פרשת צו – הכליות

י״ב בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 21, 2018) | צו, עלון בית החולים, חומש ויקרא

מקור השם 'כליה' – יש אומרים, שהוא בטן ביוונית ויש אומרים, כי נקראו כליות מגזרת 'נכספה וגם כלתה נפשי', יש להדגיש, כי צורת היחיד 'כליה', היא מחודשת בעברית בת-זמננו, שכן בעברית שבמקרא ובמשנה המושג הוא תמיד ברבים 'כליות', ורק בארמית קיימת צורת היחיד לכליות בשם כוליא. שמות נוספים לכליות הוא טוחות,, על שם שהכליות טוחות ומכוסות על ידי החלב שעליהן. עצה על שם שהכליות יועצות, או על שם העצה שהוא עמוד השדרה. באופן מושאל משמש המושג 'מוסר כליות' לחרטה על מעשה רע.

חלקה הראשון של הפרשה עוסק במעשה הקרבנות, וישנו כאן מעין "שידור חוזר" לפרשת "ויקרא", השאלה הברורה היא: לשם מה הכפילות, ומדוע לחזור פעם נוספת על תורת הקרבנות? וכמובן, מה טעם בשינויים? ההבדל שכל שאר ההבדלים נובעים ממנו, ניזכר בפתיחת שתי הפרשיות. פרשת ויקרא פותחת בדיבור אל בני ישראל: "ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם – אדם כי יקריב מכם קרבן לה'…". (ויקרא פר' א', פס' א'-ב') פרשת צו, לעומת זאת, פותחת בדברים אל אהרן ובניו: "וידבר ה' אל משה לאמר: צו את אהרן ואת בניו לאמר – זאת תורת העֹלה…" (ויקרא פר' ו', פס' א'-ב'). הבדל זה מהווה קו מנחה ליחס שבין שתי הפרשיות. בפרשת ויקרא, הקרבנות מתוארים מנקודת מבטו של האדם המביא אותם. בפרשת צו, לעומת זאת, מתוארים הקרבנות מזווית הראייה של המקדש ושל הכוהנים. הבדל בולט נוסף בין הפרשות הוא סדר הקרבנות. בפרשת ויקרא, מתארת התורה את הקרבנות לפני הסדר הבא: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. לעומת זאת, בפרשת צו סדר הקרבנות הוא: עולה, מנחה חטאת, אשם ושלמים. כעת, יכולים אנו להבין מדוע שינתה התורה את סדר הקרבנות בשתי הפרשיות. בפרשת ויקרא – כאשר הקרבנות מוצגים מנקודת מבטו של המביא – מחלקת התורה בין קרבנות הנדבה לבין קרבנות החובה: העולה, המנחה והשלמים הם קרבנות הנדבה, ואילו החטאת והאשם הם קרבנות החובה (הסידור הפנימי בכל קבוצה נעשה על פי חשיבות הקרבן). בפרשת צו, הקרבנות מוצגים מנקודת מבטו של המקדש, ולכן מסודרים לפי סדר קדושה יורד: עולה, מנחה, חטאת, אשם ושלמים. הסבר נוסף מדוע הקדימה התורה קרבנות נדבה לחובה. קרבנות הנדבה מבטאים את רצון האדם להתקרב, בעוד שקרבנות החובה באים לתקן נפש שכבר התרחקה. ספר ויקרא הלא כשמו כן הוא – " תורת כוהנים", אך דווקא תורת הקרבנות פותחת באדם המקריב מישראל. בכך התורה רוצה ללמד אותנו כי עם ישראל הוא העיקר והכוהנים עם כל חשיבותם נועדו לשמש את העם. ישנן דתות שהכוהנים והמשמשים בקודש הופכים לעיקר, ולדעתם, החיבור האלוקי נוצר רק עם השכבה המכובדת הזו. היהדות רואה את כל העם כעיקר. בהמשך הספר נקרא: "…דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו…"- הקדושה היא נחלת הכלל, וזו משימת הכוהנים: להיות שליחים נאמנים ולחבר ולקרב את העם כולו לאביו שבשמים.

כליות (ביחיד כִּלְיָה) הן זוג איברים השייכים למערכת השתן וממוקמים מאחורי חלל הבטן. הכליות הן האיברים הפעילים ביותר במערכת השתן, כמות הפלזמה העוברת בכליות נאמדת ב־180 ליטרים ביום. הכליות מווסתות את משק המים, את מאזן היונים ואת חומציות הגוף. הן מסננות את הדם ומפרישות חומרי פסולת מטבוליים (במיוחד שתנן) וחומרים כימיים זרים. הכליות גם מסנתזות גלוקוז מחלבונים (תהליך המכונה "גלוקונאוגנזה") ומפרישות לתוך הגוף הורמונים שונים. הכליות ממוקמות מאחורי הצפק בצד האחורי של חלל הבטן, משני צדי עמוד השדרה, מאחורי המעי ומתחת לסרעפת.

החלק השני של הפרשה עוסק בשבעת ימי המילואים, כלומר בקיום טקסי חנוכת המשכן שעליהם נצטווה משה בפרשת תצווה. במסגרת זו הוקדשו אהרן ובניו לכהונה, הולבשו בבגדים המיוחדים להם ונמשחו בשמן המשחה. "זאת משחת אהרן ומשחת בניו מאשי ד' ביום הקריב אותו לכהן…אשר צוה ד' לתת להם ביום משחו אתם מאת בני ישראל…" (ויקרא פר' ז' פס' ל"ה-ל"ו). בכ"ג באדר, שבוע לפני ראש חודש ניסן, מכנס משה את כל העדה לפתח אוהל מועד לטכס חנוכת המשכן. וכך מתנהל הטכס: הוא רוחץ את אהרון ואת בניו במים. לאחר-מכן הוא מלביש את אהרון את בגדי הכוהן הגדול, ועל ראשו מניח את המצנפת ואת ציץ הזהב. הוא מושח את המשכן ואת כליו בשמן המשחה ויוצק ממנה על ראש אהרון. גם את בני אהרון הוא מלביש את בגדי הכהונה המיוחדים להם. אל המזבח הוא מקריב שלושה קורבנות: פר אחד ושני אילים. את הפר שוחט משה, מזה מדמו על המזבח, מקריב ממנו חלקים מסוימים ושורף את היתר מחוץ למחנה; את האיל הראשון, המכונה איל העולה, שוחט משה ומעלה את כולו המזבחה; את האיל השני, המכונה איל המילואים שוחט משה, מדמו הוא מושח את תנוך האוזן הימנית של אהרון ובניו ואת האגודל והבוהן בידיהם ורגליהם הימניות. לאחר-מכן הוא לוקח את החלקים המוקרבים על המזבח ואת חלות המצות, מניף אותם יחד עם אהרון ובניו ומקריב אותם על המזבח. הוא מזה מן הדם ומשמן המשחה על אהרן, בניו ובגדיהם, ומצווה עליהם לבשל את יתר הבשר ולאכול אותו בחצר אוהל מועד. כעת נחזור לדבר בו פתחנו. כהצהרת כוונות ברורה, פותח הספר – המתמקד בכהנים – דווקא בנקודת מבטו של האדם המבקש להקריב קורבן. הכוהנים הם אמנם "שלוחי דרחמנא" (שליחי ה' מול העם), אך הם גם "שלוחי דידן" (שלוחי ישראל מול ה'). כך פותח הספר וכך הוא גם מסיים. החצי השני של הספר מדגיש כי קדושה שורה בישראל מעבר למקום המקדש. גם קדושת הזמן (פרשת המועדות) וגם קדושת המקום (בעיקר פרשות 'בהר-בחוקותי', הדנות בהלכות שמיטה ויובל) חורגות מעבר לתחומי המקדש, ופונים אל כל יהודי באשר הוא.

הכליות מקבלות את הדם מאבי העורקים של הבטן דרך סעיפיו, העורקים הכלייתים ומחזירות את הדם המטופל לווריד הנבוב התחתון דרך ורידי הכליה. הענף העוסק במחקר ובטיפול במחלות של הכליה נקרא נפרולוגיה. הכליות ממוקמות מאחורי הצפק בצד האחורי של חלל הבטן, משני צדי עמוד השדרה, מאחורי המעי ומתחת לסרעפת. הכליות מקבלות את הדם מאבי העורקים של הבטן דרך סעיפיו, העורקים הכלייתיים ומחזירות את הדם המטופל לווריד הנבוב התחתון דרך ורידי הכליה. הענף העוסק במחקר ובטיפול במחלות של הכליה נקרא נפרולוגיה.

חלקים מהקורבן עולים על גבי המזבח ונשרפים, אימורים – שתי הכליות, והחלב העוטף אותן, הן חלק מהאימורים, היינו האיברים ששורפים אותם על המזבח מן החטאות הנאכלות, ומן האשמות, ומן השלמים (רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פ"א הל' י"ח). ידועה מחלוקתם של הרמב"ם והרמב"ן בנוגע לטעמי הקרבנות. הרמב"ם רואה בהקרבת קרבנות אמצעי חינוכי ותיקון נפשי של מידות פגומות. כיון שבתרבות האלילית העריצו את הבהמות ואף ראו בהם כאלים ממש כדי להוציא ממחשבה זרה זו הקב"ה ציווה עלינו להקריב את הבהמות לקב"ה ובכך לבטא את אמונתנו בקב"ה וכפירתנו באלילות. גישה זו אופיינית לרמב"ם הרואה את מטרת כלל המצוות כדי להוציא מאתנו מחשבת ע"ז (חלק שלישי במורה נבוכים פר' מ"ו). כלומר, הקרבנות הם רק בדיעבד, באים לספק צורך פנימי של האדם לעבודה זרה, והתורה באה ומנתבת – מעדנת צורך זה לאפיק חיובי. אבל הרמב"ן כותב וזה לשונו "ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה בדיבור ובמעשה צווה ה' כי כאשר יחטא ויביא קרבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה ויתוודה בפיו כנגד הדיבור וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה והכרעים כנגד ידיו רגליו העושים כל מלאכתו ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוהיו בגופו ובנפשו וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקורבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש וראשי הקורבן כנגד ראשי אבריו" (ויקרא א' ט'). בעל ר' אהרן לוין ה"דרש והעיון" מעיר שמתוך לשון הפסוק משמע כדברי הרמב"ן שקוראים בתורה היא העולה אבל כתוב הוא העולה שהתורה מרמזת לנו כאילו הוא הבן אדם עצמו הוא העולה והוא צריך להיות הקורבן ורק ה' חס על עמו ומאפשר לתת קרבן במקום האדם. מטרת הקרבן לפי גישת הרמב"ן היא התקרבות האדם אל הקב"ה. תהליך הבאת הקרבן מקביל למעשי בני אדם- סמיכת הידיים על הקרבן כנגד מעשה האדם, הווידוי כנגד הדיבור שרפת אברי הקרבן כנגד המחשבה והתאווה. כל המעשים הללו באים להחדיר באדם את ההכרה שהוא היה אמור לעלות על המזבח לכפר על נפשו והקרבן הוא רק תמורה לכך. באופן זה האדם מתקרב לקב"ה ומתקן את דרכיו. פרופ. נחמה ליבוביץ' מעירה, כי הרמב"ן פותח את הסברו במילים: "ויותר ראוי לשמוע הטעם…" ונראה בבירור שאין זו דעתו, אלא טובה תשובה זו בעיניו מדברי הרמב"ם, ואילו את הטעם האמיתי אפשר להסביר רק על פי תורת הנסתר (עיונים בספר ויקרא).

אריסטו ותלמידי אסקלפיאדס מביתיניא, שללו קשר בין הכליות לבין שלפוחית השתן. גלינוס הוכיח, שמקור השתן הוא בכליות, אך ייחס לכליות כוח מיוחד למשיכת המים מן הדם, ולא קיבל הסבר מכני פשוט למעבר השתן מהכליות לשלפוחית. רופאי העת העתיקה הכירו בחשיבות השתן לאיבחון מחלות שונות, על פי כמות השתן, צבעו וריחו. הרמב"ם הכיר במשמעות של אובדן כושר הריכוז של השתן, ותיאר את מצב אי-ספיקת הכליות, היינו היעדר יצירת שתן. האנטומיה המדעית של הכליות החלה מאז התפתחות המיקרוסקופ.

אימורים – שתי הכליות, והחלב העוטף אותן, הן חלק מהאימורים, היינו האיברים ששורפים אותם על המזבח מן החטאות הנאכלות, ומן האשמות, ומן השלמים (ע"פ רמב"ם הלכ' מעשה הקורבנות פר' א' הל' י"ח). חולה באי-ספיקת כליות סופנית איננו יכול להיוותר בחיים, אלא אם כן מתמירים את תיפקוד הכליות החולות בדרכים חלופיות 'לניקוי' דמו מחומרים רעילים, המצטברים בו באופן טבעי. ניתן לבצע זאת בשתי דרכים: האחת היא טיפול בדיאליזה, היינו שימוש במכשיר 'המנקה' את הדם מחומרים רעילים, שצריכים להיות מופרשים על ידי הכליות דרך השתן. דבר זה ניתן להיעשות דרך הדם, או דרך חלל הבטן. הדרך השנייה היא השתלת כליה בריאה מחי או ממת. אדם הסובל מאי ספיקת כליות סופנית הוא בגדר חולה שיש בו סכנה, ולאור הנתונים שתוחלת החיים ארוכה יותר לאחר השתלה, גם בהשוואה לטיפול בדיאליזה, מותר לקחת כליה ממת לצורך השתלתה בחולה שנזקק לה. ויש מי שכתב, שאין צורך בהסכמה מחיים, ואין שייכות לדיון אם אדם בעלים על גופו, ובתנאי שנקבע מותו של התורם כהלכה, והחולה הנזקק לכליות הוא במצב של סכנה (שו"ת שבט הלוי ח"י סי' ר"ח). לעניין תרומת כליה מחיים, כיוון שתרומת כליה היא פעולה כירורגית שיש עמה סכנה יש לדון האם הכלל ההלכתי שאסור לאדם להכניס עצמו לסכנה (רמ"א חו"מ תכ"ו) נוגע גם למקרה בו האחר נתון לסכנה ודאית, או שמא פיקוח נפש בו נתון החולה דוחה את ספק הסכנה אליו יקלע האדם בעקבות המעשה? הרב אליעזר וולדינברג פסק שאין לנדב אלא אם כן נעשה בירור מקיף שאין בכך משום סיכון התורם "…ועל כן אין להתנדב על כך בסתמא ואין לרופא לבצע זאת, אא"כ סגל חבורה של רופאים מומחים יחליטו אחרי עיון מדוקדק שהדבר לא כרוך בספק סכנת נפש למנדב, וכולי האי ואולי…דבמקום שיש ודאי ספק פיקוח נפש יש מקום לאיסור לאדם לנדב למטרה האמורה אבר מאבריו" (שו"ת "ציץ אליעזר" ח"ט סי' מ"ה). עם התקדמות הרפואה, העלייה באחוזי ההצלחה בהשתלה והקטנת הסיכון לתורם. נטו הפוסקים לומר כי בתרומת כליה מחיים יש מצווה ואין זה רק ממידת חסידות, כך הם דבריו של הרב עובדיה יוסף "ולכן נראה שהעיקר להלכה שמותר וגם מצוה לתרום כליה אחת מכליותיו להצלת חייו של אדם מישראל השרוי בסכנה במחלת הכליות. וראויה מצוה זו להגן על התורם אלף המגן. ומכל מקום בודאי שיש לעשות זאת רק על ידי רופאים מומחים, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. והשי"ת ישלח דברו וירפא לכל חולי עמו ישראל, כאמור שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו.(שו"ת "יחווה דעת" ח"ג סי' פ"ד).

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד