציוויים הנאמרים בהמשך, א. לא להרבות (שם, ט"ז) ב. לא להותיר (שם, י"ט). כך פירש רש"י, "למען אנסנו, אם ישמרו מצוות התלויות בו, שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט". האנשים "המרבים" או "המותירים" הם אלה אשר אינם חפצים ב"יצטרך אל הקב"ה בכל יום" (ראב"ע), הם אינם רוצים ש"עיניהם יהיו תלויות למזונותיהם אל ד'" (רשב"ם), אלא מנסים להבטיח את מזונם לעתיד, בדרך טבעית, להרבות מן או להותיר ממנו.

מבחינתו של הפסיכולוג מאסלו, לא ניתן לעבור לרמה עליונה יותר של צורך בפירמידה, בלי סיפוק צרכים ברמה התחתונה יותר. לדוגמא, אדם רעב לא יוכל להתרכז בעבודה, גם אם היא נחוצה לו לקיומו. ברמה השלישית מצוי הצורך בהשתייכות. זהו כבר צורך חברתי, להשתייך ולהיות חלק מקבוצה, לאהוב ולהיות נאהב. שלב זה קשור לגיבוש הזהות העצמית.

הרמב"ן דחה את פירושו של רש"י בטענה כי לא קיום  המצוות הניתנות עם המן עמדו למבחן אלא החיים עצמם במדבר מהווים ניסיון ומטרתו להרגיל את העם בקיום המצוות בכלל "כבר פרשתי בפרשת המן טעם 'למען ענותך לנסותך', כי היה ניסיון גדול, שייכנסו במדבר הגדול ואין בידם כלום מן המן, אלא ירד דבר יום ביומו וחם השמש ונמס וירעבו אליו מאוד" (בראשית, כ"ב א'). ואילו הספורנו סבר שהניסיון מגולם ביכולת לדבוק בד' מקום שאין דאגות לפרנסה, שהלחם והשמלה מושגים ללא צער. אציין כי נחמה ליבוביץ' מעירה כי הסבר הספורנו אינו מתיישב עם תיאורי התורה את ההליכה במדבר כטורח, עינוי ולא כתענוג. (עיונים בפרשת השבוע). בעל אורח החיים פירש בדרך אחרת המאתגרת את עולמו של האדם המאמין, כיצד ייראו "חיים קלים", כאשר יש לאדם עודף זמן פנוי, חיים קלים בעלי עודף זמן פנוי וללא צער מהווים אתגר למאמין "ואז אראה הילך בתורתי אם לא". כיוון אחר הלומד מנס המן על דרכו של הבוטח בד' נמצא בפירושו של ר' שמשון רפאל הירש "למען הודיעך וגו', כדי שתלמד מניסיון של ארבעים שנה, כי לא על – הלחם וגו'. "לחם" הוא המזון שאדם "נלחם" עליו עם הטבע ועם תחרות הבריות, הלחם הוא התוצר של הטבע ושל השכל האנושי השולט בעולם….והנה יכולה המחשבה לעלות על דעתנו שכח יצירתו של האדם הוא התנאי היחיד לקיומו הארצי, וכך עלולים אנחנו לשכוח את הנהגת ד' שהיא הגורם הראשון של מזונו של אדם…משום כך הוליך אותנו ד' ארבעים שנה במדבר… שהרי בעינינו ראינו שם את השגחת ד' הזן ומפרנס את ברואיו, כי לא אכלנו שם את ה"לחם", החתום "בחותמת המאבק האנושי", אלא אכלנו את ה"מן" שד' מינה לנו. מזון זה, שד' נתן לנו ל"מנה", הגיע לכל נפש באוהלינו דבר יום ביומו…וכך היה לנו המדבר לאולפן [לבית ספר] שהכין אותנו למהלך חיינו שלעתיד…אין קיומו של אדם תלוי רק בסעד הטבע והאדם המיוצג על ידי ה"לחם", גם הלחם שאדם מוצא בדרך מלאכותית איננו אלא פקודה של ד'" ( עקב ח',  ג').

הרמה הרביעית מורכבת מהצורך בהערכה חברתית, זהו צורך להרגיש מכובד ולהגיע למעמד, להערכה ולהכרה חברתית. רמה החמישית והאחרונה, קצה הפירמידה, היא הצורך במימוש עצמי. יכולתו של האדם להביא לכלל מימוש את כישוריו הייחודיים ולבטא את הפוטנציאל האישי הטמון בו.

בני ישראל נכנסים לארץ ישראל, להנהגה אחרת. הנהגה שבה נעלמת במידה רבה התלות, וממילא גם הנוכחות. מדוע לא הותיר ד' את עם ישראל עם הנהגת המדבר? מדוע לא נותרו ישראל בהוויה הרוחנית הגבוהה של המדבר. ר' יהודה אריה לייב, בעל השפת אמת, מבאר כי עדיפה הנהגת הלחם על פני הנהגת המן, בקובעו כי המן הוא בחינת 'נהמא דכיסופא' – לחם של בושה, הוא אינו בא כתוצאה מעמלו של האדם. רק לאחר שבא לאחר זמן ועמל יש בו כדי להציל את האדם מבושה של עני ומסכן, "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם", לחם כזה מתקיימת בו דואליות, לחם מן הארץ, ברכה מן השמיים. הרב איתמר חייקין, ראש המכינה הקדם צבאית, רוח השדה, ביאר את המיוחד שבברכת 'שהחיינו', אותה בירך בשעתו הרב פישמן, עת סיים דוד בן גוריון את קריאתה של מגילת העצמאות. הרב איתמר כותב כי חכמים שאבו את מטבע לשון ברכת 'שהחיינו' מהפסוק בפרשתנו "… לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ד' יִחְיֶה הָאָדָם" המילה "יחיה האדם" חוזרת פעמיים בפסוק. חזרה שנראית על פניו מיותרת. התרגום שם לב לעניין ובחר לתרגם אותן באופן שונה, את המופע הראשון שבמילים "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" תרגם "מתקיים" ואילו את המופע השני שבמילים "על כל מוצא פי ד' יחיה האדם", השאיר את הצורה העברית המקורית "חיי". מדוע? נראה שהתרגום מבקש ליצור אבחנה בין שתי רמות חיים, בין הרמה הנמוכה של צרכי קיום בסיסיים, שהמרכזי בהם הוא הלחם. לבין הרמה הגבוהה של החי – "על כל מוצא פי ד'", הוא מי שמחובר לד' א-לוקיו וחי חיים רוחניים מלאים ועמוקים. וכעת מובן שגם בברכה אין חזרה על מילים נרדפות אלא שמחה כפולה על כך שזכינו גם לתנאי קיום נאותים וגם לחיות במובן העמוק והמשמעותי של המילה 'חיים'. ומדוע הוקדם 'שהחיינו' ל'קיימנו'?, לכאורה, 'הקיום' קודם ל'חיים'?!, אלא שכדי להודות על הקיים צריך לחיות חיים של ערך, הרב פישמן הרגיש את משמעות החיים של עם בארצו. עם שזכה שוב לחיות חיי חירות ועצמאות. הוא הרגיש וכך חשו רבים באותה שעה, את עוצמת הרגע בו "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזמן". כאדם מאמין הוא ידע לברך על הזמן שהגיענו, בשם ומלכות כי לא היה מתרחש ללא ברכת שמים, ששרתה במעשה האדם.

רוּבּנו אוכלים הרבה יותר מהכמות שאנו זקוקים לה. זו תולדה של חיים בכל חברת שפע, עוד מקדמת דנא ועד ימינו אנו. לצערנו, איננו אוכלים לפי הצורך, אלא "לפי העין". זו רעה גדולה אשר הולידה תופעה, על גבול המגֵפה, של השמנת יתר. השלכותיה השליליות על הבריאות ידועות לכולנו. השמנת יתר הוגדרה בשנת 2001 על ידי משרד הבריאות העולמי כמחלה כרונית!

הרמב"ם מעבר לטיפול היומיומי בחולים כתב ספרים רבים בתחום הרפואה. הוא סלל דרך שלא הייתה מובנת מאליו עד אז, והמליץ בין השאר על התעמלות, היגיינה אישית, תזונה נכונה, הקפדה על שינה בכמות ראויה, אכילה מסודרת ועוד. רבות מהמלצותיו מקובלות עד לתקופתנו. הרמב"ם כתב אדם צריך לאכול או לשתות רק כאשר הוא רעֵב או צמֵא. זהו חוק טבע "לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב ולא ישתה אלא כשהוא צמא" (הל' דעות פ"ד ה"א). בספרו "הנהגת הבריאות" כתב, "ומדרכי הנהגת הבריאות, שלא יכניס מאכל על מאכל, ולא יאכל אלא אחר הרעב הצודק, ותהיה האסטומכא נקִיָּה" (השער הראשון, 4). בקיצור שולחן ערוך ביאר כי ישנם שני סוגים של רעב "זמן האכילה הוא, שיתאווה לאכול תאווה אמיתית ולא זרה. ולהבדיל בין תאווה אמיתית לתאווה זרה היא זאת, הראשונה נקראת רעב כי האִצְטוֹמְכָא (קיבה בארמית) ריקה והשנייה היא כשמתאווה מאכל מיוחד. והרוצה לשמור בריאותו, לא יאכל עד שתהיה האצטומכא ריקה מן המאכל הקודם… והדרך הממוצעת שהיא שש שעות" (סי' ל"ב סעי' י'). הקפדה על ארוחות קבועות ומסודרות והימנעות מאכילה בין הארוחות – הן מהנוסחאות לבריאות טובה. רוב הגישות התזונתיות מדגישות את חשיבותה של ארוחת הבוקר (פת שחרית). בקִצור שולחן ערוך נאמר, "טוב להרגיל את עצמו לאכול פת שחרית" (שם, י"א). כבר חכמי התלמוד הגדילו בשִׁבְחָהּ של אכילת פת שחרית, שהשלכותיה החיוביות נוגעות לאפיקים רבים של חיינו. וכך נאמר במסכת בבא מציעא "שלֹשה עשר דברים נאמרו בפת שחרית, מצלת מן החמה, ומן הצִנה, ומן הזיקין, ומן המַזיקין, ומחכּימת פתי, וזוכה בדין, ללמוד תורה וללמד, ודבריו נשמעין, ותלמודו מתקיים בידו, ואין בשרו מעלה הבל…" (ק"ז ע"ב). על השאלה "כמה אוכלים?" אמר הרמב"ם, "לא יאכל אדם עד שתתמלא כרסו, אלא יִפְחֹת כמו רְבִיעַ מִשָּׂבְעָתוֹ" (הל' דעות פ"ד, ה"ב). עוד כתב הרמב"ם "ואכילה גסה לגוף כל-אדם כמו סם המוות, והוא עיקר לכל הֶחֳלאים" (שם, הל' ט"ו). מומחים ממליצים כי המועד להפסקת האכילה הוא באותו רגע שהאדם שואל את עצמו "האם להמשיך לאכול?". זהו המועד לסיום האכילה – זהו ה"רביע" שיש להפחית כפי שממליץ הרמב"ם. על חשיבוּת הלעיסה אומר הרמב"ם: "כוונתנו הראשונה במיוחד בעשיית המזונות היא, שיתעכל המאכל עיכול יפה" (פרקי משה ברפואה, המאמר העשרים). אפשר לומר בבירוּר את הכלל החשוב הבא: אלה שלועסים הרבה אוכלים מעט. הם מגיעים לשובע לאחר אכילת כמות קטנה יותר של מזון. התוצאה – מניעת השמנת-יתר, שהיא מתחלואיה של חברת השפע.

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד