תאומים סיאמיים או תאומים מחוברים הוא כינוי לתאומים אשר נולדים מחוברים זה לזה בחלקי גוף שונים. מקור השם הוא בתאומים אנג וצ'אנג בנקר, שנולדו בסיאם (כיום תאילנד), חיו בין השנים 1811-1874 והתפרסמו בעולם המערבי בשל השתתפותם בשורה של מופעי קירקס. תאומים סיאמיים מתפתחים מביצית אחת, שלא חלה בה הפרדה מושלמת של תאי הנבט לאחר ההפרייה. החיבור בין תאומים סיאמיים יכול להיות בגולגולת, במותן, בגב ובאיברים נוספים. חלק מהתאומים הסיאמיים נולדים במערכות פנימיות כגון הגון הלב או מערכת העיכול.

חוות דעת היא הצגה (בדרך כלל בכתב) של עמדתו של מומחה ביחס לנושא מסוים, חוות הדעת נכתבת לעיתים ביוזמת המומחה המבקש להביע את דעתו בנושא, אך בדרך כלל היא נכתבת על פי הזמנתו של גורם הזקוק לחוות דעת זו, כגון וועדה ציבורית הבוחנת נושא מסוים, חולה הזקוק לחוות דעת של רופא אודות מצב בריאותו וכדו'. כותב חוות הדעת הוא לעיתים בגדר מומחה בלתי תלוי, ולעיתים ניתנת בגלוי בעקבות הזמנה של אינטרסנט ומתוך היענות לצרכיו.

פרשת קרח סובבת סביב המרד שארגן קורח נגד ההנהגה הוותיקה של משה ואהרון. הפרשת פותחת במילים "ויקח קרח…ודתן ואבירם… ואון בן פלת…ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים" (במדבר פר' ט"ז פס' א'-ב'). את מי לקח? או את מה לקח? לקושי הלשוני- דקדוקי מתבקש הסבר, שהרי בקשר לפועל "ויקח" המצריך המשך במושא ישיר המיישב את השאלה את מי או מה לקח סתם הכתוב ולא פירש, ולעצם העניין כיצד יתכן שלא גילה הכתוב מדוע ערער קרח על מנהיגותו של משה רבינו, ערעור על מנהיגותו של משה מחייב עילה משמעותית, מדוע סתם הכתוב ולא פירש? על כן בחר רש"י לפרש ולומר "… ויקח קרח – לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת, וכן (איוב טו, יב) מה יקחך לבך, לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם…." (רש"י במדבר פרק ט"ז פס' א'), כלומר, המוטיבציה הראשונית פלגנית ואינטרסנטית הייתה, כל המניע אישי, והוא שמביא את קרח להקים קואליציה עם שאר מרי הנפש, קורח ואנשיו בידלו עצמם כמחלקה, כלומר קבוצה, וכך קמו מול משה. ר' אליהו מזרחי מציע לשים את המילה "את", המאפיינת מושא, לפני ייחוסו של קרח. היינו: "ויקח קרח- את – בן יצהר וכו'" (רא"ם שם), כלומר, הוא הביא את ייחוסו כסיבה לכך מדוע מגיעה הכהונה דווקא לו. בכתובים אמנם מופיעות בפי קרח שאלות נוקבות, "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד' ומדוע תתנשאו על קהל ד'" (במדבר ט"ז פס' ג'). התורה בפתיחתה הלא ברורה את הפרשה כולה, מלמדת על הצורך בחיפוש המגמה עוד בטרם מבררים את הטענות. על כן בחר רש"י לפתוח את פירושו במילים הבאות:  "ויקח קרח – פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא.." (רש"י שם, שם), בפרשה זו, מדרש נחוץ להבנת העניין, הבאת המדרש אינה רק כדי להסביר באמצעותו את פשוטו של מקרא כפי שהוא נוהג במקומות אחרים, כאן, מדרשי חז"ל קרובים הם אל הפשט עצמו, מחלוקת מחייבת בירור המניעים, וזאת עושה המדרש שהוא עומק הפשט.

חוות דעת שנייה היא כלי בידי החולה לאשרור או לשינוי של טיפול מוצע על ידי רופא. לחוות דעת שנייה יכולה להיות השפעה קריטית על האבחנה, התוכנית הטיפולית ותהליך ההחלמה. בשנים האחרונות יותר ויותר חולים בוחרים לפנות לרופא נוסף על מנת לקבל חוות דעת שנייה על מחלתם ועל דרכי טיפול אפשריות. חוות דעת שנייה בישראל מובטחת על פי חוק זכויות החולה וניתנת בסבסוד ביטוחי הבריאות המשלימים. זהו אחד השירותים שחולים משתמשים בהם ביותר בביטוחים המשלימים.

במסורת היהודית נתפש המרד של קרח ועדתו נגד מנהיגותו של משה, כסמל האולטימטיבי של "מחלוקת שלא לשם שמיים" (משנה אבות, פ"ה מ"ז). חז"ל מבחינים בין שני סוגי מחלוקות, "…שהיא לשם שמיים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמיים? זו מחלוקת שמאי והלל, ושאינה לשם שמיים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (משנה אבות שם, שם). האם חז"ל רצו להרבות מחלוקות בישראל כשצידדו במחלוקת לשם שמיים? מדוע קשרו בין מניעיה  של המחלוקת "לשם שמיים" ובין התמדתה "סופה להתקיים"? גם הדוגמא המובאת במשנה למחלוקת לשם שמיים תמוהה, והלוא מחלוקת הלל ושמאי אינה תואמת את ההנחה ש"סופה להתקיים", שהרי נפסקה ההלכה במחלוקת זו כבית הלל ופסקה מלהיות מחלוקת? (ר' שמעון בן צמח דוראן בפירוש מגן אבות שם), ויותר מכך עובדתית הדברים קשים, מה למניעיה של המחלוקת ולשאלת המשכיותה, והרי כל מחלוקת מסתיימת בקביעת ההלכה כאחת הדעות, וממילא פסקה מלהיות מחלוקת? (ר' יצחק עראמה שער ע"ח). רבינו עובדיה מברטנורא בפירושו למשנה שם עסק במקצת משאלות אלו וזה לשונו: "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים, כלומר שאנשי המחלוקת ההיא מתקיימים ואינם אובדין, כמחלוקת הלל ושמאי, שלא אבדו, לא תלמידי בית שמאי ולא תלמידי בית הלל, אבל קרח ועדתו אבדו. כלומר, ביטוי זה "סופה להתקיים" מתייחס לבעלי המחלוקת, ויש בו הבטחה לאריכות ימיהם, בניגוד לאובדנם של קרח ועדתו, פירוש נוסף מביא הבטרנורא "…ואני שמעתי פירוש "סופה" תכליתה המבוקש מעניינה. והמחלוקת שהיא לשם שמיים התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים כמו שנתבאר, מתוך הוויכוח יתבאר האמת. וכמו שנתבאר במחלוקת הלל ושמאי, שהלכה כבית הלל. ומחלוקת שלא לשם שמיים תכלית הנרצה בה הוא בקשת השררה ואהבת הניצוח, וזה הסוף אינו מתקיים. כמו שמצינו במחלוקת קרח ועדתו שהתכלית וסוף כוונתם הייתה בקשת הכבוד והשררה והיו להפך" (ברטנורא, אבות, שם, שם), על פי פירוש זה, מימוש ההבטחה היא דווקא כאשר ההכרעה תהיה לצד האמת, תכליתה של המחלוקת, סופה שתתברר, שזו מטרת החולקים לשם שמיים.

מחקר חדש מדגיש את החשיבות לכך שרופאים וחולים צריכים להיות מודעים להטיות אפשריות בתהליך קבלת ההחלטות בייעוצי חוות דעת שנייה, זאת בשל השפעתה הקריטית של כל החלטה על בריאות המטופל ועל השימוש במשאבי בריאות. מטרת המחקר הייתה לבדוק האם רופאים מוטים בהחלטותיהם על ידי חוות דעת קודמת שניתנה למטופל, או עקב הידיעה כי תינתן חוות דעת שנייה על דעתם. כדי לבדוק זאת, המחקר הציג מקרים רפואיים תיאורטיים בפני מדגם ארצי של אורטופדים ונוירולוגים.

המלבי"ם בפירושו נדרש לביאור המחלוקות הנזכרות, אלא שהוא מתמקד בצד החברתי של כל מחלוקת תוך בחינת ההתנהגות הקבוצתית. לדבריו חז"ל למדונו שמחלוקת שהיא לשם שמיים כל כת משני צדדי החולקים מתאחדת בעצמה, כי כולם מתכוונים לתכלית אחת לשם שמיים. אולם מחלוקת שאינה לשם שמיים, רק מפני אהבת הכבוד ואהבת עצמו, אז יש מחלוקת וניגוד גם בין האנשים שהתאחדו לעמוד בצד אחד, כי כל אחד מן היחידים מכווין תועלת עצמו ומתנגד לכוונת חברו, כעניין שהיה מחלוקת בין קרח ועדתו, ודברי המשנה מדויקים מחלוקת קרח ועדתו, ואל קרח עדתו עם משה, שכל אחד מן העדה הרעה הזאת התכוון כוונה אחרת מתנגדת לזולתו. (ע"פ מלבים, התורה והמצווה, במדבר פר' ט"ז פס' א'). לצד מאמר זה בשבחה של המחלוקת לשם שמיים, ישנו היגד נוסף התומך בקיומה של מחלוקת "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" (עירובין דף י"ג ע"ב וגיטין דף ו' ע"ב), נראה אפוא, כי מילות שבח אלו נועדו להעניק ערך רב גם לדברים שנדחו, אך אין בהם כדי להנציח את המחלוקת, דווקא במקומות אלו בהם הובא מאמר זה הוכרעה המחלוקת כאחד הצדדים (עיין במאמרה של פרופ' חנה כשר, על המחלוקת, פרשת קרח, דף שבועי אוניברסיטת בר-אילן, מספר 347). ספרי הדרוש והמוסר גינו את המחלוקת, קורח נהפך לסמל של סכנת המחלוקת הלא-לגיטימית, ממחלוקת קרח יש ליקח מוסר עד היכן גדול עונש של מחלוקת. רב החכם התלמודי אומר: "כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, (מצוות לא תעשה מן התורה) שנאמר "ולא יהיה כקורח וכעדתו" (סנהדרין דף ז' ע"א).

במהלך המחקר לחלק מן הרופאים נאמר כי החולה שמע חוות דעת קודמת, אך לא נאמר להם מהי. לחלק אחר נאמר כי החולה שמע חוות דעת קודמת, ולהם נאמר מהי. לחלק האחרון נאמר כי לאחר שמיעת דעתם החולה מעוניין לשמוע חוות דעת נוספת. הרופאים התבקשו לבחור באפשרות טיפולית מתאימה לדעתם. נמצא כי כאשר האורטופדים ידעו כי הרופא הראשון המליץ על ניתוח, הם נטו להמליץ גם על ניתוח, ואילו כאשר המטופל התכוון לחפש חוות דעת שנייה, האורטופדים נטו להמליץ על טיפול שמרני.

העוסקים בגנותה של המחלוקת דבר אחר ויקח קרח משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים, כמו שנאמר (במדבר כ, כה) קח את אהרן, (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים (רש"י במדבר פרק ט"ז פס' א'). המדרש ובעקבותיו הפרשנים מלמדים

טיפול פליאטיבי, מילה לטינית שמשמעותה "להסתיר", הוא טיפול רפואי המתמקד בהקלת חומרת הסימפטומים של המחלה, תחת הניסיון לעצור את המחלה, או לנסות לרפאה. מטרת הטיפול הפליאטיבי  היא להקל על סבלו של המטופל המתמודד עם מחלה קשה, ולשפר את איכות חייו. המונח "טיפול פליאטיבי" מתאים לכל טיפול רפואי אשר מטרתו הקלה סימפטומטית, אין אם קיימת תקווה לטיפול מרפא ובין אם לאו.

פרשת השבוע מהווה מזור, מרפא ובשורת חיים מחודשת לאחר האירוע הטראומתי שהתחרש בעת חנוכת המקדש, עת מתו שני אהרון, נדב ואביהוא, בהקריבם אש זרה. בפרשה זו מסלקת התורה את החשש ששמירת הוראות התורה מאיימת על החיים, אדרבא כניסה למקדש על פי הכללים מאריכה חיים. מגמה זו באה לידי ביטוי כבר בתחילת הפרשה כשהקב"ה אומר למשה "ויאמר ד' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת…ולא ימות…" (ויקרא ט"ז ב'). מגמה זו ממשיכה לאורך הפרשה ושיאה בהוראה "ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם…" (שם, י"ח, ה').  מה משמעות הציווי וחי בהם? נראה שלפי הפשט הכוונה היא שעל ידי קיום התורה יזכה לחיים, לאמור התורה מכוונת להטבת חיי האדם, לא להגבלתם ולצמצומם. פרשת תזריע ומצורע נקשרות יחד עם סוף פרשת שמיני. זו הראשונה עסקה בתורת החיות והבהמות האסורות ומותרות באכילה וזו המאוחרת בה מובאת תורת היולדת.  פרשת שמיני מסיימת במאכלות אסורים, אשר על פי החכמה האלוקית יש בהם כדי להזיק לגוף האדם, הן בטווח המידי והן בטווח הארוך. פרשת תזריע פותחת בתורת היולדת "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים…" (ויקרא י"ב פס' ב'). לכאורה קיימת השאלה מדוע ניתנה תורה האישה אחרי תורת המאכלים הטמאים "להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" (ויקרא     ). חז"ל עמדו על קשר זה במדרש "אמר ר' שמלאי, כשם שיצירתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף, כך תורתו אחר בהמה חיה ועוף. הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב) זאת הבהמה ואחר כך אישה כי תזריע" (ויקרא רבה פרשה י"ד אות א').  ר' שמלאי משווה בין פרשת הבריאה בבראשית לבין ספר ויקרא. הבריאה החלה בבעלי החיים ולאחריהם נברא האדם, תורת משה מדריכה בתחילה על עינייני החיות ולאחריהן על תורת האדם. האבן עזרא גם הוא עמד על קשר זה

ככהפריה חוץ גופית (בלשון הדיבור: הפריית מבחנה ובאנגלית IVF ) היא אחד הכלים העיקריים לטיפול בעקרות בקרב נשים וגברים. מלאכותית היא פעולה רפואית של החדרת חומר ביולוגי של הבעל בהזרקה לרחמה של האישה