צליעה, המתבטאת באי יכולת לדרוך כשורה על כף הרגל, עשויה לנבוע מפגיעה ברגל או משינוי ביכולת לייצר יציבה רגילה עקב הפרעה נוירולוגית או פיזית במפרקים, בשרירים, בעצמות או בעצבים הנדרשים לצורך הליכה. הגורמים למצבים כאלו יכולים להיות רבים, בהם אף בעיות נוירולוגיות הפוגעות בעִצבוב (יצירת עצב) מערכת התנועה. כיצד התייחסה ההלכה לתופעה זו? דיני המועדים נתפרטו בכמה פרשיות בתורה, וכל פרשייה מציינת מועד אחד או כמה מועדים כדי לחדש דין או כדי להבליט צד מסויים באותם מועדים. המדרש בספרי מביא, "בשלושה מקומות מזכיר פרשת מועדות: בתורת כהנים (- ספר ויקרא) – מפני סדרן, בחומש הפקודים (במדבר כ"ח-כ"ט) – מפני קרבן (- המוספים), במשנה תורה (דברים ט"ז) – מפני העיבור" (המדרש הזה מופיע על הפסוק (דברים ט"ז, א, פרשה קכ"ז). רשימת המקומות בהם מופיעים המועדות ועניינם, הם, בשמות י"ב נכתבו דיניהם של פסח מצרים ופסח דורות, וכן דיניו של חג המצות. בשמות כ"ג, י"ד-י"ח ישנו ציווי על שלושת הרגלים ועל מצוַת הראיון שיש בהם, החיוב לעלות לרגל, ופרשה זו חוזרת בהבדלים קלים בשמות ל"ד, י"ח-כ"ה לאחר חידוש הברית, שלאחר מעשה העגל. בויקרא ט"ז נכתב הציווי על עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, ובסוף הפרק (כ"ט-לד) באים דיני יום הכיפורים. בויקרא כ"ג באה פרשת המועדות העיקרית. בבמדבר ט', א'-י"ד נכתבה פרשת פסח שני. בבמדבר כ"ח-כ"ט נכתבו דיני המוספים של כל המועדים כסדרם, בדברים ט"ז באים דיני שלושת הרגלים, תוך הדגשת זיקתם אל "הַמָּקום אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלהֶיךָ".. מטרה זו נתבארה בַּספרי לדברים (ראה קכז):
ההקשר ההלכתי לפיסח וחיגר, הצולעים בהליכתם (ישנם פרשנים האומרים כי פיסח בניגוד לחיגר הוא מי שהוא לקוי בשני רגליו והוא כמדלג בעת הליכתו) נקשר בעיניינים הלכתיים שונים. נאמר בתורה "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה" (שמות כ"ג,י"ד), ובסמוך באותו הפרק" שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'" (פס' י"ז). בפשטות, הביטויים "פעמים" ו"רגלים" הם בעלי אותה משמעות, ו"שלוש רגלים" פירושו: שלוש פעמים. כלומר: בשלושה מועדים בשנה תחוג לפנַי. ואכן, כך פירשו רש"י וראב"ע שם. ברם, הגמרא דורשת את שני הפסוקים שנזכרו לגבי רַגְלַיִם ממש. כך נאמר שם: "אמר רבי תנחום: חיגר ברגלו אחת פטור מן הראייה, שנאמר: רגלים" (חגיגה דף ג' ע"א). הגמרא שם בהמשך (ד' ע"א) מביאה ברייתא הכוללת את כל אלו שאינם יכולים לעלות ברגל, ופוטרת אותם ממצווה זו: "רגלים – פרט לבעלי קבין. דבר אחר: רגלים – פרט לחיגר ולחולה ולסומא ולזקן ולשאינו יכול לעלות ברגליו". הרמב"ם (פירוש המשנה חגיגה פ"א מ"א) והמאירי (חגיגה ב', א') מפרשים שאמנם פשוטו של הביטוי "רגלים" הוא זמנים, אבל כיוון שהתורה נקטה לשון "רגלים" ולא לשון "פעמים", יש בכך רמז שכל מי שאינו יכול לעלות ברגליו פטור מן הראייה. על כל פנים, משמע מברייתא זו שההליכה ברגל הינה חלק מהותי ממצוות העלייה לרגל. נושא הלכתי אחר קשור באיסור יציאה בשבת לרשות הרבים עם מקל הליכה, אבל חיגר שאינו יכול לילך בלא מקל, מותר לו לילך עם מקלו ואפילו לצאת בו לרשות הרבים, כיון שהמקל נחשב אצלו כמו מנעל אצל שאר בני אדם. (שולחן ערוך סי' ש"א סעי' י"ז). אם יכול ללכת בקלות בלעדי המקל, ואינו הולך עם המקל אלא כדי שהמקל יהיה לו לעזר, ופסיעתו יותר בטוחה עם המקל, או לכבוד בעלמא, אסור לצאת בו בשבת לרה"ר. בספר שמירת שבת כהלכתה הביא בשם הרב שלמה זלמן אויערבך ע"פ המשנה ברורה שם ס"ק ס"ד שהקריטריון הוא אם הולך בביתו עם מקל גם אם טכנית יש לו אפשרות בלי (פרק י"ח הערה נ"ט).
נְגִישׁוּת היא מידת התאמתה של מערכת לשימושם של אנשים בעלי יכולות גופניות, נפשיות ושכליות מגוונות ככל האפשר, לרבות אנשים שהיכולות שלהם באחד מתחומים אלה נמוכות עד כדי לקויות במהלך המאה העשרים אירעו מספר התפתחויות ששינו את יחס החברה לאנשים עם לקויות ועמה את חקיקת הנגישות, שהפכה לשיטתית, מסודרת ומושתת על העיקרון הבסיסי של שוויון הזדמנויות.
קשה למצוא במקורות התייחסות ייחודית למחויבות הציבורית להנגיש את הדרכים לאנשים עם מוגבלות. במשנה נאמר: "הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר' מאיר, ורבי יוסי אוסר…סמוכות שלו – (הקביים)…ויוצאין בהן בשבת, ונכנסין בהן בעזרה. כסא וסמוכות שלו – ואין יוצאין בהן בשבת…(שבת ס"ה ע"ב ס"ו ע"א). רש"י פירש יוצא בקב שלו (רגל תותבת) – דמנעל דידיה הוא. ר(ש"י שבת דף ס"ו ע"א), כלומר, לדעת ר' מאיר הרגל התותבת כנעל לקיטע, ואילו ר' יוסי אוסר, מאחר שלדעתו הקיטע נשען בעיקר על הסמוכות (הקביים) שלו, והרגל התותבת אינה אלא למראית עין, שלא יראה קיטע, ועל כן אינה לבוש אלא משא. הסמוכות נחשבות כנעליו של הנכה. עוד נאמר במשנה נאמר כי צירוף של סמוכות וכיסא, נאסרו, הכסא כפי שהסביר רש"י "…כסא נמוך ויושב עליו, וכשהוא מהלך – נסמך על ידיו בספסלים קטנים, ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו, וחוזר ונח על אחוריו והכסא קשור לו מאחוריו" (שם). ומדעו נאסר לצאת בהם בשבת, הסביר רש"י ,…רבותינו אומרים: מפני שאינם צריכין לו כל כך, ולא נהירא לי טעמא, ואיכא למימר: דאיידי דתלו ולא מנחי אארעא – זימנין דמשתלפי" כלומר, החשש שמא יישלפו, ומכאן שאם אדם משתמש בעזרים אלו בקביעות, אין חשש שיישלפו. וכך נפסקה ההלכה "…חיגר שאינו יכול לילך בלא מקל, מותר לו לילך עם מקלו ואפילו לצאת בו לרשות הרבים, כיון שהמקל נחשב אצלו כמו מנעל אצל שאר בני אדם. (שולחן ערוך סי' ש"א סעי' י"ז). אם יכול ללכת בקלות בלעדי המקל, ואינו הולך עם המקל אלא כדי שהמקל יהיה לו לעזר, ופסיעתו יותר בטוחה עם המקל, או לכבוד בעלמא, אסור לצאת בו בשבת לרה"ר. "בספר שמירת שבת כהלכתה הביא בשם הרב שלמה זלמן אויערבך ע"פ המשנה ברורה שם ס"ק ס"ד שהקריטריון הוא אם הולך בביתו עם מקל גם אם טכנית יש לו אפשרות בלי (פרק י"ח הערה נ"ט) . הרב אויערבך התיר לצאת עם קלנועית בשבת, "אך רק במקום שיש עירוב. ומשום מראית עין יהיה מחובר על הכסא שלט המודיע ברבים שהוא נוסע בהיתר עם מנוע מיוחד בשבת" (שולחן שלמה, שבת, ח"א, עמ' שפ"ו).
פגיעות גופניות ומצבי טראומה גופנית המתבטאות בחבלות שונות לאזורים שונים בגפיים התחתונות עלולות לגרום לנזקים היכולים להתבטא בצליעה. לעתים הדבר נובע מזיהום של הרגל, או חבלה כלשהי שאינה מאפשרת דריכה תקינה, תחת כובד משקלו של הגוף, על האזור הפגוע בכף הרגל, ובכך, מונעת הליכה תקינה ומובילה לצליעה (כמו למשל כשסובלים מנקע בקרסול). גם יבלת בכף הרגל עשויה להוביל לצליעה, או אף לאי יכולת ללכת בכלל, עקב הלחץ והכאב על האזור הפגוע. כמו כן, ישנם גורמים רבים לצליעה כמו: גורמים התפתחותיים, בעיה מולדת, דלקת פרקים חמורה, מחלה ממאירה וכדומה.
בפרשתינו כתובים כל הקורבנות של כל החגים בלוח השנה שלנו (ולכן פרשה זו היא הנקראת ביותר בתורה), בסוף הפרשה מופיע פסוק "אלה תעשו לה' במועדיכם" בפסוק זה נקראים החגים מועדות.
איך השם מועד קשור לחג?
את משמעות השם חג ניתן להבין ביותר מאופן אחד. מצד אחד יש לנו שם תואר, כלומר: השם חג בא מהשם חגיגה שבה אנו שמחים וחוגגים מאורע היסטורי כלשהו, בד"כ עם ישראל היה בצרה הוא נושע ממנה (חנוכה, פורים, פסח) ולכן חוגגים. או שחוגגים סתם מאורע היסטורי חשוב (שבועות). ביטוי לכיוון זה ניתן למצוא בתיאור העממי לרוב החגים היהודיים: "היינו בצרות ניצלנו איזה כיף בא נפתח שולחן". תפיסה זו הינה קצת רדודה מבחינתי ולכן יש לדעתי הסבר נוסף. משמעות השם חג אינה שם תואר "חגיגה), אלא שם פועל. חג מלשון לחוג, מלשון להסתובב במעגל. לוח השנה היהודי מורכב מתקופות, וכל תקופה נמצאת דווקא בתאריך מסוים בגלל שיש השפעה מסוימת באותו תאריך, וכל חג נמצא דווקא בתאריך המסוים הזה בגלל שיש השפעה מסוימת, השפעה שקשורה דווקא לתאריך בו הוא נמצא. הסברים כגון זה אפשר למצוא בכמה מקומות: ר' צדוק מסביר שכל תקופה בשנה יש לה את ההשפעה שלה. הרב דסלר מתאר את לוח השנה היהודי כמעגל (מעגל השנה)ומסביר שכל שנה היא אותו מעגל ואנו בעצם מסתובבים בתוך מעגל. וכל שנה אנו מגיעים לאותו תאריך באותו מקום עם אותה השפעה כמו בנים שעברו, ולכן החגים שנקבעו בעבר בתאריך שלהם כשאנו מגיעים לאותו תאריך היום אנחנו מגיעים לאותו היום ממש. לכן חגי ישראל נקראו מועדים. מועד הוא מלשון זמן, ללמדנו שיש חשיבות לזמן שבו מופיע החג.
אם נלך לפי הסבר זה יוצא שכל החגים הם תופעות קבועות ונצחיות בזמן (הרב דסלר מסביר שכך זה גם ימי השבוע כלומר כל יום ראשון הוא דומה ליום ראשון שקדם לו אבל לא נאריך). אם תופעה היא נצחית חייב להיות לה מקור בתורה. חגי ישראל מופיעים בתורה ומצטווים עליהם כבר בתורה. קביעת החגים ביהדות דורשת שני דברים: את הודעת ה' על כך (בד"כ ע"י אירוע או נס), ואת קבלתו וקביעתו של משה רבינו על החג. את דבר זה ניתן לראות מהפסוק "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל" (ויקרא כג) פסוק זה נאמר לסיכום פרשת המועדות בספר ויקרא וממנה לומדים חז"ל שמשה ציווה ללמוד הלכות חג בחג (מגילה לב.). על כך מקשה הפחד יצחק איך יכול להיות שפסוק שלם בתורה מובא רק כאסמכתא, הרי הפסוק הזה מיותר, שהרי משה דיבר את כל התורה אז למה יש דגש וחזרה על כך דווקא בנושא החגים? ומשיב על כך הפחד יצחק שפסוק זה אינו רק אסמכתא אלא בא ללמדנו דבר נוסף, ומהו? הוא בא ללמדנו על תפקידי משה. מצד אחד "וידבר משה"- משה דיבר דברי תורה ומצוות. ומהדגש דווקא על המועדים אנו למדים שמשה הנהיג את העם גם על המאורעות והחגים. יוצא מזה שמשה הוא קובע את החגים בתורה.
כאן עולה שאלה: אם משה רבינו הוא זה שיש לו את הסמכות הבלעדית והיחידה לקבוע חגים על לוח השנה, ואם כל החגים הנקבעים חייבים להופיע בתורה מאחר והם מציינים תופעה נצחית, כיצד יכלו "לצוץ" חגים חדשים יותר כמו חנוכה ופורים?
תשובה לשאלה זו ניתן למצוא באופן שבו נקבעו 2 חגים אלו. בחנוכה אירע המאורע אבל לא קבעו באותה שנה חג אלא חיכו לשנה הבאה, ולכן כתוב ולשנה אחרת קבעום. כלומר כשקרה הנס לא ידעו האם מדובר בנס חד פעמי שקרה להצלת עם ישראל או שמא מדובר על גילוי של תופעה בעולם המצדיקה כינון חג בלוח השנה, ולכן חיכו שנה וכשהרגישו שהתופעה חוזרת על עצמה החליטו לקבוע חג.
בפורים היה סיפור דומה, לאחר הנס באים מרדכי ואסתר ומבקשים קבעוני לדורות, עומדים מולם חכמים ובתוכם 48 נביאים ולא מסכימים, עד שה' מגלה להם שנרמז הסיפור בתורה בפסוק "כתוב זאת זיכרון בספר" – ספר זוהי מגילה. רק לאחר מכן הסכימו לקבוע חג על לוח השנה. זוהי גם שאלתה של הגמרא מאי חנוכה ואסתר מן התורה מנין.
אם כן הסברנו שחנוכה ופורים מציינים תופעות ולכן זכו להיכנס ללוח השנה שלנו, אבל עדיין לא הסברנו איך יכול להיות שחגים אלה לא נזכרו אצל משה (בתורה).
התשובה לכך היא שחגים אלו כן נזכרו בתורה או לפחות נרמזו בתורה- חנוכה רמוז בפרשת הנשיאים וחנוכת המשכן ולכן אנו קוראים בו את פרשיות הנשיאים. ופורים- פורים מגלה את מלחמת ה' וישראל בעמלק, ודבר זה כבר רמוז בתורה. הרב קוטלר מוסיף ואומר שכל דור בית שני היה מקביל לדור המדבר. הוא מביא סיפור על 2 כוהנים פסולי כהונה שעבדו בחיתוך עצים במקדש (מכיוון שבבית שני לא הייתה אש תמיד ניסית) ולאחד מהם עף חלק הברזל של הגרזן ונפל, כשהוא הלך להרים אותו הוא מת. ואומרים שזה בגלל שזה עף לו למקום הארון שנגנז. והשאלה היא למה הוא מת הרי בבית ראשון היו פותחים את הפרוכות וכל עם ישראל היו רואים את הארון? אלא שזה חזר להיות כמו לפני בית ראשון. הוא מביא משל לאישה רווקה שהיא צנועה מאוד, לאחר נישואיה (בית ראשון) ניתן להסתכל עליה, וכשנתגרשה (חורבן) שבה לרווקותה. לכן דור בית שני הושווה לדור המדבר- ולכן יכולים היו לחדש דברים כי כל דבר שקרה הוא מקביל לאירוע בדור המדבר.
הרב יואל בן נון
פרשת המוספים
פרשת המוספים עוסקת בקרבנות וקשורה לפרשת המועדות. מדוע, אפוא, היא מופיעה בספר במדבר, ולא בספר ויקרא?
במבט ראשון נראה שההבדל בין פרשת המוספים לבין פרשת המועדות הוא רק ראש חודש, הנזכר בפרשתנו אך אינו מוזכר בפרשת אמור. במבט מעמיק יותר, הבדל זה מקרין על פרשת המוספים כולה, שכן אם מוסף ראש חודש זהה למוסף חג המצות או חג השבועות – אף על פי שאין בו קדושת היום – ברור שהוא אינו מייצג את קדושת היום. הוכחה נוספת להבנה זו היא ששבעת ימי חג המצות זכו לאותו קרבן בדיוק, למרות שקדושת המועד חלה רק על היום טוב הראשון ועל היום השביעי של חג זה. מה מייצג, אם כן, קרבן המוסף?
סודו של המוסף נרמז בדעתו של רבי יהודה במשנת ברכות, האומר ש"אין תפילת המוספים אלא בחבר עיר" – כלומר, אין היחיד מתפלל תפילת מוסף. ידוע שרבי עילאי, אביו של רבי יהודה, היה תלמידו של רבי אליעזר, וייתכן שדבריו משקפים הלכה קדומה. לדבריו, ברור שהמוסף משקף את התאספות הציבור. בנביאים למדנו: "מדוע זה את הולכת אליו היום, לא חודש ולא שבת". ראש החודש – כמו שבת ומועד – היה יום התאספות של הציבור לדרשה, לתפילה, לתורה ולעצרת חג. הרבה לפני שניסחו חז"ל את התפילות שבידינו, כבר בימי המקרא היה הקהל מתאסף לעצרת בשבתות, במועדים (הן בימים הטובים והן בחול המועד) ובראשי חודשים. על ימי ההתאספות וההתכנסות הללו מובא קרבן המוסף.
יש יהודים שעדיין – מבלי דעת – נוהגים כך עד היום, כשהם באים לקצת קריאת התורה, קצת דרשה ומוסף. העיקר שהם חלק מהתאספות הציבור, הרבה רבנים נוהגים לדרוש לפני תפילת מוסף, כי אז כל הקהל נמצא. ואכן, תפילת המוסף קשורה להתאספות הציבורית, שאיננה נובעת מקדושת היום אלא עומדת בפני עצמה. במובן זה – ראש חודש וחול המועד אכן זהים לשבת ולחג, כפי שמוכיחים קרבנות המוסף שלהם. בימי הבית הראשון, החנויות היו סגורות גם בראש חודש כמו בשבת ובחג (כמפורש בדברי עמוס), כדי שאנשים יוכלו להתאסף לעצרת החג.
כיוון שקרבנות המוסף אינם מייצגים את קדושת היום אלא את המימד הציבורי שלו – לכן מקומה של הפרשייה בספר במדבר, ולא בספר ויקרא. ויקרא מבטא את הקדושה הפנימית של היום, ואילו במדבר מבטא את בחינתו הציבורית.