פרשת פנחס – גיל הפרישה

י״ב בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 21, 2018) | עלון בית החולים, חומש במדבר, פנחס

פרישה לגמלאות היא סיום העבודה בעיקר עקב גיל, או מסיבות אחרות כגון בריאות. בעקבות הפרישה לגמלאות מקבל האדם, במקרים רבים פנסיה, מקרן פנסיה או מן המעביד או כספים שצבר בתקופת עבודתו המשמשים לפרנסתו לאחר הפרישה. כן נהנים הפורשים לגמלאות, בדרך כלל, מקצבות הביטוח הלאומי, קצבת נכות.

פרשתנו נדון תפקידם של הלווים וניתן לראות שהוא מחולק לכמה חלקים: נשיאת המשכן וכליו, פירוק והרכבה של המשכן בשעת יציאה למסע ובשעת החזרה ממנו, ושמירה על המשכן "ושמרו הלויים את משמרת משכן העדות". אנו יודעים כי הכוהנים היו מחולקים לעשרים וארבעה משמרות, וכל משמרת עבדה שבוע אחד. גם הלוויים היו מחולקים לעשרים וארבע משמרות, כל משמרת עבדה שבוע אחד. בנוסף היו מוטלים על הלווים גם תפקידי שירה ונגינה. השומרים היו מוצבים כל הלילה ליד שערי המקדש, לא מפחד אויב חלילה, אלא כדי לכבד ולרומם את המקום, "וילוו עליך וישרתוך...(במדבר י"ח ב') ושמרו את משמרת אהל מועד" (שם, ד), בעשרים וארבע מקומות שמרו בכל לילה, בכל מקום שמרה עדה (עשרה אנשים). הכוהנים בשלושה מקומות מבפנים והלווים בעשרים ואחד מקומות, היינו, שבכל לילה שמרו מאתים וארבעים איש, מהם מאתים ועשר לווים (רמב"ם הל' בית הבחירה פ"ח). לוויים אחרים היו ממונים על סגירת השערים בלילה ופתיחתם ביום. התיאור של דברי הימים א' פרק כ"ה מתרכז בארגון הלוויים לעבודתם כמשוררים. הלוויים היו משוררים בזמן הבאת קורבנות הצבור, קורבנות התמיד בבקר ובערב, וקורבנות החובה מסוג עולה אחרים הבאים במקדש. יחד עם השירה של הלוויים הייתה נגינה בכלי שיר, בנבלים וחלילים וחצוצרות ובצלצל. מספר כלי הנגינה שונה מכלי לכלי. חברי התזמורת במקדש היו יכולים להיות גם ישראלים, ולא רק לוויים. בתלמוד נאמר על הפסוק "שרת בשם ד' אלוקיו" (דברים י"ח, ז'), איזה שירות שבשם, הוי אומר זה שירה (ערכין דף י"א ע"א).  בספר החינוך כותב שמצוות שירה נכפלה בתורה, ועבד הלוי, ושרת (מצווה שצ"ד). והיה אחד, ממונה ראשי על המשוררים, הממונה היה בורר בכל יום את המשוררים שעומדים על הדוכן לומר שירה בפה. בירושלמי מסופר על הונגרס בן לוי שהיה מנעים קולו, והיה נועץ גודלו בתוך פיו ומוציא כמה מיני זמר (ע"פ ירושלמי שקלים פ"ה). במשנה נאמר כי היו משלבים גם קולות דקים של קטנים, שהיה מתבל את קול הלווים הגדולים, קטנים אלו נקראו "צערי הלווים" (ערכין י"ג ע"ב).

גיל פרישה הוא הגיל שבו זכאי אדם לפרוש מעבודתו מחמת גילו ולקבל פנסיה וזכויות נוספות. בשנת 1889 נוצרה בקיסרות הגרמנית, על ידי וילהלם הראשון, קיסר גרמניה ובעידודו של הקנאצלר אוטו פון ביסמרק, הזכות לקצבת זקנה. גיל הזכאות נקבע ל-70 שנה, ובשנת 1916 הופחת ל-65 שנה.

בדברי הימים מתוארת את פעולת הלוויים כמשוררים במקדש. כיוון שלימוד נגינה הוא לימוד ממושך, אי אפשר היה להרכיב משמרות של זמרים מעולים לעומת משמרות של זמרים מתחילים. היה צורך ליצור רמה אחידה של מקהלות. לשם כך ערבו את הלוויים, וכל משמרות כללה טירונים יחד עם לוויים מנוסים. "ויפילו גורלות, משמרת לעומת כקטון כגדול, מבין עם תלמיד." (א', כ"ה, ח'). חלוקת המשמרות נעשתה בדרך שאנו מכנים אותה חלוקה הטרוגנית, כל משמרת הכילה קטן עם גדול, מבין עם תלמיד. שבט לוי זכה לתפקידים אלו כבר מלידתו "מבן חודש ומעלה" (במדבר פ"ג פס' ט"ו) וברש"י, "משיצא מכלל נפלים הוא נמנה לקרות שומר משמרת הקודש. אמר ר' יהודה בר' שלום למוד אותו השבט להיות נמנה מן הבטן" (שם, שם), קדושתם מלידה אך עבודתם רק בשלב מאוחר בהרבה. מאיזה גיל גויסו הלוויים לעבודת המקדש? בתורה כתובים שני מספרים שונים, פסוק אחד קובע: "זאת אשר ללוויים מבן עשרים וחמש שנה." (פר' ח' פס' כ"ד), ואילו פסוק אחר אומר: "מבן שלשים שנה" (שם, פר' ד' פס' כ"ג),  משמע היו שני גילים לגיוס הלוויים: מגיל עשרים וחמש שנה החלה תקופת ההכשרה של הלוויים לעבודה, ואילו מגיל שלושים החל הלוי לעבוד את עבודת המקדש. דוד המלך הכניס שינוי בדין זה. בדברי הימים נאמר: "אלה בני לוי לבית אבותיהם… מבן עשרים שנה ומעלה." (א' כ"ג, כ"ד), מדוע שינה דוד את גיל גיוס הלוויים? זאת נאמר בהמשך: "כי אמד דויד הניח ה' אלקי ישראל לעמו, וישכון בירושלים עד לעולם, וגם ללוויים אין לשאת את המשכן ואת כל כליו לעבודתו." (שם,שם, כ"ה), אם כן, שינוי גיל הגיוס של הלוויים הוא תוצאה של בניית המקדש בירושלים. כל עוד היה המשכן נודד, החלו הלוויים בעבודתם בגיל עשרים וחמש או שלושים, כי העבודה הפיזית הקשה של נשיאת כלי המשכן הייתה מוטלת עליהם. לאחר שנבנה המקדש בירושלים, וגם ללוויים אין חובה לשאת את המשכן ואת כל כליו לעבודתו, אפשר היה להוריד את גיל ההכשרה של הלוויים, ולגייסם לעבודת המקדש בגיל עשרים. אך זאת נעיר שבספר עזרא נאמר "ויעמידו את הלויים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה'" (ג' ח'), נמצא שבבית שני לא השגיחו כלל על הכתוב בתורה, לא לעניין גיל שלושים ולא לעניין גיל עשרים וחמש.

במדינת ישראל נקבע גיל הפרישה בחוק, גיל פרישת חובה הוא 67 שנה, ובגיל זה רשאי המעביד להורות לעובד לפרוש לגמלאות. נשים רשאיות לפרוש כשבר בגיל 64. תוך זכאות לכל הזכויות הניתנות בגיל פרישה. נשים וגברים זכאים לפרוש החל מגיל 60 בפרישה מוקדמת, שבה ניתנות רק חלק מן הזכויות

ומה אומרים חז"ל על כך? "יכול אף בשילה ובבית עולמים כן? [שהלויים מתחת לגיל שלושים פסולים?] תלמוד לומר: 'לעבוד עבודת עבדה ועבדת משא' לא אמרתי אלא בזמן שעבודה בכתף [כלומר שיש משכן שצריך להעבירו ממקום למקום]" (חולין כד ע"א), ודבר זה תמוה קמעא, שהרי דווקא לעבודת הכתפיים נצרכים לבחורים צעירים שכוחם איתם, והנה לעבודה זו, של סחיבת המשכן, מקצה התורה את המבוגרים, ולבניין הקבע שאין בו מלאכת משא, קובעים את הצעירים? הוא הדבר שאנו אומרים: התורה מרחיבה וכופלת מניינם של לוויים ומפרטת את קורבנות הנשיאים בפרקים שלמים, ואילו את הגיל המדויק של איש הלוי הראוי לעבוד במקדש משאירה לחכמים לדרוש בי"ג מידות. מעניין לציין כי גם גיל הפרישה של הלוויים עלה בעקבות בניית בית המקדש, וכך קובע רמב"ם, "זה שנאמר בתורה בלוים ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה אינו אלא בזמן שהיו נושאין המקדש ממקום למקום, ואינו מצוה נוהגת לדורות, אבל לדורות אין הלוי נפסל בשנים ולא במומין אלא בקול שיתקלקל קולו מרוב הזקנה יפסל לעבודתו במקדש, ויראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה אבל יהיה מן השוערים" (הל' כלי המקדש פ"ג, ה"ח), כלומר, כי גיל הפרישה המנדטורי המפורש בתורה, שהוא גיל חמישים, חל רק בימים בהם נשאו את המשכן ממקום למקום, ומעל גיל חמישים אי אפשר היה להעמיס על הלוויים את כלי המשכן. לאחר בנית המקדש, אין גיל פרישה קבוע. כל עוד יכול הלוי לשיר – ישתתף בשירה. לאחר שיתקלקל קולו בגלל זקנה, יצטרף לשוערים (רמב"ם שם). לדעת רבינו עובדיה מברטנורא, משהגיע הלוי לגיל הפרישה הוא נעשה יועץ לאחיו הלווים בעבודות המוטלות עליהם (אבות פר' ה' משנה כ"א).

פרישה חובה היא תופעה חברתית חדשה יחסית שהחלה לפני פחות מ150 שנה. בתחילתה הייתה תוחלת החיים הממוצעת נמוכה ב50 שנה בערך, ושיעור הזקנים על כ3%. מציאות זאת השתנתה תוחלת החיים הממוצעת מעל 80 שנה, ושיעור הזקנים בישראל למעלה מ10% ובעולם המערבי מעל 20%. בשנים האחרונות התעורר דיון ציבורי חשוב בצורך העלאת גיל הפרישה ואף לבטלו לחלוטין

ברוב המקורות ניכרת הערכה רבה לכושרו השכלי של המבוגר, כך למשל העידו על רבי חנינא "שהיה בן שמונים שנה והיה עומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו" (חולין דף כ"ד עמוד ב'). ברוב המקורות ניכרת הערכה רבה לכושרו השכלי של האדם המבוגר, כך אמר למשל ר' שמעון בן אלעזר "שאם יאמרו לך זקנים סתור (הרוס) וילדים בנה, סתור ואל תבנה, שסתירת זקנים בניין, ובניין נערים סתירה" (מגילה ל"א ע"ב). עוד אמרו "שכל מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל" (מדרש הגדול, דברים, כ"ז א'). אכן, ישנם מקורות המתארים את האדם המבוגר כמי שאיבד את כושרו השכלי (עיין שבת פ"ט ע"ב). יש שביקשו לעניין זה להבחין בין תלמידי חכמים לעמי הארץ "תניא ר' ישמעאל ברבי יוסי אומר, זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חוכמה נתווספת בהם, שנאמר בישישים חוכמה ואורך ימים תבונה, ועמי הארץ כל זמן שמזקינים טפשות נתווספת בהן שנאמר מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים ייקח (משנה קינים פר' כ"ה מ"א) סילוקו של אדם מתפקיד ששימש בו כל חייו עלול לפגוע בכבודו, חכמי ישראל היו מודעים לכך, לפיכך אמרו, שאף כאשר נעשה אדם בלתי כשיר לשמש בתפקידו מפאת גילו, "אין מורידין אותו מגדולתו אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך" (ירושלמי מועד קטן פר' י"א הל' י"א). ההלכה קובעת כי אין לסלק אדם מתפקידו אלא אם כן נמצא בו פסול (עיין שולחן ערוך, סי' נ"ג, סעי כ"ה לעניין חזן). אמנם, כאשר סילוקו מתפקידו הוא בהתאם לנוהג הידוע לכל, אין לחשוד כי סילקוהו בשל חשד שהעלו בו כך מובא בתשובת הרשב"א שכתב "…אבל עכשיו נהגו כל הקהילות למנות אנשים עם כל צרכי ציבור לזמן ובהגיע הזמן יצאו אלו ונכנסים אחרים תחתיהם..ואפילו לא קבעו להם זמן סתמן כפירשו אחר שנהגו כך והמנהג הלכה, שכל הדברים תלו אותם במנהג…." (חלק ה', סי' רפ"ג), לעניין זה, אין צורך שהמנהג יהיה בהכרח מנהג שהוא מקובל בכל המדינה. די בכך שיהיה זה מנהג המקום, מנהג העבודה או אפילו מנהג העבודה של המעביד (שו"ת אגרות משה, חו"מ חלק א', סי' ע"ה ענף ג). גבאים ונאמני ההקדש הינו תפקיד המחייב זהירות ואחריות רבה על כספים שנועדו למטרות ציבוריות חשובות, ובשל כך, היו שצידדו בקביעה מנדטורית לפיה בגיל מבוגר יסיים הנאמן את כהונתו. המהר"ם פדובה נשאל האם ניתן לסלק "זקן ורואים שיצא מדעתו" הגם שצידד בסילוקו ממשרתו, מסגנון השאלה והתשובה עולה, שאילולי ניכר לכל שהנאמן אינו כשיר עוד לתפקידו, עצם הזקנה כשלעצמה אינה עילה לפיטוריו (עיין  פרישה כפויה בשל גיל במשפט העברי, הרב עו"ד ירון אונגר, ופרופ' יובל סיני).

בברכת שבת שלום  – הרב אברהם רזניקוב

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד