פרשת קדושים – רופא בעל כורחו

י״ב בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 21, 2018) | עלון בית החולים, חומש ויקרא, קדושים

הרצון לעזור לאדם הסובל, בשילוב השאיפה להכיר את העולם הביולוגי ואף לשלוט בו, הובילה את האדם לתור, ללא הרף, אחר דרכים להימנע מלחלות ולטפל במחלות. הנחת היסוד הינה כי האדם החולה מעונין בכל מאודו לחזור לקו הבריאות, ויכולתו, החלקית בלבד, של הרופא לעזור לו במשימה זו, היא המגבילה את הסיכויים למימוש רצונו של החולה. מציאות זו מעוררת דילמה, האמנם יש להאריך חיים בכל מחיר? מה כאשר הדבר בא על חשבון פגיעה קשה באיכות החיים, וגורם לחיי ייסורים וצער?

פרשת קדושים היא מהפרשות עם המספר הרב ביותר של מצוות בנושאים שונים. על המכנה המשותף שלהן מעיד הפסוק הפותח את הפרשה: "וידבר ה' אל משה… דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדֹשים תהיו, כי קדוש אני ה'…" (ויקרא י"ט א'). המדרש אומר שפרשה זאת נאמרה במעמד הקהל, בנוכחות כל עם ישראל, מאחר שבפרשה זו יש יסודות תורה רבים. הפרשה חותמת: "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ד'…" (ויקרא כ' כ"ו). בתווך נמנים לא פחות מחמישים ואחת מצוות. לנוכח מסגרת ספרותית זו של "קדושה", היינו מצפים שיעסקו המצוות הללו בענייני פולחן ושאר עניינים דתיים מובהקים. ואולם סקירת המצוות הכלולות בפרשה מעלה שרובן המכריע, לפחות שלושים ושלוש, עניינן המובהק הוא היחסים שבין אדם לחברו: הציווי "ואהבת לרעך כמוך". מצוות כיבוד אב ואם; איסורי גניבה, שקר ורכילות. מצוות תוכחה ואיסור נקימה ונטירה. "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן". צדק חברתי: איסור הלנת שכר. איסור נתינת מכשול לפני עיוור. איסור על לקיחת שוחד. מצוות אהבת הגר. ציווי שלא לרמות במידות ומשקלות ("מאזני צדק"). מתנות עניים (לקט, שכחה ופאה). מכאן שמושג הקדושה המקראי שונה ממושג הקדושה המקובל היום. הקדושה אינה מושגת בפרישה מן החיים עם הזולת, אלא ביראת הכבוד והטוהר המלווה את החיים עמו. סדר המצוות בפרשה אינו נהיר, ולעיתים הקושי אינו ברצף הפסוקים אלא אף בתוך אותו פסוק עצמו. כך, למשל, הכתוב אומר: "לא תלך רכיל  בעמך לא תעמד על דם רעך…" (שם, י"ט, ט"ז). כיצד מתקשר חלקו השני של הפסוק – "לא תעמד על דם רעך" – עם חלקו הראשון, שעניינו איסור רכילות ולשון הרע? החזקוני בפירושו כותב: "אילו נאמר "ולא תעמוד", בוי"ו, הייתי אומר שתי מצוות הן. עכשיו, שכתוב "לא", בלא וי"ו, על כורחין (על כורחנו) שתיהן מצוה אחת, וכן הפירוש: לא תלך רכיל, כדי שלא תעמוד על דם רעך, שכתאמר לרעך: פלוני הוציא דיבה עליך, אותו הנאמר עליו עומד על חברו והורגו… (שם, שם), כלומר, חלקו השני של הפסוק אינו מִצווה כלל אלא תיאור התוצאות ההרסניות העלולות להיגרם כתוצאה מן הרכילות.

בחינה של הוראות החוק במדינות השונות, מצביעה על הבחנה בין הנטייה המסתמנת בארצות האנגלו-סקסיות, השוללות קביעה בחוק המחייבת הצלת נפש, ובין ארצות הקונטיננט, שבהן הנטייה היא לחייב הצלה בחוק בין השוללים חובת התערבות להצלת הזולת לבין המחייבים התערבות כזו, יש הבדלים בסיסיים הנוגעים בפילוסופיית החיים. השיטה האחת אומרת על האדם לדאוג לענייניו שלו בלבד, בבחינת "השומר אחי אנוכי?". השיטה הפילוסופית האחרת גורסת חובת מעורבות, סולידאריות ואכפתיות.

גישה אחרת רואה במילים "לא תעמד על דם רעך" מצווה בפני עצמה שעניינה החובה להציל את הזולת הנתון בסכנה. כיצד הוראה זו מתקשרת לחלקו הראשון של הפסוק? בעניין זה מציע הנצי"ב מוולוז'ין הסבר נאה: "לא תלך רכיל" מכל מקום "לא תעמוד על דם רעך" היינו: אם יודע שאיש אחד רוצה לירד לחייו של אדם אחר, הרי זה מחויב להודיע, ואסור לעמוד על דם רעך"  (פירוש העמק דבר, שם). לפי פירוש זה, הכתוב מבקש לומר שאף שבעיקרון יפה השתיקה, ואין לחטט ולפרסם מעשיהם של אחרים (משום "לא תלך רכיל"), הרי כשהזולת נתון בסכנה, יש בשתיקה משום מחדל פושע. הרבי מחב"ד ביאר את הקשר בין שני חלקי הפסוק באמצעו דיוק בדברי רש"י שפירש את הפסוק "לא תעמוד על דם רעך" – "לראות במיתתו ואתה יכול להצילו, כגון טובע בנהר וחיה או ליסטים באים עליו" (רש"י שם, שם). מדוע מביא רש"י את המקרה באופן ש"טובע בנהר" ובנוסף לזה "חיה או ליסטים באים עליו"? נראה, שבדברי רש"י אלה ישנו עומק גדול. בטבע העולם, כאשר חיה טורפת, רואה חיה גוססת, הרי היא ממתינה בסבלנות, וכאשר תמות החיה – תעוט על הפגר. אולם, התורה דורשת מן האדם להתעלות מעל הטבע העולמי. כאשר אתה רואה אדם טובע בנהר, וחיה באה עליו – אתה, האדם, נדרש להתנהגות שונה. האדם איננו יצור ביולוגי בלבד, הפועל על פי חוקי הג'ונגל והאבולוציה. בניגוד לעולם החי, אתה "לא תעמוד על דם רעך". מובן גם מדוע נאמרה המצווה ב"לאו" ולא כמצות "עשה" המחייבת להציל את חבירו. כוונת ה"לאו", שלא תהא כעולם החי העומד וממתין לדם חברו, אלא "לא תעמוד על דם רעך". על פי הבנה זו, ניתן להבין את הפסוק כולו: "לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך, אני ה'". כאשר חיה נתקלת בחולשה אצל חיה אחרת, ישנן שתי תגובות: פעמים שנקודת החולשה מנוצלת להתנפלות, כמו בלול התרנגולים, ופעמים שהחיה ממתינה לנפילה גמורה, למוות, ואז היא משתלבת בתהליך. האדם נדרש, על ידי התורה, להימנע משתי תגובות אלה. כאשר חברך נופל, נכשל, לא תלך רכיל, אל תוסיף נפילה על נפילתו בצורה אקטיבית בכך שתרכל עליו כלפי אחרים, ואף לא תעמוד על דמו, ותמתין לנפילתו בצורה פאסיבית. עליך מוטלת החובה להתערב כדי להציל את הנופל. על כך הביא רש"י את המקרה המיוחד של אדם הטובע בנהר וחיה או ליסטים באים עליו ומנצלים חולשתו (שיחת יום ב' פרשת קדושים, כ"ו ניסן ה'תשמ"ו).

החובה להציל נפש, שמקורה במקרא, הפכה לחובה חוקית במדינת ישראל, עם קבלת חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998. על פי סעיף 1 לחוק, "חובה על האדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו". קביעת החובה להציל נפש היא קביעה בעלת משמעות מוסרית חשובה, לאור קיומה של גישה האומרת, כי אין מוטלת על האדם חובה מוסרית להציל נפש, כאשר לא הוא שגרם לסכנה.

לחובת ההצלה ישנם גבולות וגדרים, אינך מחויב ל"התאבד" כדי להציל את חברך, אחד המקורות המפורסמים קשור בדרשת הפסוק "…וחי אחיך עמך", בהקשר לפסוק זה מביא התלמוד את המעשה הבא "שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: "וחי אחיך עמך" – חייך קודמים לחיי חבירך" (בבא מציעא דף ס"ב עמ' ב'). דברי בן פטורא קשים ליישוב וכי מוטלת חובה על האדם לתת את מעט המים שבידו על אף שהדבר יביא למותו ובלבד שלא יראה במותו של חברו? הנצי"ב (ראש ישיבת וולוז'ין) כותב בספרו "…ולכאורה דעת בן פטורא תמוה, וכי בשביל שאי אפשר לקיים וחי אחיך עמך מחוייב הוא להמית את עצמו חס ושלום, ואיזו תועלת תהיה מה שיתן גם לחברו, אלא העניין הוא דאם ישתו שניהם עכ"פ יחיו יום או יומיים גם שניהם, שלא יגיעו לישוב, ואולי עד כה יזדמן להם מים…" ("העמק שאלה" שאילתות דרב אחאי סוף עמ' קמ"ז). דעת רבי עקיבא הפכה לדעה המרכזית והעיקרית בספרות ההלכה, "חייך קודמים לחיי חברך". ר' ישראל מאיר הכהן מראדין מגדולי הפוסקים ומן המיוחדים שבצדיקי ישראל בדורות האחרונים. כותב בספרו ביחס לפסק ה'שולחן ערוך' המתיר לחלל שבת כדי להציל אדם מרודף הרוצה להרגו (או"ח סי' שכ"ט סעי' ח')" ומכל מקום, אם יש סכנה להמציל, אינו מחויב, דחייו קודם לחיי חבירו (איסור והיתר). ואפילו ספק סכנה נמי, עדיף ספיקו דידיה מודאי דחברו. אולם צריך לשקול הדברים היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר, כאותה שאמרו: המדקדק עצמו בכך בא לידי כך [פתחי תשובה, חושן משפט, סימן תכו].(משנה ברורה שם ס"ק י"ט). גם בעל 'ערוך השלחן, ר' יחיאל מיכל עפשטיין מנאווהארדוק, כותב בספרו "ומיהו הכל לפי העניין, ויש לשקול בעניין בפלס, ולא לשמור לעצמו יותר מדאי…" (ערוך השלחן, חו"מ, סי' תכ"ו, סעי' ד').

האם מותר להציל אדם בעל כורחו? בהצעת החוק הפרטית שהגיש חבר הכנסת (דאז), חנן פורת, נכללה גם הוראה בדבר חובת ההצלה של אדם בעל כורחו. וזה לשון סעיף 2(ב) להצעת החוק: "חובת ההצלה חלה גם כשהנפגע מתנגד לפעולת המציל". ברם, הוראה זו לא נכללה בנוסח הסופי של החוק, ומאחר שאין בחוק הוראה מפורשת המטילה חובה להציל אדם, בעל כורחו של הניצול, נשארה שאלה זו פתוחה, ומי שיציל בניגוד לרצון הניצול עלול לעמוד לדין על מעשיו

האם חובת ההצלה תלויה ברצונו של החולה, ומה על הרופא לעשות כאשר החולה מסרב לקבל טיפול, או במאבד עצמו לדעת? ה"מנחת חינוך" בספרו "קומץ המנחה" דן במצוות השבת אבדת גופו, ואומר: נראה לכאורה שאם אחד מאבד עצמו לדעת ויכול אחד להצילו, אפשר שאינו מוזהר על הלאו (מצוה רל"ז). "קומץ המנחה"  משווה מאבד עצמו לדעת לסוגית מאבד ממונו לדעת. מדובר באדם אשר ביודעין גורם נזק לממונו, במקרה זה אין חובה להציל את ממונו. כך פוסק הרמב"ם: "המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו… שנאמר: 'אשר תאבד' פרט למאבד לדעתו" (רמב"ם הל' גזילה ואבידה פר' י"א ה"ט). . אך עדיין יש לדון לגבי איסור הלאו: "לא תעמוד על דם רעך", ואשר איננו נוגע להשבת אבידה, האם הוא חל במתאבד? חידושו של "קומץ המנחה" הוא שאף לאו זה איננו חל. אך פוסקים רבים בכל הדורות חלקו על דעת ה"מנחת חינוך". המהר"ם מרוטנבורג, מגדולי הראשונים, כתב: "ודבר פשוט הוא אפילו צווח 'אל תצילוני' שמצילו וחוזר ומוציא מה שהוציא" (שו"ת מהר"ם סי' ל"ט). על פי המהר"ם, מצוות "לא תעמוד על דם רעך" מחייבת גם כאשר האדם איננו מעונין בכך, ואפילו את הכסף שהוציא עבור הצלתו יכול המציל לתבוע בחזרה. האם חייב הרופא לטפל בחולה הסופני המתנגד לטיפול? האם הדבר תלוי במקורו של חיוב ההצלה? מהפסוק "לא תעמוד על דם רעך" נראה כי בחולה שהטיפול בו ממילא לא יציל את חייו ולא ירפאנו ממחלתו היסודית, לא יחול דין זה. מה באשר לחיוב "והשבותו לו", האם החולה הסופני הינו הבעלים על חייו לקבוע איזה טיפול יקבל ואיזה לא? הרב משה פיינשטיין סובר כי אף על פי שאין האדם בעלים על גופו, ואסור לו ליטול את חייו בידיים, יש – "לענין זה בעלות האדם על חיותו לעשות מה שטוב לפניו יותר לחיותו… ולכן מסתבר שאם החולה אינו רוצה – רשאי שלא להתרפא" (אגרות משה יו"ד ח"ב סי' ל"ו). ועוד כתב: "אם אין יודעים הרופאים שום רפואה… אלא להאריך קצת חייו כמו שהן ביסורים, אין ליתן להם רפואות כאלו… "(אגרות משה, חו"מ, ח"ב סי' ע"ד-ע"ה). רואים אנו כי לדעת הרב פיינשטיין, אין להאריך, כנגד רצונו, את חיי החולה הסובל מייסורים ועתיד למות בקרוב, למרות הטיפול. על פי דבריו, אף על פי שאין לאדם בעלות מלאה על גופו, זכות האדם להחליט איזה טיפול רפואי יקבל במקרה שהטיפול לא יציל את חייו או יסכנם, בגישה זו נקט גם הרב שלמה זלמן אויערבך  (נשמת אברהם, יו"ד, סי' של"ט, ס"ק ד', ובמנחת שלמה, סי' צ"א אות כ"ד עמ' תקנ"ח) .

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד