פרשת ראה – הסוכר בחלב- הלקטוז

ד׳ באלול ה׳תשע״ט (ספט 4, 2019) | עלון בית החולים, ראה, חומש דברים

לקטוז, המכונה גם סוכר החלב, הוא דו סוכר המורכב מהסוכרים גלוקוז וגלקטוז, הקשורים בקשר בין פחמנים. הסוכר מהווה 2%-‏8% מהמוצקים בחלב היונקים. מקור שמו הוא השם לטיני. הלקטוז מפורק במעי הדק ע"י אנזים, כתוצאה מכך מפורק הלקטוז לשני חד סוכרים גלוקוז וגלקטוז, שיכולים להיספג בתאים.

בשלושה מקומות בתורה נאסר לבשל גדי בחלב אמו, (שמות כ"ג י"ט, שמות ל"ד כ"ו, ובפרשתנו…לא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּו" (דברים י"ד כ"א). ידועה דרשת חז"ל ביחס לשלושת האזכורים "אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בישול". הרמב"ן בפירושו עה"ת מזכיר כמה קטני אמונה, שטענו שיש רק איסור בישול (שמות ל"ד כ"ו). והנה, יש לשאול, מדוע השתמשה התורה בניסוח של "לא תבשל"? ולמה צריכה התורה לכתוב שלוש פעמים "לא תבשל", ואנחנו נפרש שהכוונה לאיסור אכילה, היה ראוי לכתוב 'לא תאכל' ולא היינו נזקקים לדרשות? מלבד זאת קשה מדוע הוזכר גדי, והלא כוונת התורה לכל בשר? בנוסף, מדוע נאמר "בחלב אמו", הלא כוונת התורה הייתה לכל בשר כפי שפירשו חכמינו, אם כך הופכת המילה אמו למיותרת? לשאלה מדוע כתבה תורה איסור אכילה בלשון בישול השיב האבן עזרא: "ואין לנו צורך לבקש מה טעם איסורו, כי נעלם מעיני הנבונים". ובכל זאת הוא ממשיך ואומר: "אולי היה כי אכזריות לב הוא לבשל הגדי עם חלב אמו", הוא מכליל זה בסוג העבירות, כגון "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", או "לא תקח האם על הבנים". טעם האכזריות די בו כדי להסביר את איסור "גדי בחלב אמו", אבל ההלכה הרי אוסרת כל חלב, וכאן אין מקום כלל לטעם האכזריות. אבן עזרא הרגיש בקושי זה, והוא ממשיך: "ומנהג רוב האדם, שאין להם צאן, ויקנו החלב בשוק, והחלב יהיה מאוסף משיות רבות, אולי הקונה הגדי לא ידע אנה אמו. והנה אם קנה חלב, אולי יש בו מחלב אם הגדי שקנה, ויהיה עובר, וכל ספק שהוא מן התורה – לחומרא… והנה קדמונינו החמירו להסיר כל ספק, ואסרו בשר בחלב" (שמות כ"ג, י"ט), טעם זה שהאבן עזרא ראה בו "אולי", מביאו הרמב"ן כוודאי. "כי איננו מאכל נתעב, אבל יאסור אותו להיותנו קדושים במאכלים או להיותנו קדושים, שלא נהיה עם אכזרי לא ירחמו, שנחלוב את החלב מן האם, שנבשל בו הבן" (שם, י"ד, כ"א). גישה זו היא הגישה הרווחת בין הראשונים – אין לבשל בשר בחלב כיוון שיש בזה מידה של אכזריות. 

מסתבר שרק לחלק מבני המין האנושי יש כמות מספקת של אותו אנזים מפרק, לקטאז. ברוב בני אדם הוא חסר במידה זו או אחרת, ואצלם הלקטוז ממשיך ועובר במערכת העיכול אל המעי הגס. בחלק זה של הגוף, הלקטוז מפורק על ידי החיידקים הסופחים אליהם מים ולגרום לשלשול.

הרמב"ם בהקשר זה מביע השערה "אין רחוק אצלי, שיש בו רוח עבודה זרה. אולי כך היו אוכלים בעבודה מעבודותיה או עושים בחג מחגיהם. וממה שמחזק זה אצלי, זכרה התורה אותו שני פעמים, תחילה מה שציוותה עליו, עם מצוות החג, "שלוש פעמים בשנה, יראה כל זכורך", כאילו אמר, בעת חגיכם ובואכם לבית ד' אלוקיך", לא תבשל מה שתבשל שם…כמו שהיו הם עושים. זה הטעם החזק אצלי בעניין איסורו" (מורה נבוכים ח"ג, פמ"ח). כך גם פירש אברבנאל, שכן חקר בארצות ערב, ועל יסוד המחקר פירש כדרך שפירש הרמב"ם. אם כך על השאלה מדוע אסרה  התורה דווקא לבשל גדי חלב אמו, תינתן התשובה משום "ובחוקותיהם לא תלכו", משום כך האיסור במתכונת הגויים ולא אסרה תורה אלא דרך בישול בלבד. לשאלה השנייה, מדוע לא כתבה התורה מפורש "לא תאכל", התשובה לשאלה הראשונה היא בעצם תשובה אף לשאלה שניה. לו כתבה התורה "לא תאכל גדי בחלב אמו", הייתי אוסר בכל צורה שהיא, אפילו שרו בשר בחלב. משום כך משתמש בתורה בביטוי "לא תבשל", להשמיענו שאין הכוונה אלא לאכילה דרך בישול. "דרך בישול אסרה תורה" – אלו דברי רבא (חולין ק"ח ע"א), אבל מלשון זה נובעת גם חומרה, שכיוון שלא נאמרה "אכילה" אלא השתמשה התורה לאיסור אכילה בלשון אחרת, בלשון "בישול", כדי ולאסור אותו אפילו שלא כדרך הנאה, ומשום כך פוסק הרמב"ם אפילו "אם עירב דבר מר בתוך קדירה של בשר בחלב… ואכלו – חייב" (מאכלות אסורות י"ד, י"א).  בעל ספר החינוך מבאר, שבשר וחלב הם שני דברים שונים ויש להבדיל ביניהם. החינוך מדגיש, שהבעיה היא בבישול וביצירת התערובת, ואיסור האכילה אינו אלא להרחיק העניין, האיסור שלא כדרך הנאתו משקף את העובדה שהמרכז איננו באכילה, אלא בעצם פעולת הערבוב המנוגדת לטבע (החינוך מצווה צ"ב). לאור זאת ניתן גם להבין מדוע התורה מנסחת את כל שלושת האיסורים בלשון בישול – כיוון שהבעיה המרכזית היא הבישול ואילו האכילה וההנאה הינם איסורים נספחים.

עם השנים, הייצור של אנזים זה בגוף יורד באופן משמעותי לאחר תקופת הינקות אצל כל יונקים כולל בני האדם. בבני אדם הירידה עשויה להגיע עד לכדי חוסר יכולת לעכל כמויות גדולות, או חוסר יכולת מוחלט. זאת כתוצאה ממחסור באנזים המפרק, מה שמוביל לתופעה המכונה "אי-סבילות ללקטוז", שהיא בעיית עיכול נפוצה.                                                       הרב קוק , במאמרו 'חזון הצמחונות והשלום', מאריך להסביר מדוע אכילת הבשר שהותרה לנוח בצאתו מהתיבה היא אמנם הכרח מבחינה מעשית אבל מבחינה מוסרית היא בגדר אילוץ "בדיעבד" היתר אכילת בשר נובע מירידת מדרגה מוסרית של העולם בעשרת הדורות שבין אדם לנוח , בהם הערך של חיי אדם הולך ומתערער וגם חובתו המוסרית של האדם שלא לפגוע בחיי חברו נמצאת בסיכון, ולכן המדרגה המוסרית שדורשת מהאדם לשמור גם על חייהם של בעלי חיים גבוהה מדי עבור בני האדם מדורו של נח והלאה. בני האדם מדורו של נח והלאה לא נמצאים במדרגה מוסרית, כזו ולכן גלוי וידוע לפני הקב"ה שאם היו נדרשים למדרגה מוסרית כזו לא היו עומדים בה, וכיוון שהייתה נפרצת הגדר באיסור הריגה של בעלי חיים,  עלולה הייתה להתדרדר יחד אתה גם הדרישה המוסרית לשמור על חיי האדם עצמו, מעיון בפסוקים אפשר לראות שהתורה מצמידה את היתר אכילת בשר לאיסור רצח  "כָ ל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא , חַי  לָכֶם יִהְיה לְאָכְלָה : כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כל. אַךְ בָּשָׂר בְּ ַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ . וְאַךְ את דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדרֹשׁ, מִיַּד כָּל חַיּה אֶדְרְשֶׁנּוּ, וּמִיַד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶת דְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם" (בראשית פ"ט). הרב קוק הולך וטוען בהמשך המאמר, שגם באכילת חלב יש בעייתיות מסוימת, כיוון שהבהמה מייצרת את החלב על מנת להניק את ולדותיה ובא האדם ולוקח אותו לצרכיו הוא, אך אכילת החלב "ממותקת" יותר מאכילת הבשר. ראשית, כיוון שאין בה כיליון והשתלטות, הבהמה יכולה להמשיך לחיות את חייה ללא הפרעה. בנוסף לכך, האדם מקיים עם הבהמה מערכת יחסי גומלין בכך שהוא מגדל אותה ודואג לצרכיה. על פי דברי הרב קוק, התורה אוסרת עלינו לבשל בשר וחלב כדי להזכיר לנו ש"תעודת הגדי איננה דווקא להיות לברות לשיניך החדות… והחלב ממילא לא נועד להיות לתבלין לך למלאות תאוותך השפלה". בבישול בשר וחלב יחד יש השתלטות מופרזת ואכזרית אפילו יותר מזו שבאכילת הבשר עצמו, בכך שאני לוקח את החלב של הבהמה והופך אותו ל"תבלין" בבישול הבשר עצמו                                                               קיימות דרגות שונות של רגישות ללקטוז. רוב האנשים בחברה המערבית, שיש אצלם ספיגה לקויה של לקטוז, אינם סובלים ברמה קלינית, אלא ברמה פחותה בהרבה. רובם יכולים לצרוך כמות השווה לכוס חלב ביום, מבלי לסבול מסימפטומים כלשהם. רק מיעוט מקרב הסובלים מרגישות ללקטוז אינם מסוגלים כלל לעכל מוצרי חלב. תרופות רבות מכילות רכיבים המופקים מן החי, כגון לקטוז שהוא סוכר החלב, לקטוז עושים כיום ממי גבינה שנקרא בפוסקים מי גבינה או נסיובי, דהיינו, מהמים שנשארים אחרי עשיית הגבינה. במים אלו יש גם הרבה חלבונים, קזאין ועוד חלבונים. תחילה מפרידים את המרכיב הגבינתי שבחלב באמצעות אנזים (רנט) או החמצה. בשלב השני מחממים את הנוזל כך שמרכיבי החלבון שבו (קזאין) שוקעים, ואילו הנוזל הצף עובר שוב סינון והוא הלקטוז שהינו בעצם מי החלב. לכאורה המים כבר נפרדו מהצד החלבי שלהם ועל אף שבתהליך החימום הם שוב בולעים טעם חלבוני החלב. כותב הרב וואזנר "…בעניותי מסברא אינו עוד בכלל חלב כלל מן התורה עכ"פ, ואינו דומה לאבקת חלב דהתם ע"י התהליך עשיתו נשאר עיקר החלב אלא שנתייבש וחוזר שוב ע"י תערובת מים להיקרא חלב גמור משא"כ סוכר חלב שנשארים רק חלקי סוכר שבחלב (הנסיובי) ועוד בנסיובי עצמה איכא ב' דעות בשו"ע יו"ד סי' פ"ז אם הוא חלב מה"ת, ואפי' לדידן שמחמירים דרק מימי חלב אינו חלב לא מי חלב כמבואר בפוסקים סי' פ"ז שם וסי' פ"א (שו"ת שבט הלוי ח"ז סימן קי"ח). אף אם נטען כי במהלך חימום חלבוני החלב הטעם החלבי מתעורר, אולם כל עוד הלקטוז נכנס לתרופה חסרת טעם, כגון גלולה או כמוסה, אין בליעתו נחשבת כלל דרך אכילה, (מנחת שלמה סי' י"ז, שמירת שבת כהלכתה פר' מ' סעי' פ"ה), וכמובן שאין צורך להמתין אחר אכילת בשר, שהלא הצורך להמתין אחרי אכילת בשר מושתת על שתי סיבות: טעם הבשר הנמשך לחלל הפה, והישארותו בין השיניים. בליעת גלולה המכילה לקטוז אינה פוגשת את הטעם כיון שאינה בדרך אכילה, וכמובן גם אינה נלעסת בשיניים. ולכן מותר ליטול זאת לאחר ארוחה בשרית כיון שהרחקה בין בשר לחלב אינה אלא גזירת חכמים, ורק אם מדובר בכדור מציצה שיש בו טעם –אסור. ברם, ביחד עם תבשיל בשרי עצמו יש להימנע כי יתכן ויש בכך הנאה מבשר וחלב. גם המקפידים שלא לצרוך תרופה שאינה כשרה משום "ונטמאתם בם -ונטמתם" –אין זה שייך לחלב ובשר שאינם איסור ואין בהם כל צד של טמטום הלב.

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד