פרשת פקודי – ריצה למרחקים ארוכים

י״ב בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 21, 2018) | חומש שמות, עלון בית החולים, פקודי

חלקי הרגל הם: פיסת הרגל, היא כף הרגל, הקרסול, הוא הפרק המחבר את כף הרגל עם עצם השוק; עצם השוק, היא העצם המחברת בין כף הרגל לבין הירך, אך המושג 'שוק' כולל גם את השרירים של חלק הרגל התחתון, למעשה יש שתי עצמות בין פרק הקרסול לפרק הברך, והעצם השנייה היא השוקית הארכובה היינו הברך, ובה נמצאת עצם הפיקה, והיא הפרק המחבר את השוק עם הירך; עצם הירך או הקולית  או הרכוב. ראש הירך המתחבר לאגן נקרא כף הירך, הוא הפרק המחבר את הירך לעצמות האגן.

פרשה זו מסיימת את נושא בניית המשכן. מפורטים בה החומרים ששימשו למלאכת המשכן וכליו, ומתוֹארת עשיית בגדי הכוהנים. הפסוק הפותח את הפרשה הוא: "אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה…ובצלאל בן אורי בן חור…עשה ככל אשר צוה ד' את משה. ואתו אהליאב בן אחיסמך…חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש" (שמות פר' ל"ח פס' כ"א-כ"ג). הספורנו מדייק מהאמור בפסוקים על מעלות המשכן, "סיפור מעלות המשכן שבשבילם היה ראוי להיות נצחי ושלא ליפול ביד אויבים א. שהיה משכן העדות, שהיו בו לוחות העדות ב. אשר פקד על פי משה. ג. שהייתה עבודת הלווים ביד איתמר. ד. ובצלאל בן אורי למטה יהודה עשה, שהיו ראשי אומניות מלאכת המשכן וכליו, מיוחסים וצדיקים שבדור. ובכן שרתה שכינה במעשה ידיהם ולא נפל ביד אויבים. אבל מקדש שלמה שהיו עושי המלאכה בו מצור, אע"פ ששרתה בו שכינה, נפסדו חלקיו, והוצרך לחזק את בדק הבית ונפל בסוף הכול ביד אויבים, אבל בית שני שלא היה בו גם אחד מכל אלה התנאים, לא שרתה בו שכינה ונפל ביד אויבים. כי אמנם בית שני לא היה משכן העדות שלא היו בו לוחות העדות, ולא פוקד כי אם ע"י כורש, ולא היו שם בני לוי, וכן המתעסקים בביניינו היו צידונים וצורים כמבואר בספר עזרא" (ספורנו שם).  בסוֹפה של המלאכה מובאים כל כלי המשכן אל משה. משה מְאַשר את המלאכה שנעשתה לפי מצוות ה', ומברך את העושים בה "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו כאשר צוה ד'…ויברך אתם משה" (שם, שם, מ"ג), ומהי הברכה שבירך? "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (מדרש תנחומא פקודי י"א). המשכן הוּקם באחד לחודש הראשון (א' בניסן), בשנה השנייה לְצאת בני ישראל ממצרים. לאחר שהוקם המשכן מְכַסֶה הענן את אוהל מועד, ומסמל בכך את שכינת ד' במשכן. אח' מחלקי המשכן האדנים "וַיִּצֹק לוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וַיִּתֵּן אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו" (שמות פר' ל"ז פס' י"ג). משמעותם של רגלי המשכן, בסיס ומשען לכלי. שתי ידות (יתדות) היו לכל קרש למטה, באמה התחתונה. עשיית הידות בקרש הייתה באופן זה: היו חורצים בקרש עצמו, באמה התחתונה, רבע אמה מכל צד, ובאמצע הקרש, באמה התחתונה, חרצו ברוחב חצי אמה. וכך נשארו שתי יתדות שרוחב כל אחד מהם רבע אמה, עובי כל יתד – חצי אמה, וגובה כל יתד – אמה אחת. שתי הידות של כל קרש נכנסו לתוך שני אדני כסף חלולים, שהם היו הבסיס לקרשים

דניאל ליברמן, פרופסור לביולוגיה בהרווארד, ודניס בראמבל, פרופסור לביולוגיה באוניברסיטת יוטה. העמיקו לחקור, וגילו התאמות פיזיות בגוף האדם ששדרגו את יכולת הריצה שלו. הם מונים 26 התאמות כאלה: החל באותה רצועה אלסטית בצוואר ששומרת את הראש יציב בזמן הריצה, עבור במותניים צרים ובחלק אמצעי שיכולים להסתובב ומאפשרים לנו לאזן כל צעד עם הנפת יד; בשריר העכוז שלנו השריר הכי גדול בגוף האדם

שעובד כמעט רק בזמן ריצה (מחזיק את חלק הגוף העליון שלנו זקוף); בגידים ארוכים  ועד לבוהן הקצרה שלנו.

בפרשת תרומה בפסוק השני נאמר: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי" (שמות כ"ה פס' ב'). רש"י פירש "תקחו את תרומתי"אמרו רבותינו: שלוש תרומות אמורות כאן: אחת, תרומת בקע לגלגלת, שנעשו מהם האדנים, כמו שמפורש באלה פקודי. ואחת תרומת המזבח בקע לגלגלת לקופות לקנות מהן קרבנות צבור. ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד (רש"י  שם ד"ה 'תקחו את תרומתי'). מכאן שתרומת המשכן הייתה של כל אחד ואחד, לעומת קרבנות הציבור שבאו מכספי הציבור. התורה מספרת לנו על פרץ של רוחב לב, על נדיבות. לא זו בלבד שבני ישראל הביאו את החומרים הנדרשים לבניין המשכן בהתנדבות, אלא שהם גם הביאו יותר מהנדרש. התורה מתייחסת לעובדה זו באופן חיובי מאוד. "… והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר…ויאמרו אל משה לאמר: מרבים העם להביא מדי העבדה למלאכה אשר צוה ה'…" (שמות פר' ל"ו,  פס' ג'-ה'). האדנים המתוארים בפרשת תרומה נבנו מתרומת חובה אַרְבָּעִים אַדְנֵי כֶסֶף תַּעֲשֶׂה תַּחַת עֶשְׂרִים הַקָּרֶשׁ שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו (שם כ"ו פסוק י"ט). רש"י בתחילת פרשת תרומה מסביר (על פי הגמרא במסכת מגילה דף כ"ט ע"ב), כי בכל אחת משלושת הפעמים שהמילה "תרומה" חוזרת על עצמה ישנה התייחסות לתרומה אחרת שהייתה לצורך המשכן: מחצית השקל לאדנים – תרומת חובה, מחצית השקל של קרבנות הציבור – תרומת חובה, ותרומה של שאר החומרים הדרושים לבניין המשכן – נדבה ללא שיעור קבוע. המהר"ל (בספר גור אריה) מתקשה בפירוש זה: הלוא התורה מספרת רק על התרומה שהובאה למשכן מרצון, ואין התייחסות בפסוקים לשאר התרומות! והוא מתרץ: ההיגיון נותן שהציווי על מחצית השקל (תרומת חובה) קדם לקריאה אל בני ישראל לנדב חומרים מרצונם. אלמנט הכפייה הכרחי לבניית המשכן. אילו הקריאה להתנדב הייתה קודמת לציווי, בני ישראל היו מביאים את כל מה שדרוש לבניין המשכן, ומחסלים בכך את הצורך בציווי (ראה גור אריה). הרב עמיטל בהתייחסו לדברי המהר"ל כותב "פירושו של המהר"ל מכיל מסר חשוב. נדיבות לב, עבודת ה' הבאה מתוך האדם, הנה מרכיב חשוב וחיובי בתודעה הדתית רק אם היא מושרשת בתחושת מחויבות. חומרי הגלם לבסיס הפיסי של המשכן באו מתרומת חובה, לא ממעשה אלטרואיסטי".

הבוהן הקצרה של האדם, הסביר בראמבל, "מיושרת עם שאר האצבעות, היא המקפצה העיקרית בריצה: הדבר האחרון שעוזב את הקרקע הוא הבוהן הזאת". מחקר משותף של ליברמן ושל האנתרופולוג קמפבל רוליאן, מצא שזה התפקיד היחיד של הבוהן. רוליאן וליברמן בדקו 15 אנשים בזמן ריצה והליכה, על הליכונים רגישים ללחץ, וגילו שלבוהן אין שום השפעה על הליכה. כשהנבדקים רצו, התברר כי בוהן שארוכה יותר ב-20% מכפילה את העבודה המכנית של הרגל בזמן ריצה.

הפער בין תרומות החובה הקבועות לבין התרומה של נדבת הלב, הוא כפער שבין "נעשה" ל"נשמע", התורה מתארת את קבלת התורה על ידי בני ישראל כקבלה מרצון: "נעשה ונשמע" (שמות כ"ד, ז). למרות זאת, חז"ל מתארים את קבלת התורה כקבלה שנעשתה בכפייה: "מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם" (שבת פח ע"א). קבלה מרצון, כל כמה שהיא בעלת ערך חיובי, אינה מספיקה לבדה. הקב"ה דרש מבני ישראל מחויבות מוצקה ב"נעשה" באה לידי ביטוי ההיצמדות לחוק ולקביעה האלוקית כפי שהיא, אשר נמצאת למעלה מדעת בשר ודם ואינה תלויה בטעם האנושי ובייחודיות של כל אחד ואחד. לעומת זאת, "נשמע" אינה רק שמיעת האוזן אלא קבלה פנימית ושייכות נפשית לדבר. בשמיעה בא לידי ביטוי חלקו של הרצון האנושי והשתתפותו של כל אחד ואחד לפי כלי הקיבול הייחודי שלו. תרומת האדנים ותרומת הקורבנות, הן תרומות של סכום קבוע ומוגבל- של מחצית השקל בלבד. בתרומות אלה מדגישה התורה וקובעת כי "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט". ואף על פי שמדובר בנדבה, התרומה היא קצובה ומוגבלת. לא ניתן לנדב מעבר למה שציוותה התורה, על אף השתוקקות הלב העצומה אל הקודש והמקדש. בתרומה זו, השתוקקות הלב צריכה להיות מוגבלת בצורת המטבע הקבועה והשווה, שאף היא יוקדת באש השתוקקות לד': "כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא כבודו והראהו למשה ואמר לו זה יתנו. כזה יתנו" (ירושלמי, שקלים ו', ע"א). תרומת הנדבה של בני ישראל הייתה בעלת ערך חיובי מאוד, אך למרות זאת רש"י מונה תרומה זו כתרומה השלישית, לאחר תרומות החובה. התרומה הראשונה – לאדנים – באה להורות כי מחויבות היא הבסיס לכל בניין המשכן ולעבודת ה'. התרומה השנייה – התרומה לקרבנות הציבור – מסמלת את המטרה האובייקטיבית. עבודת ה' מושרשת בתחושת מחויבות וביעדים מוגדרים, ולא ברצונות סובייקטיביים. רק לאחר הדגשת עקרונות אלה יכולה להיתוסף אל שתי התרומות האלה התרומה השלישית, תרומת "נדיבות הלב" האישית.

ממערכת הקירור המעולה של האדם: מעט מאוד שיער גוף ומיליוני בלוטות זיעה שמאפשרות לו להמשיך לנוע ולשמור על טמפרטורת גוף סבירה גם בחום. חיות מקררות את עצמן באמצעות התנשפות, אבל הן לא יכולות להתנשף בזמן שהן רצות. באחד הניסויים המפורסמים בתחום התנועה של בעלי חיים ביולוג מהרווארד הכניס מדחום לפי הטבעת של צ'יטה, ואז שם אותה על הליכון. הצ'יטה סירבה להמשיך לזוז כשהטמפרטורה שלה הגיעה ל-40.5 מעלות, אפילו שהיא לא הייתה קרובה למהירות השיא שלה. להריץ חיה עד למצב של עומס חום זה משהו שרוב בני האדם יכולים לעשות, והחיות האחרות לא.

פסיקות שונות ניתנו בעניין הספורט האתגרי. בשנים האחרונות בולטת מאוד התופעה של בני ישיבות המסכנים את עצמם בפעילויות אתגר, בעיקר בתקופת "בין הזמנים" (תקופה שנועדה למנוחה ולחופשה מלימודים אינטנסיביים בישיבה). בשל ריבוי התאונות בקרב תלמידי הישיבות נדרשו לכך כמובן הרבנים בפסיקותיהם. הרב שלמה כהן-דוראס, במאמרו "סיכון עצמי למטרות ספורט" (בתוך תחומין – תורה חברה ומדינה – קובץ הלכתי, כרך כ"ב תשס"ב הוצאת צומ"ת, גוש עציון), מתייחס לשעות הפנאי העומדות לו לאדם בתקופתנו, ולניצולן בעיסוק בענפי ספורט המסכנים את האדם, כגון קפיצות בנג'י מגשרים, צניחה חופשית, גלישה בגלשני רוח או בים סוער, סנפלינג, צלילה. השאלה היא: האם מותר לאדם לסכן את גופו במידה? מסקנתו היא שחובת האדם לשמור על בריאותו הגופנית כמו הנפשית. שמירה זאת מחייבת את האדם להתרחק מסכנות, כמו שכתב הרמ"א "יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה… ושומר נפשו ירחק מהם. ואסור לסמוך על הנס או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה" (יורה דעה, סי' קט"ז, סעי' ה'): לומר את האמת, אין בשום מקום הגדרה מהי אותה סכנה. כמו כן צריך להבדיל בין מצבים שבהם מותר לנו להסתכן: דברים הכרחיים, פרנסה שבשבילה האדם מוסר את נפשו (שו"ת ציץ אליעזר ח"ט י"ז, ה'), הצלת הזולת (ישנה מחלוקת בעניין, עד לאיזו סכנה מותר לאדם להכניס עצמו על מנת להציל את הזולת) והצלת הציבור. גם כאן נחלקו הדעות. יש שטענו שאדם חייב לסכן עצמו לצורך הציבור, ויש שטענו שחייב לעשות זאת רק אם לא נשקפת לו עצמו כל סכנה.ובאשר להסתכנות בענפי ספורט, כותב הרב שלמה כהן-דוראס שיש להבחין בין עיסוק בספורט לצורכי בריאות וריפוי לבין העיסוק בו לשם בידור ולבין העיסוק בו לצורכי פרנסה. אם נעשה הדבר לצורכי פרנסה או לצורך בריאותו – יש מקום להיתר. ישנם ענפי ספורט מסוכנים שבהם כפסע בין העוסק לבין המוות. דווקא ההתרגשות היא המושכת את האדם לעסוק בהם, ולא בריאותו או פרנסתו. קירבה זו לסכנה היא שאוסרת את העיסוק בענפי ספורט אלה. הסיכון העצמי וגבולות ההיתר והאיסור תלויים במידה רבה בתנאים המשתנים ובמציאות. יש להתחשב באיכות המכשור, בכושרו של הספורטאי ובתנאים העומדים לרשותו. אך מעל לכל, מעל לצורכי הבידור ומילוי זמנו הפנוי, חייב האדם שכנגד עיניו יעמוד ערך החיים שהעניק לו בורא העולם.

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד