עיוורון, הוא היעדר כושר ראייה או חלקו, שאינו ניתן לתיקון באמצעות משקפיים או עדשות מגע. עיוורון יכול להיות מולד – תוצאה של מום בלידה או מחלה תורשתית, או נרכש – בשל חבלה, מחלה, נזקים במוח (כגון שטפי דם, גידולים), ירוד (קטרקט), ברקית (גלאוקומה), היפרדות הרשתית ועוד. מחלות מערכתיות בגוף, כגון סוכרת ויתר לחץ דם, פוגעות בעין ובכושר הראייה ועלולות אף הן לגרום לעיוורון, כיצד מתייחסת ההלכה למום זה?
ספר ויקרא ככלל ופרשתנו, פרשת קדושים, בפרט, גדושים בהלכות הנובעות מייעודו של עם ישראל, "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹש" (שמות י"ט פס' ו'). הם כוללים הלכות המחייבות את כלל עם ישראל, בהן הלכות שבין אדם למקום והלכות שבין אדם לחברו. הציווי להיות קדושים הוא לא על ידי היבדלות מחיי העולם הזה. הפרשה מזמנת אותנו לעסוק במשמעותנו כעם, וגם האדם הפרטי מוזמן לבדוק את שאלת משמעות קיומו האישית והמעשית, המצוּוה לחתור לקדושה ולעשיית צדק חברתי. בין היתר מוזכר בפרשה הפסוק, "לא תקלל חרש ולִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹקיךָ…'" (ויקרא י"ט י"ד). איסור זה חוזר בצורה קצת שונה בספר דברים: "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן" (דברים כ"ז י"ח). מהו גדר האיסור? ברור שישנו קשר בין שתי המצוות הכלולות בפסוק זה: שתיהן נועדו להגן על אנשים חסרי אונים – חירש ועיוור – מפני פגיעה המנצלת את חולשתם, ושתיהן מחוזקות באזהרה המשותפת "ויראת מא-לקיך, אני ד'". לאיסור 'לפני עיוור' הוצעו – ארבעה פירושים, סדר הבאתם הוא על פי מידת התרחקותם מן המשמעות המילולית הראשונית של מילותיו, הרחוק מחברו מאוחר לו: 1. 'עיוור' – הוא בעל מום שעיניו סמויות; 'מכשול' – הוא חפץ, דבר מה ממשי כגון אבן או קורה וכדומה, וחפץ זה מהווה נגף בדרכו של העיוור. משמעות האיסור על פי פירוש זה היא שלא להתנהג בשפלות – לא להתעלל בבעל מום על ידי ניצול מגבלתו והכשלתו בדבר שאינו יכול לעמוד על עצם קיומו, ואינו יכול לעמוד על ייחוסו לעושהו. בהתאם לפירוש זה יש לפרש את איסור "לא תקלל חירש" שלפני כן בדרך דומה. 2. 'עיוור' – הוא מי שאינו רואה את המכשול שהושם בדרכו, אף שאינו בעל מום: לעניין מכשול זה שאינו רואהו – הרי הוא כעיוור, 'מכשול' – הוא מכשול פיזי שניתן בדרכו של אדם, כגון בור שפתחו מוסווה. משמעות האיסור על פי פירוש זה דומה למה שאמרנו בפירוש הקודם, אלא שיש להסיר את הדגש מן ההתעללות בבעל מום דווקא: אין להתעלל בשום אדם בדרך שפלה על ידי ניצול אי-הבחנתו (כך עולה מתרגום אונקלוס).
שני מושגים עיקריים ביכולת הראייה מגדירים עיוורון: חדות ראייה למרחוק ושדה ראייה: חדות ראייה למרחוק – היכולת להבחין בפרטים, כגון תווים או אותיות, בגדלים שונים. ראייה תקינה מוגדרת באמצעות המספרים 6/6, כאשר עיוור מוגדר כרואה 3/60 או גרוע מכך. שדה ראייה – מרחב הראייה המרכזי וההיקפי. בראייה תקינה, גודלו של שדה הראייה הוא כ-180° (חצי מעגל). אדם מוגדר עיוור כאשר שדה הראייה שלו נמוך מ-20°. 3. 'עיוור' – הוא מי שאינו יודע עובדות מסוימות, או שאינו מבין את המציאות כראוי, 'מכשול' – היא עצה מכשילה שנותן אדם לאותו 'עיוור'. על פי פירוש זה הן המילה 'עיוור' והן המילה 'מכשול' מקבלות משמעות מושאלת, מטפורית. 'עיוור' אינו מי שאינו רואה (מחמת מום או מחמת שהדבר נסתר מעיניו הפיזיות), אלא מי שאינו יודע או שאינו מבין. זהו עיוורון שכלי. 'מכשול' אינו תקלה פיזית, אלא הטעיה הגורמת לעושה הטעות הפסד בתחום כל שהוא. כך נתפרש האיסור בספרא כאן: "ולפני עור לא תתן מכשול – לפני סומא בדבר. (א) בא ואמר לך: בת איש פלוני, מה היא לכהונה? אל תאמר לו 'כשרה', והיא אינה אלא פסולה. (ב) היה נוטל ממך עצה אל תיתן לו עצה שאינה הוגנת לו: אל תאמר לו: 'צא בהשכמה', שיקפחוהו ליסטים. 'צא בצהרים', בשביל שישתרב (- יוכה בשרב). (ג) אל תאמר לו: 'מכור את שדך וקח לך חמור', ואת עוקף עליו ונוטלה ממנו. שמא תאמר: 'עצה טובה אני נותן לו', והרי הדבר מסור ללב שנאמר: ויראת מא-להיך אני ה'. וכך פירשו רש"י כאן, כשהוא מביא מתוך הספרא את הדוגמה האחרונה (ג) בלבד. (אף הרמב"ם בספר המצוות לא תעשה רצ"ט פירש כך את האיסור בעקבות הספרא, וכתב שזהו פשוטו של מקרא. הוא פסק כן להלכה בהלכות רוצח פרק י"ב הלכה יד. ואף החינוך במצווה רל"ב פירש כך את האיסור). 4. המשמעות המפתיעה ביותר ניתנת לאיסור זה בברייתא החוזרת בתלמוד הבבלי פעמיים: "תניא: אמר רבי נתן: מניין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח? תלמוד לומר: ולפני עור לא תתן מכשול" (בבלי פסחים כ"ב ע"ב). 'לפני עיוור' על פי הפירוש הזה – שאין לסייע ביד אדם לעבור על איסור או לגרום לו לעשות זאת. פירוש זה הוא הנידון ביותר בספרות ההלכה, החל מן התלמוד ועד לאחרוני הפוסקים. זאת, מפני שהוא נוגע לתחומים רבים בחיי המעשה, ומעורר שאלות הלכתיות מרובות.
הגורמים הנפוצים ביותר בעולם הגורמים לעיוורון הם ירוד (קטרקט), גרענת (טרכומה) וברקית (גלאוקומה). שלוש המחלות הללו אחראיות לכ-70% מכלל מקרי העיוורון בעולם. ירוד (קטרקט), היא התעכרות של עדשת העין. עכירות זו גורמת לפגיעות שונות בכושר הראייה. גרענת (טרכומה), היא מחלה זיהומית של לחמית העין ושל הקרנית, הנגרמת על ידי חיידק הכלמידיה ברקית (גלאוקומה), היא מחלת עיניים הפוגעת בעצב הראייה. ברוב המקרים המחלה נגרמת כתוצאה מלחץ תוך-עיני מוגבר.
מהו הרקע המציאותי לדבריו של ר' נתן בברייתא? נראה שמדובר בנזיר המודע לנזירותו ולאיסור שתיית היין החל עליו, ובכל זאת הוא מבקש מחברו שיושיט לו כוס של יין כדי לשתותו. הנענה לו ומושיט לו כוס זו, מכשיל את הנזיר באיסור. ביחס למילה 'מכשול' אין הבדל עקרוני בין פירוש זה לבין קודמו. אולם כיצד יבארו ר' נתן והסוברים כמותו את המילה 'עיוור'? הרי כאן הכול גלוי וידוע בין ל'נכשל' ובין ל'מכשילו', ומדוע ייחשב הנזיר ל'עיוור'? ואם אינו 'עיוור', כיצד ניתן להחיל על מושיט כוס היין את הלאו הזה? הרי ברור שהלאו אוסר דווקא הכשלת 'עיוור' (אף אם מטפורי). הרמב"ם הסביר דבר זה בכמה מקומות בכתביו: "ולאו זה אמרו שהוא כולל גם מי שמסייע לדבר עברה או גורמה, לפי שהוא בא לאותו האדם שסימאה התאווה את ראייתו ונעשה עיוור ועוזרו בתעייתו, או יכין לו סיבות מֶריוֹ" (בספר המצוות לאו רצ"ט) ובהלכות רוצח ושמירת הנפש "אסור למכור לגויים כל כלי המלחמה… וכל דבר שיש בו נזק לרבים… כל שאסור למכור לגוי אסור למכור לישראל שהוא ליסטים מפני שנמצא מחזק ידי עובר עברה ומכשילו. וכן כל המכשיל עיוור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עברה שהוא עיוור ואינו רואה דרך האמת מפני תאוות לבו הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול" (פרק י"ב הלכות י"ב-י"ד) לפי פירוש זה מקבלת המילה 'עיוור' משמעות מטפורית שאינה קשורה לאי-ראיית העיניים, ואף לא לאי-ידיעה ולאי-הכרה של המציאות, אלא לתכונה מוסרית: 'עיוור' מוסרי הוא מי שתאוותו מביאה אותו ללכת בדרך שאינה טובה, "ואינו רואה דרך האמת". זו הפלגה רחוקה מאוד מן הפירוש המילולי הראשוני של האיסור. משמעות האיסור על פי פירוש זה ברורה: אסור לסייע ביד אדם החפץ לעבור עברה ולאפשר לו להיכשל באותה עברה, אף אם המסייע פועל מתוך ידידות, או מתוך נימוס, או מתוך כל כוונה טובה אחרת. (עיין במאמרו של הרב אלחנן סמט, ולפני עוור לא תתן מכשול, על פרשנותם המטפורית של חז"ל לאיסור, בית המדרש האלקטרוני, ישיבת הר עציון).
ההתפתחות הגדולה ביותר בחינוך העיוורים נזקפת לזכותו של לואי ברייל, סטודנט צרפתי ועיוור בעצמו, אשר בשנת 1824 פיתח לראשונה שיטה שאפשרה לעיוורים לקרוא. שיטה זו, המבוססת על עיקרון של ניקוב בליטות על נייר כך שניתן למששן, על פי השיטה, כל תו (אות או מספר) מיוצג באמצעות שש נקודות (המאורגנות בשני טורים של שלוש נקודות כל אחת) בעלי תבנית ניקוב שונה, ובאמצעות תבנית ייחודית זו ניתן להבחין בין התווים השונים.
בתלמוד יש מחלוקת בין רב יהודה לחכמים, האם סומא חייב במצוות או לא, וכך אומרת הגמרא: וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל מצוות האמורות בתורה. אמר רב יוסף, שהיה סגי נהור – עיוור, בהתחלה הייתי אומר: מי שיאמר לי שההלכה כרב יהודה, הייתי עושה סעודה לכל החכמים. כי אני לא מצווה ועושה בכל זאת את המצוות, וגדול מי שלא מצווה ועושה ממצווה ועושה. כי הוא מראה שחביבים עליו המצוות, והוא מתנדב לקיים אותם למרות שהוא פטור. אבל עכשיו, ששמעתי את דברי ר' חנינא שאמר: "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", מי שיאמר לי שאין הלכה כרבי יהודה, אעשה סעודה לכל החכמים. כי כשאני מצווה ועושה את המצוות, יש לי יותר שכר (אולי בגלל שיש יותר יצר הרע למי שחייב במצוות) (ע"פ מסכת בבא קמא דף פ"ז). להלכה, "סומא אפילו בשתי עיניו, חייב בכל המצוות מן התורה" (משנה ברורה סי' נ"ג ס"ק מ"א). יסוד הלכתי חשוב מובא אצל יולדת סומא ומשמש להרחבת ההיתר לחלל שבת עבור חולה גם בדברים שאין בהם צורך ישיר לרפואתו, בגמרא הובאו דברי הברייתא, "תנו רבנן, אם הייתה צריכה לנר, חברתה מדליקה לה את הנר" (בבלי שבת קכ"ח ע"ב), כלומר, אם היולדת מבקשת שידליקו נר, יש להדליק עבורה נר בשבת, משום שהיא בסכנה, ויש לחלל שבת עבורה. ושאלו בגמרא, "פשיטא", כלומר, מה החידוש בדברים הללו, הרי פשוט הדבר שיש לחלל שבת עבור היולדת, כמו ששנינו במשנה? והשיבו בגמרא, שמדובר ביולדת שהיא "סומא", כלומר עיוורת, ואינה רואה כלל בעיניה. ולכן אין לה תועלת במה שידליקו נר. אולם בכל זאת היא מבקשת שידליקו נר, כדי שאם יארע איזה דבר, חברתה תוכל לראות ולעזור לה. ולהלכה נפסק: "יולדת היא כחולה שיש בו סכנה ומחללין עליה השבת לכל מה שצריכה… ומדליקין לה נר אפילו היא סומא. ומכל מקום, בכל מה שיכולין לשנות משנין"(אורח חיים סימן ש"ל א'). המשנה ברורה כתב: "ומדליקין לה נר אם הוא לילה, ואע"פ שחברותיה יודעות לעשות לה כל הדברים הנצרכים לה, אעפ"כ קים להו לחכמים דלא מיתבא דעתה דיולדת כששרויה בחושך. וכתבו התוספות ישנים שלהי יומא, דמשום הכי אפילו אינה אומרת כלום וגם החכמה אינה אומרת כלום, נמי מדליקין" (שם סק"ג). הרי לפנינו הלכה, שגם כאשר אין כל צורך אובייקטיבי בהדלקת נר בשבת, הצורך הנפשי מהוה גורם הלכתי המתיר חילול שבת, ולכן, יש להדליק את הנר, "כדי לישב את דעתה" של היולדת, שתהיה רגועה בשעה שהיא שרוייה בסכנה.