המרפק – הוא מפרק בגפה העליונה המחבר בין עצם הזרוע לעצמות האמה. המרפק מורכב משלושה מפרקים המאפשרים את תנועת האמה לכיווני כיפוף ופשיטה של המרפק, וכן את תנועת הסיבוב כלפי מעלה וכלפי מטה של האמה וכף היד שאינן תלויות בזוויות המרפק. בעברית הישראלית המרפק זכה למוניטין שלילי, הוא האיבר הביריוני כדי להבקיע דרך.

פרשת השבוע מתארת את המרד שארגן קורח נגד הנהגתם של משה ואהרון. קורח, כצאצא בכור במשפחת לוי, מתמרמר על הפיחות שחל במעמדו, מצרף אליו את בני שבט ראובן, שגם הוא הפסיד את בכורתו, תחילה ליוסף ועכשיו ללוויים. תגובתו האינסטינקטיבית של משה "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו" (במדבר ט"ז ד'). לפי רש"י, תגובה קשה זו באה בגלל הצטברות האירועים הקשים "…שכבר זה בידם סירחון רביעי, חטאו בעגל… במתאוננים…במרגלים, במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו…אמר עד מתי אטריח על המלך, שמא לא יקבל עוד ממני" (שם, שם). נראה שמשה הגיב כך מפני שידע את משמעותה ההרסנית של המחלוקת. הרמב"ן רואה כמה סיבות לערעורם של קורח על המנהיגות. ראשית – לדעתו ממשיכה פרשת קורח את אירועי פרשת המרגלים. עקב כישלון שליחותם של המרגלים והעונש שהעם קיבל, נוצרה התמרמרות בעם, לדעת קורח, ואולי גם לדעת אחרים, משה לא מילא את תפקידו כראוי במקרה זה. בניגוד למעשה העגל, שם משה עמד בפרץ והתפלל עד שד' סלח לעם, כאן אין אנו רואים את משה מתפלל. בעצם הוא מקבל את הגזרה שנגזרה ואפילו אינו מבקש הנחה לצמצום העונש. נראה כאילו משה מאבד עניין במנהיגות. חכמים במשנה לימדו "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח ועדתו" (אבות, פ"ה מי"ז). המשנה מדגישה שהמחלוקת לא הייתה לשם שמים, אלא ממניעים אישיים של רדיפת כבוד, שהיא פעמים רבות הסיבה למחלוקת, גם כאשר היא מוסווית כמאבק על עניינים ציבוריים.

באנטומיה האנושית, הזרוע ועד למרפק שנמשך מהכתף היא חלק מהיד, זרוע אנושית יכולה לנוע במרחב עם שלוש דרגות חופש הודות לתנועה שמאפשר מפרק הכתף, המרפק בקצה המשכה של הזרוע, וכולם יוצרים חופש תנועה ויכולות, הזרוע מוסיף שתי דרגות חופש לאמה, והאצבעות לכף היד, תמרון ליד ולקצה הפעלתני שלה.

הברטנורא מבאר מהי מחלוקת שלא לשם שמיים, גם "אהבת הנצוח", היא בגדר מחלוקת שאינה לשם שמיים, על אף שאין שם אינטרס אישי עם זאת. בתלמוד נאמר כאשר נחלקו בית שמאי ובית הלל יצאה בת קול ואמרה "אלו ואלו דברי אלקים חיים" (עירובין י"ג ע"ב), איך ייתכן שאלו ואלו דברי אלוקים חיים? ואם "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", מדוע הוכרעה ההלכה כבית הלל? שאלו זו כבר הקשתה הגמרא "וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלקים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? ועל כך השיבה הגמרא – מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (שם). בית הלל היו בעלי ענווה, ומתוך כך הקשיבו גם לדברי בית שמאי, והבינו שגם מתוכם יש ללמוד נקודה אמיתית. מסתבר ששמירה על כללי השיח היא תנאי ללגיטימיות של המחלוקת. אם כן, התנאי להתרת העלאת דעה חולקת אינו תלוי רק בתוכנה, אלא גם, ואולי בעיקר, בדרך הבעתה ובמידת השמירה על כללי ההתנהגות בשעת הוויכוח, ויפים לכאן דברי ר' חיים מוולוז'ין "יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם", הנה הלימוד נקרא מלחמה, כמו שאמרו "מלחמתה של תורה", אם כן גם התלמידים לוחמים יקראו… ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד, וזה שאמר "…והוי מתאבק"…שהוא ענין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא. וכן אנו נגד רבותינו הקדושים אשר בארץ ונשמתם בשמי מרום, המחברים המפורסמים, וספריהם אתנו, הנה על ידי הספרים אשר בבתינו, בתינו הוא בית ועד לחכמים אלה, הוזהרנו גם כן וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדבריהם ולתרץ קושייתם, ולא לישא פני איש, רק לאהוב האמת. אבל עם כל זה יזהר בנפשו מלדבר בגאווה וגודל לבב, באשר מצא מקום לחלוק, וידמה כי גדול הוא כרבו או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו, וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו, ולכן יהיה אך בענווה יתירה…וזהו שאמר "הוי מתאבק"… אך בתנאי – "בעפר רגליהם", רוצה לומר בענווה והכנעה ולדון לפניהם בקרקע" (אבות א' ד').

דלקת בגידי המרפק, או מרפק טניס כפי שהיא מכונה, למרות שמה, היא דלקת נפוצה – ולאו דווקא בקרב שחקני טניס. כאשר מבצעים פעולה פשוטה עם היד ולפתע מרגישים כאב לא מוסבר באזור המרפק. התופעה נגרמת כתוצאה מתנועות חוזרניות של שורש כף היד והאמה, כאשר הגידים מועמסים יתר על המידה.

המייצג המובהק לראיית המחלוקות כיצירה הנובעת מן השורש הוא המהר"ל מפראג. לדעתו, אין המחלוקות תוצר של תאונה אלא הן דבר מה מוכרח בעולם, ואף ניתן לראותן כנאמרות למשה מסיני, "…כי אי אפשר שיהיה דעת החכמים על דרך אחד, ואי אפשר שלא יהיה חלוק ביניהם כפי מה שהם מחולקים בשכלם….ובני אדם מחולקים בשכל ואי אפשר שיהיו כל שכלי בני אדם על דרך אחד כמו שיתבאר, ולכך כל אחד ואחד מקבל בחינה אחת כפי חלק שכלו" (באר הגולה עמ' כ"א-כ"ב). המחלוקות הן השתקפות מורכבות העולם ובחינותיו השונות. המהר"ל מתקשה ושואל "…מאחרי כי אלו ואלו דברי אלוקים חיים בשווה א"כ למה אמר הלכה כב"ה? ואמר מפני שהם נוחים ועלובין… ודבר זה, כי הטעם שנתן בית שמאי מצד חידוד השכלי שהיו חריפים מאוד, הוא שקול כמו הטעם שנתן בית הלל רק כי הנעלבים ואינם עולבין כו'…" (שם), המהר"ל מחדש, כי אומנם החידוד השכלי מאפיין את בית שמאי, והעליבות והפשיטות מאפיינים את בית הלל, אך דווקא אלו שווים להכריע הלכה כמותם, כי ההלכה לדבריו "הישר שאינו סר מן היושר", "השכל הפשוט", המאפיין את בית הלל נובע מיסוד "נעלבין ואינם עולבין", שיוצר חיבור עם היושר האלוקי שהיא הדרך הישרה וממילא היא הדרך שבה יש ללכת – ההלכה. הרב קוק אימץ את משנתו של המהר"ל "…אבל משפט התורה צריך שיהיה רק לפי טבע האנושי הנוהג ברוב ולא נתנה (התורה) למלאכי השרת…"(עין אי"ה ברכות עמ' 174). וביחס למחלוקת בית שמאי ובית הלל "…דבית שמאי סברי דטעם אחרי רבים להטות הוא מפני האמת, אם כן כשמחדדי טפי (יותר חריפים), אין שייך להטות אחרי רבים להטות, דהגדולים בחכמה יורדים יותר לעומק האמת. ובית הלל סברי שיסוד אחרי רבים להטות הוא מפני השלום, על כן אין להביט כי אם על המספר המורגש ולא על המעלות של החכמים…"(שם עמ' 176) ובמקום אחר כותב הרב קוק "עצמותה של הסתירה היא רק מחלה הבאה על ההיגיון המוגבל, בתנאיו המיוחדים של שכל האדם והקשבתו" (עולת ראי"ה א' עמ' קפ"ד), האמת רחבה ועשירה ואינה יכולה להתכנס לד' אמות מצומצמות של ההיגיון האנושי.

המרפק עלה לכותרות בגלל הקורונה, אבל יש לו כאמור מוניטין שלילי . ימי הקורונה הם שעתו היפה של איבר זנוח יחסית בחיים ובשפה,  המרפק, וחלקו הפנימי: הגומץ. המרפק הוא בליטה, הגומץ – שקע. במרפקים אומרים שלום, ומכאן 'כיף מרפק' או 'מרפֵּכִּיף'. אל הגומץ משתעלים או מתעטשים.

המרפק מופיע במשנה, במסגרת תיאור רמ"ח איברי האדם "מאתים וארבעים ושמונה אברים באדם… שלושים בפיסת היד, שישה בכל אצבע, שניים בקנה, ושניים במרפק" (אהלות פ"א מ"ח).הוא התגלגל משורש עברי קדום שיש לו מקבילה גם בערבית, רפק, בערבית לתמוך ולעזור, ומכאן 'רפיק', שפירושו חבר. השורש הזה מופיע פעם אחת בתנ"ך, בשיר השירים: "מִתְרַפֶּקֶת עַל־דּוֹדָהּ" (ח' א'). רש"י מפרש: "מתחברת על דודה, מודה שהיא חברתו ודבוקה בו". רפק בלשון ערבי רפקתא חבורה. המרפק הוא איפה האיבר שעליו נשענים ונתמכים, ובהשאלה, האיבר התומך. נאמר במשנה "המוציא, בין בימינו, בין בשמאלו, בתוך חיקו, או על כתפיו – חייב, שכן משא בני קהת. כלאחר ידו, ברגלו, בפיו, ובמרפקו… פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין" (שבת פ"י מ"ג). חכמים למדו שהעושה מלאכה בשבת חייב דווקא אם עושה באופן של "מלאכת מחשבת", העושה בשינוי לא עמד בגדרי מלאכת מחשבת וזה נקרא עשיה 'כלאחר יד', ובמשנה אחרת נאמר "הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו…חייב" (שבת ק"ג ע"א). בגמרא התקשו, "בשלמא אימין ליחייב משום דדרך כתיבה בכך , אלא אשמאל אמאי , הא אין דרך כתיבה בכך? ומשני אביי דמיירי במי ששולט בשתי ידיו, שאצלו הוי דרך כתיבה בין בימינו ובין בשמאלו, אבל בסתם אדם כיון שהדרך לכתוב בימין אם כתב בשמאל פטור" (שם). הטעם לפטור את הכותב בשמאל שאין זה 'מלאכת מחשבת' כשעושה 'כלאחר יד' (חלקת מחוקק אהע"ז קכ"ג סק"ה). מלאכת השבת, הינה תוצאה של עשייה ושל האדם הפועל את העשייה, 'הגברא', וכיון שכל מעשה מורכב מפרטי עשיה רבים ומורכבים, חסרון באחד הפרטים, או לאידך גיסא תוספת פרט נוסף יכול להפסיד את כח המעשה, ופרח עיקר החיוב, ככל שהמעשה יותר מאוחד עם העושה הוא יותר ראוי לקבוע לו שם עושה, וככל שהוא רחוק ממנו הוא פחות ראוי לקבוע לו שם עושה. למשל אדם העושה דרך פעולה דרך הילוכו – גם במקום שהתקינו דבר שייווצר אגב הילוכו כמו 'דלתות אוטומטיות', או 'תאורה אוטומטית', אין להגדיר את הילוכו לפעולה שאינה עיקר הילוכו, ולחדש בשבילו תואר גברא 'עושה', ונמצא אף זה בכלל הפטור של כלאחר יד על אף שהדבר ידוע ומכוון. במקרים מסוימים עשיית מלאכה בשינוי בשבת לצורך חולה שאין בו סכנה הותרה גם מדרבנן (או"ח שכ"ח, י"ז). המשנה ברורה בשם החיי אדם חילק בין דרכי העשייה השונות, שבכל המלאכות חוץ ממלאכת כותב חייב על המלאכה בין בימין ובין בשמאל, אך ברגלו בפיו ובמרפקו פטור (סי' ש"מ ס"ק כ"ב).