ואומר לך בדמיך חיי – "אביב מוגן"

התקנות לשעת חירום להגבלת התנועה נכנסו לתוקף והמשטרה פצחה במבצע "אביב מוגן", כחלק מהמאבק הלאומי בהתפשטות בנגיף הקורונה, "אנחנו מחדדים לציבור ומזכירים כי ימי החג אינם מקנים חסינות מפני הידבקות בנגיף הקורונה לאף אדם – ולכן הפעם כל אחד חוגג את חג הפסח בביתו בחיק משפחתו הגרעינית".

בפָּרָשַׁת בֹּא קוראים בחג ראשון של פסח. בפרשה זו סיפור יציאת מצרים, אכילת קרבן הפסח, והיציאה אל החירות. פרעה עומד בסירובו לשחרר את עם העבדים ואז מגיעה המכה העשירית והקשה מכולן, 'מכת בכורות',  "ועברתי בארץ מצרים – אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור – אני ולא שרף, ובכל אלֹהי מצרים אעשה שפטים – אני ולא שליח. אני ד' – אני הוא ולא אחר". (מתוך ההגדה של פסח). כלומר, הקב"ה הוא שראה את דם הפסח על מזוזות פתחי בתיהם של ישראל, דילג מעליהם ולא הכה אותם. כשהקב"ה הכה את בכורי מצרים – הוא נמנע מלפגוע בבכורי ישראל. בעקבות פירוש זה, נוצר גם ביטוי עממי, "פוסח על שתי הסעיפים" – משמעו, אדם הנמנע מלהחליט באיזו דרך יבחר. בינתיים מצווה העם להכין את עצמו לקראת היציאה לחופשי "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח, וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" (י"ב, כ"א-כ"ב). כשעבר ד' לנגוף את מצרים בליל הסדר, היו פתחי ישראל משוחים בדם על המשקוף ושתי המזוזות, כשכל משפחה מכונסת בביתה בחשש ובדאגה מפני הבאות. ההוראה לעם מפורטת יותר. שתי הוראות לפנינו. 1. להזות בערב היציאה ממצרים מדם השה על המשקוף ועל המזוזות של פתחי בתיהם. 2. אסור להם לצאת מפתחי בתיהם באותו לילה עד הבוקר. נראה כי תכלית הזאת הדם על הפתחים הייתה סימון בתי היהודים, בעת שיעבור ד'  במצרים להכות את בכורי המצריים ויראה את הדם על הבית היהודי, ידלג עליו ולא יכה את הבכורים שבתוכו. לכאורה קשה, איזו סגולה הייתה לדם? ומדוע היה צריך הקב"ה, סימן כדי לדעת איזה בית יהודי ואיזה לא?! כך שואל רש"י, "וראיתי את הדם – הכל גלוי לפניו"?! (שם י"ג). וכי א-לוקים זקוק לסימן?! רש"י השיב לשאלה זו "אלא אמר הקב"ה, נותן אני את עיני לראות שאתם עסוקים במצותי ופוסח אני עליכם", כלומר, כדי להיגאל צריך זכויות.

ליל הסדר שנערך בשנה שעברה היה שונה לחלוטין משנים קודמות. במקום חגיגות משפחתיות גדולות סביב שולחן הסדר, יצאו ישראלים רבים למרפסות ושרו את שירי החג מההגדה של פסח, בין היתר את "מה נשתנה", במקום סדר פסח עם המשפחה הגרעינית – הצטרפו התושבים לשירה משותפת עם השכנים.

רבינו בחיי כותב, "אין הדם מונע הנגף ולא מניעתו מביאה הנגף, אבל למדך הכתוב כי מי שהאמין בהקב"ה באמונה שלמה, ותלה בו בטחונו ולא חשש לאימת פרעה וגזרתו, וזבח בפרהסיה (את השה) שהוא תועבת מצרים ונתן מדם הפסח על המזוזות ועל המשקוף, הרי זה צדיק ובטח בקב"ה, (על כן) ראוי הוא שיגן עליו מן הנגף ומן המשחית" כלומר, כדי להיגאל צריך גבורה. מתן הדם על משקוף ועל המזוזות היה מעין הפגנת גבורה של היהודי הבוטח בד' ומאמין בו באמונה שלמה. רק המבצע את ההוראות על אף הסיכון שכרוך בהם, רק הוא ראוי להינצל מן המשחית. הרמח"ל אוסיף נדבך נוסף "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר", כי אף על פי שאתם תיקנתם את הכל, ואין עוד לכם מורא מכל קטרוג כלל, עם כל זה לא תצאו עד בוקר, שלא תלכו כמי שבורח מאדון שלו, אלא בכל הכבוד שיוכל לימצא. ושכולם יראו שאתם בנים למקום, ושום רע לא יכול לשלוט בכם. וכן בגאולה העתידה נאמר, "כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלוקי ישראל" (שמות י"ב כ"א). כלומר, ד' הבטיח להם ודורש מהם שלא יצאו ממצרים כעבדים הבורחים מפני אדוניהם או בהיחבא כגנבים בלילה אלא כבני חורין היוצאים לאור היום ללא מורא ופחד, כדי להיגאל זקוקים לרוח חופשית. באותו לילה בו מכה א-לוקי העברים בכל בכורי מצרים, נולד מתוך אוסף העבדים הדואב עם חדש בעל זהות חדשה ואפילו חוויה תרבותית חדשה. וכאז כן עתה, התכנסנו, לא יצאנו מפתח הבית מפניך המשחית, נגיף הקורונה. באופן סוריאליסטי חשנו שהוראה במצרים תקפה היום. חז"ל מלמדים שהמגפה שהייתה אמורה לפגוע בנוגשים המצרים ששעבדו את ישראל הייתה עלולה אף לפגוע במשועבדים עצמם, בישראל "מַאי דִּכְתִיב 'וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר'? כֵּיוָן שֶׁנִּתָּן רְשׁוּת לַמַּשְׁחִית אֵינוֹ מַבְחִין בֵּין צַדִּיקִים לִרְשָׁעִים" (בבא קמא ס' ע"א). המשחית אינו מבחין בין בין רשע לצדיק. כל מי שחשב שהוא מוגן מפניו בהררי אבחנות, חומות והגדרות פנימיות ומלאות חשיבות, גילה כי עליו לוותר עליהן באחת.

בשנה החולפת חשנו כי חוטי היציבות שאיתם חיברנו את לולאות חיינו מתמוססים, האדם מושלך באחת אל מחוץ לתודעה כי הוא אדון לגורלו, והציוויליזציה כולה – על סדריה האישיים והמשפחתיים, הלאומיים והבין-לאומיים, התרבותיים יתרון האדם בכל עמלו נזרק תחת גלגלי הדהרה הוויראלית, וההומו-ספיאנס שב למאבקו הסיזיפי אל מול הטבע. התורה רואה בדם הפסח המרוח על מזוזת הבית הוא אות, "ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף". ר' יעקב מדן טוען שכל עוד ישראל במצרים, בעת מלחמתו של הקב"ה במצרים, במכת בכורות, מצוות מזוזה היא הדם. הקב"ה יראה את הדם על מזוזות הבתים, וכתוצאה מכך יפסח על בתי בני ישראל. משניתנה התורה, מחליפות פרשיות "שמע" ו"והיה אם שמוע" את הדם שעל הפתח. השם הכתוב על המזוזה מבחוץ – שדי – הוא נוטריקון של המילים ש'ומר ד'לתות י'שראל הוא. וכן פירש רש"י  "מזוזה חובת הדר – לפי שהיא משמרתו" (פסחים ד' ע"ב). שמירת דלתות זו, המיוחדת למזוזה – מה טיבה? שמירתה של מזוזת מצרים הייתה מכניסתו של מלאך המוות המשחית במכת בכורות, ובהתאמה לכך שמירתה של מזוזת הבית לדורות הינה מכניסת טומאה הנוגדת את עול מלכות שמים ועול מצוות אל בתיהם של ישראל. תאומו של דם הפסח הוא דם המילה. וכך מצאנו במדרש "וכי מה ראה הקב"ה לומר שני פעמים 'בדמייך חיי', אלא אמר הקב"ה, בזכות דם פסח ודם מילה תיגאלו ממצרים, ובזכותם אתם עתידים להיגאל" (ילק"ש יחזקאל שנ"ד). הקשר בין מילה לפסח הוא בבחינת "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר", או – "לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה". המוציא את בשר הפסח מן הבית החתום בדם הפסח על מזוזותיו, פוסלו. היוצא מן הבית החתום בדם בעת אכילת בשר הפסח – טורף נפשו בכפו,  אל המשחית הסובב בחוצות מצרים הוא יוצא. כיוצא בו – ברית המילה אף היא אות, הבא לחתום את זרע ישראל בקדושת שמו,  "ואת צאצאיו חתם באות ברית קדש". כדם הפסח, החותם את פתח הבית היהודי למען לא יצאו ישראל קדושים החוצה אל המשחית, אף דם המילה חותם את פתח הגוף היהודי למען לא יצא זרע ישראל הקדוש החוצה לבטלה. שתי בחינות הן איפוא לדם הפסח, מחד, הוא שומר מכניסת המשחית, כמזוזה. ומאידך, הוא שומר מיציאה אל המשחית, כברית המילה.                                                                                                              האנושות כולה תחת איום קיומי. והנה היא מתגלה כאורגן חלש, וחסר אונים אל מול הנגיף הבלתי נראה והבלתי חדל המאיים עליה. והאיום אינו מוגדר מבחינת משכו, משמעויותיו, דרכי ההתקפה שלו ודרכי ההתגוננות מפניו, כמו גם חוסר השליטה ביחס לכוחות החיים והמוות הקיימים תמיד אך מודחקים, מתגלים כתחושות חזקות ונחרצות.                                                        ההתכנסות הביתה בליל היציאה ממצרים כדי להישמר עת המשחית עבר בארץ מצרים והכה כל בכור, היוותה מקור והדרכה כיצד לנהוג בזמן מגפה "ת"ר דבר בעיר כנס רגליך שנאמר, 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר', ואומר, 'לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך', ואומר 'מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה…" (בבא קמא ס' ע"ב). התלמוד מוסיף 'מעשה רב', בשעת הדבר היה רבא סותם חלונותיו, שנאמר, 'כי עלה מות בחלונינו' (שם), המהרש"ל ביאר "כדי שלא יכנס בהן אויר המעופש" (ים של שלמה). על אף הוראת התלמוד נהגו ישראל להימלט בשעת המגפה למקומות יישוב סמוכים עד יעבור זעם. מפורסמת עדותו של הרמ"א, 'ואני משה בן כבוד אבא מרי הפרנס והמנהיג ישראל שלי"ט, הנקרא משה איסרליש מקרקא, הייתי בתוך הגולה אשר נתגלינו מעירינו בשנת שי"ו לפ"ק מחמת עיפוש האויר ל"ע, והיינו גרים בארץ לא לנו בעיר שידלוב, מקום אשר אין תאנה וגפן וכמעט מים אין לשתות כי אם בתחבולה, עיר אשר במסכנות תאכל בה לחם ועץ אין בה להיסכן בו'. כך נאמר בהקדמה לספרו 'מחיר יין' (קרימונה שי"ט) פירוש למגילת אסתר שכתב רמ"א בתור משלוח מנות לאביו, מפני שלא היה לו מה לשלוח בהיותו מחוץ למקומו. המהרש"ל (ר' שלמה לוריא, נפטר בשנת של"ד) הקדיש לסוגיה זו דיון בספרו 'ים של שלמה' (ב"ק פ"ו סי' כ"ו). ראשית העתיק המהרש"ל את סוגיית התלמוד, ומכאן נפתח הדיון, "מכאן יש רוצים לדקדק דבדבר אין אומרים פזר רגליך, ואסור לברוח, וגם כן אסור משום סכנה, דהא אמרינן כנס רגליך, ואל יהלך באמצע דרכים, וא"כ איך יברח"? התייחסות היחידה לסתירה בין המנהג להוראת התלמוד מופיעה בתור מסורת שקיבל מהרי"ל מפי רבו מהר"ש מנוישטאט, שההוראה 'דבר בעיר – כנס רגליך' חלה רק בשלב מתקדם של המגפה, ולא בשלביה הראשונים (שו"ת מהרי"ל סי' מ"א). הרש"ל מביא שלושה עקרונות ליישב בין הוראת התלמוד והמציאות הנהוגה. אלה הן שלוש הוספות קלות ששזר מהרש"ל בתוך התשובה א.הבריחה מהעיר מותנית בכך שאין תועלת בשהייתו, "ומ"מ אם יש בידו להציל בגופו ובממונו חלילה שימנע עצמו ויפרוש מצרת הציבור, ולא יראה בנחמת ציון'. היינו, מי שיכול לסייע לאחרים בעיר אסור לו לדאוג רק לעצמו ולמלט את עצמו מצרה" ב. 'כנס רגליך' אחר שכבר התחיל הדבר וכבר לא ניתן לברוח. ג. מסקנתו, הלכה למעשה, בסוף הדיון, 'הילכך נראה, אם בא דבר לעיר מחויב לברוח אם יש סיפוק בידו. אם לא מי שהוציא כבר דֶּבֶר ונתרפא שאומרים העולם שאין חשש לו'. מרתקת העובדה שהתופעה שמי שחלה והחלים הוא מחוסן המוכרת מהעת החדשה כבר הייתה ידועה בעולם בעת כל כך מוקדמת , לדעת המהרש"ל לברוח עדיף, אלא אם יכול להיכנס לביתו מבלי לצאת כלל (ב"ק פ"ו ס'י כ"ו),