סכרת, קבוצת מחלות שבהן אין הגוף מסוגל לטפל כהלכה בסוכרים. היא מחלה מטבולית המתאפיינת בריכוז גבוה של גלוקוז בדם ובשתן. מחלות אלו מלוות בסיבוכים בכלי הדם ובעצבים. קיימים סוגים של מחלות הסוכרת: סוכרת התלויה באינסולין, המופיעה בעיקר בגיל צעיר (סוכרת נעורים). סוכרת שאינה תלויה באינסולין, סוכרת מסוג 2.

בפרשת השבוע אנו קוראים שהמנחה "לא תאפה חמץ…מצות תאכל" (ויקרא פר' ו' פס' ט'-י'). אחד מדיני הקורבנות הוא, שאסור להקריב בבית המקדש שאור ודבש " כל המנחה אשר תקריבו לד' לא תעשה חמץ, כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד'" (ויקרא ב' י"א). "שאור" זהו שם כולל ללחם חמץ. ואכן כמעט כל הלחמים שהקריבו במקדש היו מצות, ו"דבש" זהו שם כולל לפירות האילן כפי שביאר הרשב"ם. עיקרי הדינים של איסור זה נתפרשו ברמב"ם: "שאור ודבש אסורין לגבי המזבח ואיסורן בכל שהן, שנאמר כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו וגו'. ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקורבן או לשם קורבן… המעלה כזית מאחת מאלו בחמץ או בדבש בין למזבח בין לכבש- לוקה" (הל' איסורי מזבח פר' ה', הל' א'-ה'). איסורים אלו תמוהים, ניתן היה לשער, שיש להביא כמנחה דווקא את המוצר המוגמר של גידול הדגן, כלומר את הלחם, כמו את הפרי הבשל והמתוק שיוקרב על גבי המזבח? חז"ל ראו בשאור ובדבש דבר אחד, ביטוי ליצר הרע, "ר' אלכסנדרי בתר דמצלי (אחר שסיים תפילתו) אמר הכי, ריבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות, יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות רצונך בלבב שלם" (ברכות דף י"ז ע"ב). במה דומים השאור והדבש ליצר הרע? את זאת הסביר בעל ספר החינוך "ועוד שמעתי טעם באיסור שאור ודבש, לפי שהשאור מגביה את עצמו, וכן הדבש מעלה רתיחתו הרבה, ולכן נתרחקו, לרמוז כי תועבת ד' כל גבה לב…" (ספר החינוך מצווה קי"ז), כלומר, השאור והדבש התופח והתוסס הם רמז למידת הגאווה השלילית. פאן אחר מצא בעל ספר החינוך "ענייני הקורבן כולם לעורר מחשבת המקריב. ולפי המעשה ההוא יקח דמיונות בנפשו…ועל כן בהרחיק החמץ שהוא נעשה בשהייה גדולה מקרבנו, יקח דמיון לקנות מידת הזריזות והקלות והמהירות במעשה השם ברוך הוא…" (חינוך שם), כלומר, השאור והדבש מתאפיינים בשהייה, בעצלות, הרוצה להתקרב לד' עליו לאמץ את מידת החריצות והזריזות.

סוכרת נחשבת למחלה שכיחה מאוד בעולם המודרני, מקורה של הסוכרת בפגם מטבולי, בו הלבלב לא מצליח לייצר כמות אינסולין מספקת או שהוא מייצר אינסולין פגוע, אשר אין אפשרות לעשות בו שימוש. תפקידו של האינסולין הוא לווסת את רמת הסוכר בדם. כאשר הוא חסר הסוכר לא יתפרק, ויתגלו רמות גבוהות של סוכר בדם. בהתפתחות המחלה, תאי הלבלב יתנוונו, עד כדי שהמטופל יזדקק לתוספת אינסולין חיצונית.

רבינו בחיי מביא טעם אחר לאיסור השאור והדבש על דרך הקבלה: "השאור והדבש רמז למידת הדין…ולפי שהם דברים שיצאו ממזגם, לכך הם מרוחקים מן המזבח" (רבינו בחיי כד הקמח, ערך פסח, מובא בהערות הרב שוועל לרבינו בחיי, ויקרא ב' י"א), כלומר, הקרבנות מבטאים את רצון ד' שהוא ממוזג, השאור בשל חמיצותו והדבש בשל מתיקותו, אינם מייצגים נכוחה את רצון ד' ועל כן אינם עולים על המזבח. בעל הכלי יקר, הדגיש את ההכרחיות שבשניים אלו מחד, ואת הסכנה האורבת מהם מאידך, "כל חמדות העולם הזה הם הכרחיים – וריבויים מזיק. וזאת העצה היעוצה שישתמש האדם במוכרח, והמותר – יחרים… ושניים אלו הכרחיים למציאות האדם. כי אם לא ישתמש בצרכיו ההכרחיים המכונים בדבש, ימות ולא יחיה ולא יהיו איבריו חזקים ובריאים להטריח במצוות ד', ואלמלא יצר הרע לא היה אדם נושא אישה ולא בונה בית ונמצא העולם חרב, ושתיים אלו קודמים בזמן אל עסק התורה והמצוות כי אם לא יאכל תחילה קמח, אין תורה…" (כלי יקר שם), הווי אומר, השאור, והדבש, הינם צרכים הכרחיים לאדם, וחיוניים לבניין העולם, החומר כמו היצר קיומיים, אך רק במגבלות התורה. על הסכנה שבמתיקות היתרה כתב בעל ספר החינוך: "ובעניין הרחקת הדבש נאמר אל הילדים הרכים כדי לייסרם, שהוא הסיבה לדמיון שימעט האדם מלרדוף אחרי המאכלים המתוקים לחכו כמנהג הזוללים והסובאים ימשכו לעולם אחר כל מתוק, ולא ייתן לבו כי אם אל המאכלים המועילים לגופו וצריכים למחייתו ושומרים בריאות איבריו…" (ספר החינוך מצווה קי"ז). לאיסור זה יש גם יוצאים מן הכלל "קרבן ראשית תקריבו אותם לד'…" (ויקרא ב', י"ב). רש"י מפרש על פי התלמוד: "מה יש לך להביא מן השאור ומן הדבש? קרבן ראשית שתי הלחם של עצרת הבאים מן השאור, שנאמר 'חמץ תאפינה', וביכורים מן הדבש כמו ביכורי תאנים ותמרים" (רש"י שם). כלומר, שתי הלחם והביכורים, הקרבים בחג השבועות, חג מתן תורה, שונים כיוון שעם קבלת התורה הופכים השאור והדבש בגבולותיהם, להיתר.

מחלת הסוכרת ידועה עוד מימי קדם, אולם הגורם לה התגלה רק בסביבות תחילת המאה העשרים. חלקו של הלבלב בסוכרת התגלה בשנת 1889 כשגילו שכלבים שהלבלב שלהם הוסר מגופם גילו את תסמיני הסוכרת, ומתו תוך זמן קצר. אינסולין הוא  הורמון המופרש מאי בטא באיי לנגהרנס אל מחזור הדם. לאינסולין כמה תפקידים כמו עידוד של תאים להתחלק ולהתמיין. תפקיד מרכזי נוסף, שליטה על רמת "חומרי המזון בדם.

הרב יואל בן נון מבאר מדוע הכלל שטבעה התורה לפיו אין מקטירים שאור ודבש, הופר במקומות מסוימים לדוגמא, בקרבן תודה הקרב חמץ "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו" (ויקרא פר' ז', פסוקים י"ב-י"ג).  לדבריו נקל יהיה להבין את דיני החמץ והמצה במקדש אם נעמוד על ההבדל המהותי שביניהם. החמץ והדבש- שניהם מסמלים את סופו של התהליך. הלחם החמץ והפרי הבשל והמתוק – שניהם ביטוי מוצלח לתכלית הנכספת, שאליה עורג החקלאי מתחילת העונה. לכן, שניהם מסמלים את העושר, ההצלחה, הברכה והשפע. לעומת זאת, המצה היא סמל לתהליך שנפסק באמצעו, לעיסה שלא הספיקה להחמיץ. לכן, היא מבטאת חיסרון המצפה להשלמה ולהשתלמות. הקרבן שמקריב האדם על גבי המזבח הוא ביטוי לעמידת האדם לפני הקב"ה. לכן, עליו להביא אותו מתוך הרגשת קטנות, אי אפשר להתקרב אל המזבח בתחושת גאווה, "כוחי ועוצם ידי". על כן, אין להקריב על המזבח חמץ ודבש, המסמלים שניהם את גאוות הלב ואת השלמות שאינה צריכה עוד לדבר. שני המאכלים הללו מובאים כקורבן שתי הלחם וביכורים, ביחד עם קריאת מקרא ביכורים, פרשה המזכירה היכן הכול החל, ההתחלה היא בסיפור הכללי של האומה, וסיפור זה מופיע כאן כהסבר מדוע יש לו בכלל פירות, ומתוך הקריאה על מהלך גלגולי עם ישראל הוא רשאי לשמוח בכל הטוב. כאשר אדם מקריב קרבן תודה – עליו לזכור בעת ובעונה אחת שני זמנים ושתי תקופות. את תקופת הצרה והמצוקה שנחלץ ממנה, ואת ההווה, לאחר שנגאל מצרתו. לכן, קרבן התודה מורכב מחמץ וממצה כאחד, מצות – המסמלות את המצוקה שבה היה שרוי, וחמץ – המסמל את הגאולה והמרחב אליו יצא (הרב יואל בן נון, דף קשר, ישיבת הר עציון, מספר 41).

אופן הטיפול תלוי בסוג הסוכרת ובחומרתה. מילת המפתח בסוכרת היא איזון. השאלה מהי רמת הסוכר המדויקת אשר אדם סכרתי צריך לשאוף אליה שנויה במחלוקת, תת רמה או קצת מעל, הטיפול הוא מאבק בלתי פוסק בין היפרגליקמיה להיפוגליקמיה. מאחר שרמות הסוכר תלויות מאוד באכילה ופעילות, יש להתאים לכל אדם טיפול על פי אורח חייו.

חולה שאסרו עליו הרופאים לאכול מצה או מרור, או לשתות יין, מפני שסבורים הם שדברים אלו יזיקו לו, ויכניסוהו לספק סכנה, בוודאי אסור לו לאכול או לשתות דברים אלו, כדין כל ספק פיקוח נפש, שדוחה כל המצוות, ואין לך מצווה הבאה בעבירה גדולה מזה. ואם עבר על דבר הרופאים, ואכל כזית מצה בעת שהיה מסוכן לאוכלה, ואחר כך הבריא, חייב לאכול לחזור ולאכול בעת שהוא בריא, ולא יצא חובת המצווה כשאכל נגד דעת הרופאים, כי מצווה שאינה צריכה להיעשות משום סכנה, ועבר ועשה, הרי זה כמי שלא עשה את המצווה, ואין כאן מצווה כלל (שו"ת ענג יו"ט סי' מ"א). חולה שאין בו סכנה, יש פוסקים הסבורים שפטור החולה מאכילת מצה ומרור, ומשתיית ארבע כוסות יין, אך דווקא בחולי של כל הגוף עד שיפול למשכב, אפילו כשאין חשש סכנה, או אם חושש שיגרמו לו צער גדול (שו"ת חלקת יואב, סוף דיני אונס בהשמטה). אבל אם סובל ממיחוש גרידא, או כאב ראש בלבד, צריך לדחוק עצמו לשתות ארבע כוסות (שו"ת הרשב"א סי' רל"ח, ובטוש"ע או"ח סי' תע"ב סעי' י'). חולה שקשה לו לאכול מצה בצורתה הרגילה, אך הרופאים מתירים לו מבחינה בריאותית לאכול מצה, יכול לפוררה דק-דק, ולאוכלה כך בליל הסדר (ביאור הלכה סי' תס"א בד"ה 'יוצא'), ויכול לברך עליה ברכת המוציא (שו"ע או"ח סי' קס"ח סעי' י"א). אם לא יכול לאוכלה יבשה, מותר לאוכלה עם לגימת מים (שו"ת בניין ציון סי' כ"ט). אם גם זה בלתי אפשרי, יכול לשרותה במים פושרים (טוש"ע או"ח תס"א סעי' ד', ובמ"ב שם ס"ק י"ח). ואם גם לא יכול לאוכלה בצורה זו, מותר להטבילה במשקה אחר (משנה ברורה תס"א ס"ק י"ח). ביחס לשיעורים, חולה המתקשה באכילת המצה, ייקח כזית מצה אחד בלבד בשיעור המצומצם ביותר (משנה ברורה סי' תפ"ו ס"ק א'), היינו שיעור של עשרים גרם, או שיעור של 17 גרם (שו"ת יחווה דעת, ח"א סי' ט"ז, ובשו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' כ"ז אות א'), ולמצות 'כורך' יקח חתיכה קטנה של מצה, וחתיכה קטנה של מרור, ולבסוף יאכל כשיעור זה של מצה לאפיקומן. כמו כן לא צריך לאכול בבת אחת, אלא יאכל בתוך כדי 'שיעור אכילת פרס' המתמשך כ-9 דקות.