תולדות החולה (בלועזית: אָנַמְנֵזָה) הוא מושג ברפואה, שיש בו לתאר את ההיסטוריה הרפואית של החולה, ובפרט התסמינים שבהם הבחין החולה כאשר החלה המחלה. תולדות החולה מהוות רכיב מהותי בקביעת אבחנת המטופלים, והן מסייעות למטפלים להתמקד בבירור המחלה. לקיחת אנמנזה היא חלק בלתי נפרד מן הריאיון אותו עורכים רופאים למטופלים.

פרשת קרח מתארת את ניסיונם של קרח ועדתו לערער על מנהיגותו של משה "ויקח קרח… ויקהלו על משה ועל אהרון ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדושים… ומדוע תתנשאו על קהל ד'" (במדבר ט"ז א'-ג'). התורה מספרת בפרוטרוט על מרד קרח ועדתו. הסיבות למרד, זמן התפרצותו, והרקע להתגלעותו, אלו מתבהרים לנו בעיקר מתוך דברי חז"ל והפרשנות של ימי הבינים. רש"י בפירושו לתורה כותב: "ויקח קרח"  – לקח עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג  נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת…דבר אחר ויקח קרח משך ראשי סנהדראות שבה בדברים, כמו שנאמר… "קחו עמכם דברים" (רש"י שם, שם), דהיינו, רש"י מעיר לקושי הלשוני- דקדוקי של המילה "ויקח", שאין אחריו שום מושא ישיר (את מי הוא לקח" את מה הוא לקח?). המפרשים מנסים לשרטט תמונה של קורח, יוזם המרד ומנהיגו, ויחד עם זאת להבין את דרכי הפעולה שלו, שהצליחו להפוך התמרמרות של יחיד, לניסיון להפיל את מנהיגות דור המדבר. למרות שמדובר על "קרח ועדתו", ברור מתוך הפסוקים הראשונים בפרשה, שקבוצה זו של מורדים הייתה מגוונת. לדברי בעל 'הכלי יקר', הצליח קרח "ללקט אליו את כל מרי הנפש וידע כי נפשם מרה על הבכורה שנלקחה מראובן" (שם, שם). מהי שעת הכושר האופטימלית לפריצת מרד הנהגתי? ר' אברהם אבן עזרא כותב: "זה הדבר היה במדבר סיני, כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלווים, כי חשבו ישראל, שמשה אדוננו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת, שהם קרובים אליו, ולכל בני לוי שהם משפחתו… "…והלווים קשרו עליו, בעבור היותם נתונים לאהרון ולבניו…" (במדבר ט"ז א'), דהיינו, במדבר סיני לאחר חטא העגל כשהוחלפו הבכורים בלווים פרץ המרד. האשמה כלפי משה, הייתה שהוא בדה את כל העניין מליבו כדי לקדם את בני שבטו. דתן ואבירם הצטרפו למרד במחאה על מינויו של יהושע שהיה מבני אפרים בן יוסף, ובכך העביר משה את הבכורה מראובן אביהם שהיה בכור האחים וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר את הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף…אולי חשדוהו בעבור יהושע משרתו" (אב"ע שם,שם), קרח שהיה בעצמו בכור, הצליח לבנות קואליציית מקופחים "…גם קרח בכור היה…." (אב"ע, שם). נשיאי העדה הצטרפו על רקע היותם בכורים ממורמרים "…ואלה נשיאי העדה היו בכורים, והם היו מקריבים את העולות, על כן לקחו מחתות…"(שם),

מחקרים רפואיים גילו שבמרבית המקרים ניתן להגיע לאבחנה על יסוד האנמנזה בלבד. תולדות החולה כוללות בדרך כלל את הפרטים הבאים: פרטים מזהים. תלונה עיקרית / סיבת הפניה לטיפול. המחלה הנוכחית. תולדות המטופל, מחלות עבר, טיפולים רפואיים בעבר. תרופות אותן נוטל המטופל. אלרגיות. הרגלים בעלי השלכה בריאותית (עישון, שימוש בסמים וכדומה). תולדות המשפחה. רקע סוציאלי. סקירת מערכות הגוף.

הרמב"ן דוחה את הפירוש הזה, הן על רקע הבנתו את מערכת היחסים שבין ההנהגה לבין העם, והן בשל עמדתו העקרונית, שאירועי התורה בדרך כלל נכתבו כסדרן הכרונולוגי "אין מוקדם ומאוחר בתורה". מסיבות אלו ממקם הרמב"ן את פרשת קרח בשלב מאוחר יותר, לאחר פרשת המרגלים עת שהו ישראל במדבר פארן "…אבל היה הדבר נכון במדבר פארן בקדש ברנע לאחר מעשה המרגלים…"(במדבר ט"ז א'), ובטעם המרד כתב הרמב"ן "…והנה ישראל, בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה, כי גם בדבר העגל, שהיה החטא גדול ומפורסם, היו המתים מעטים…ואילו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא, היו סוקלים אותו…אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות תאוה, וכאשר חטאו במרגלים, לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם…אז היתה נפש כל העם מרה…ואז מצא מקום לחלוק על מעשיו…"(שם), כלומר, הצטברות אירועים קשים בהם מתו אנשים רבים ונגזר עונש מוות על דור המדבר, הביאה לפרוץ המרד. ספורנו לעומתם טוען ששעת מרד יכולה להיות בכל עת "ויקהלו על משה ועל אהרן. קרח דתן ואבירם נקהלו להתרעם על משה ועל אהרן במעמד חמשים ומאתים נשיאי העדה שהלכו שם בעצת אלה המתרעמים בעת שהיו לפני משה אנשים מבני ישראל הבאים לדין. ואותם החמשים ומאתים נועדו שם כמו הולכים לתומם אל משה להתיצב עמו שם כדי שכשיקהלו קרח דתן ואבירם אחר כך על משה ואהרן יהיו הם כולם כאחד מסכימים לדברי הנקהלים לפני אותם אנשים מבני ישראל שנמצאו שם ובחרו שעה שיהיה שם המון עם כדי לפרסם ולהעביר קול במחנה למען ירבו מתקוממים עמהם" (ספורנו פר' ט"ז ג'), לדעתו, הדרך היעילה לגרום לתסיסה המונית, היא לנצל את הזמן בו בין כך ובין מתאסף עם רב בפתחו של משה מאלו הבאים לדין ולצרכים שונים, זהו ה זמן המתאים להתסיס.

הפסיקה קבעה כי חובתו של הרופא לחקור ולדרוש. מחובתו של רופא לגבות מהחולה שבפניו אנמנזה מפורטת, להתעניין בעברו הרפואי הרלבנטי, ברגישותו לתרופות, בסיפורו המשפחתי, ובכל פרט שעשוי להיות בעל רלבנטיות לתלונות הנוכחיות. על הרופא לחקור ולדרוש על מנת לקבל את התמונה המלאה. לעיתים החולה לא יציין מיוזמתו עובדות מסוימות בפני הרופא מן הטעם שהחולה אינו מבין חשיבותן של אותן עובדות, דבר שעשוי לתרום לרשלנות רפואית באבחון מצבו.

חז"ל קשרו בין סיומה של הפרשה הקודמת, פרשת שלח, לבין תחילת פרשת קרח, לאור העובדה שהמצווה האחרונה בה מסיימת פרשת שלח היא מצוות הציצית, וכך דברי המדרש: "קפץ קרח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת, מה היא, שתהא פטורה מן ציצית? אמר לו משה: חייבת בציצית. אמר לו קרח: טלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה, וארבעה חוטים פוטרים אותה?", והוא הוסיף לשאול: "בית מלא ספרים, מהו, שיהא פטור מן מזוזה? אמר לו משה: חייב במזוזה. אמר לו קרח: כל התורה כולה, רע"ח פרשיות שיש בה, כולן אינן פוטרת את הבית – ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית? דברים אלה לא נצטוויתה עליהם ומלבך אתה בודאן" (מדרש תנחומא פיס' ב'). בעל הכלי יקר התקשה על דברי מדרש זה "… בשלמא ציצית דרש סמוכין מדסמך ויקח קרח לפרשת ציצית, אבל מזוזה מאן דכר שמיה?" (כלי יקר על התורה שם), היינו, היכן ראו חז"ל רמז לטענת קרח בעניין בית מלא ספרים? ר אליהו מזרחי ביאר ששאלת קרח לא הייתה על פטור גורף מציצית, אלא על פטור מפתיל תכלת בציצית של אותה טלית. בכך הוא מנסה להשוות את שאלת הציצית לשאלת המזוזה, ועניין הספרים אינו אלא אסמכתא לטענתו. בעל הכלי יקר מציע הסבר שונה: "ונראה לי דמפיק לה מדכתיב ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אוהליהם. למה ליה למכתב פתח אוהליהם? אלא שיצאו נצבים לחרף ולגדף על המזוזה שבפתח אוהליהם. והנה קרח חלק על פרשת ציצית ודתן ואבירם הוסיפו עוד לחלוק על מצות המזוזה שבפתח האוהל כי אמרו שמשה בדה מלבו שתי מצוות אלו… כשם שטלית שכולו תכלת הסברא נותנת שהוא פטור מציצית, וכן בית מלא ספרים פטור ממזוזה, כך בזמן שכל העדה קדושים אינן צריכין למנהיג…" (כלי יקר שם) לדבריו – א. היוזמה להעלאת טענת "בית מלא ספרים" היא של דתן ואבירם ולא של קרח. ב. יש דמיון בין שני העניינים כיון שבשתיהן הסברא לפטור, ומכאן שבזמן שכל העדה קדושים אינן צריכין למנהיג. כוונת המדרש לתאר את המניע העיקרי למרד בספקנות שהטיל קרח במקור חוקי התורה – האם מקורם מפי הגבורה או שמשה בדה מליבו. סמיכות הפרשיות משנית, עיקר מגמתו של קרח לראות בגישה שכלתנית-רציונליסטית אבן נגף לקבלת עול תורה ומוריה.

לאנמנזה כאמור תפקיד חשוב בבירור המחלה. האנמנזה אף מהווה הזדמנות למגע בלתי אמצעי בין המטפל למטופל ומסייעת בבניית הבנה ואמון מקצועי. למרבה הפלא ככל שהתפתחה הרפואה, וגדלו הציפיות מהרופא, הקשר בין הרופא לחולה הלך והתרופף. תרמה לכך העובדה שתחליפים טכנולוגיים מציעים אבחון ואף טיפול מדויק יותר מאשר האבחון האנושי, האנמנזה, גביית סיפור המחלה, והבדיקה הגופנית תופסים מקום פחות מרכזי בתהליך האבחון והטיפול.

מְלֶאכֶת הַכּוֹתֵב היא אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת, כשם שהיו נעשים במשכן. כאשר היו מתאימים את הקרשים זה לזה, היו כותבים אות אחת על קרש זה ואות אחת על הקרש השני וכך ידעו להתאימם זה לזה, פעמים שטעו בדבר, ונצרכו למחוק את האותיות ולכתוב תחתיהן אותיות אחרות, וזוהי מלאכת מוחק, היינו מוחק על מנת לכתוב אותיות אחרות (שבת ק"ג ע"א, רש"י שם). מלאכת הכתיבה היא התשתית לפועלו של האדם, אם לא יכתוב אותם, לא יזכרם בדייקנות ויאבד את היכולת לשחזר את ההישגים שכבר הגיע אליהם. על ידי הכתיבה האדם מסוגל לצבור ידע שעל גביו יוכל להמשיך לשכלל את חייו. וכדי שהמידע יהיה מדויק, צריך לפעמים למחוק אותיות מוטעות כדי לכתוב במקומן את האותיות הנכונות. וגם כשיש בניר כתם, המוחק אותו כדי לכתוב שם אותיות, עובר על מלאכת מוחק, שבמחיקתו הכשיר את המקום לכתיבה (שו"ע או"ח סי' ש"מ סעי' ג'). לדעת רוב ככל הפוסקים, איסור הכתיבה מהתורה חל בכל השפות (רמב"ם הל' שבת פר' יא, הל' י', שו"ע או"ח סי' ש' סעי' י"א). ולדעת כמה פוסקים, רק מי שכותב באותיות הכשרות לספר תורה עובר באיסור תורה, אבל הכותב באותיות אחרות, בלועזית או בעברית באותיות 'כתב' (כתב עגול) – עובר באיסור חכמים בלבד (אור זרוע ח"ב סי' ע"ז). הרב יהושע נויבירט כתב אלו דברים הם בגדר הכרח ושיש לכתבם בשבת בחדר מיון  א. רישום – מותר לרשם לציין בכתב את הפרטים החיוניים של החולה, מכיוון שרבים מהבאים לחדר- מיון הם בגדר חולה שיש בו סכנה, או לפחות ספק סכנה 'ואי-אפשר לדעת מראש מי מהחולים כלול בהגדרות אלו. הפרטים הם חיוניים כדי לא להחליף בין החולים. אי לכך מותר לרשום את הפרטים הבאים: שם משפחה, שם פרטי, שם האב, גיל, תאריך (ללא ציון השנה) ושעת הקבלה. מותר לרשם לציין את התלונה העיקרית של החולה, כי זה מקל על עבודתו של הרופא ומייעל את הטפול בחולה. אם נוהגים לרשום פרטים אלו גם בספר מיוחד, כדי לשמר את העובדות הנחוצות לגבי החולים, יש לדחות זאת אחרי השבת, כיון שרישום זה איננו חיוני לטפול או אבחון מיידי של החולה. מוצע בזה להכין קודם השבת גיליונות שלימים ומסודרים, הכוללים את כל הטפסים האפשריים, ממוספרים במספר אחיד. לפי שיטה זו מספיק לכתוב את פרטי החולה החיוניים פעם אחת וכל יתר הבדיקות ניתן יהא לזהות לפי המספר הקבוע לאותו גיליון. דבר זה יצמצם את כמות הכתיבה בשבת ויתרונו גם בכך שיחסוך זמן בעת הטפול בחולה. כמו- כן רצוי שפרטים כלליים הנכונים לכל חולה, יהיו מוכנים קודם השבת, כגון, חתימת הרופא על טפסי בדיקות וכד'.

.

.               בברכת שבת שלום  – הרב אברהם רזניקוב