קסנוטרנספלנטציה –  "השתלה שלא מבן – מינו", הינו הליך הכולל שימוש בתאים, רקמות או איברים חיים, ממין אחד לאחר. בשל מחסור עולמי באיברים להשתלה, התהליך נידון בעיקר בהקשר של השתלת איברי חזירים בבני אדם, בגלל הדמיון בין איברים פנימיים מסוימים של שני המינים.

בין בעלי החיים האסורים עלינו נזכר החזיר "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ולא גרה טמא הוא לכם…"(דברים י"ד ח').  התורה הזכירה במפורש את החזיר בשל היותו מפריס פרסה אך אינו מעלה גרה דבר שהוא חריג בטבע, בוודאי בתחום המינים המוכרים לאנושות (חולין נ"ט ע"א). איסור אכילת חזיר אינו החמור שבאיסורי האכילה, אך הוא נחשב בתודעה היהודית לאיסור חמור ומייצג את ההבדלות של העם היהודי מסביבתו הנכרית. החזיר נחשב לסמל הכיעור והמיאוס "נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם" (משלי י"א כ"ב). חז"ל בחרו שלא לקרוא לו בשמו וכינו אותו 'דבר אחר' (שבת קכ"ט ע"ב). חכמי ישראל נתנו כמה סיבות לשיקוצו של החזיר יותר מכל חיה טמאה אחרת. הרמב"ם למשל צירף לאיסור הדתי גם מניעים רפואיים והיגייניים "ואומר… כי החזיר לח יותר על המידה ורבים בו העודפים, ויותר מכן מאסתו (אכילת החזיר) התורה מחמת ריבוי טינופו ושהוא ניזון מטינופים, וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים אפילו במדבר במחנה, כל שכן בתוך הערים, ואילו היינו מגדלים חזירים למזון, היו נעשים השווקים אוף הבתים מטונפים יותר מבית הכסא, כמו שאתה רואה בארצות הצרפתים עתה…" (מו"נ, ח"ג מ"ח). לדעת הרמב"ם, החזיר הינו מזון רע ומזיק לגוף, אף שהם מאכלים נפוצים ונחשבים למזון משובח. ר' יצחק ערמאה חלק על הרמב"ם ודחה את הנימוק הבריאותי, "והראוי שנדע כי לא לעניין בריאות הגוף וחוליו נאסרו אלו המאכלות כמו שכתבו קצת. חלילה, שאם כן נתמעטה מדרגת התורה האלוקית מזה, מהיותה במדרגת חיבור קטן מספרי הרפואות", לפיכך איסור אכילתו מנומק בטעם רוחני "שמטמאים ומשקצים את הנפשות ומאטימים הכוח השכלי ומולידים שיבושי הדעות ובולמוס תאוות…המשחיתות אותם והמפסידות כוונת בריאתם"(העקידה, שער שישים). כדי לשכנע אמפירית כתב דון יצחק אברבנאל את הדברים הבאים: "שעינינו הרואות האומות אוכלים בשר החזיר השקץ והעכבר ושאר העופות והבהמות והדגים הטמאים חיים כולם היום חזקים כראי מוצק ואין עייף ואין כושל בהם" (פירושו לתורה).

האתגר הקשה ביותר בהשתלות מסוג זה הוא ההתגברות על הדחייה הטבעית של הגוף. בעיה זו קיימת גם בהשתלת איברים מבני- אדם לבני- אדם, אך היא חמורה הרבה יותר כשמדובר במינים שונים. לכל תא בגוף יש אפיונים המגדירים את סוגו, אליהם מגיבה המערכת החיסונית בהתאם, אם אלו גופים זרים שפלשו למערכת, או לא.

חכמינו הגדירו את איסור אכילת החזיר במסגרת 'חוקים' (או "מצוות שמעיות" לשון הרמב"ם ב'שמונה פרקים' פ"ו), המבטאים ציווים אשר אין בהם היגיון מוכח, לדוגמא, פרה אדומה. בשונה מ'משפטים' (או "מצוות שכליות"), לדוגמא, 'לא תרצח' והדומים לו הניתנים להבנה אנושית. כך אמרו חז"ל "תנו רבנן, את משפטי תעשו, דברים שאלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו…ואת חקתי תשמרו, דברים שהשטן ואומות העולם משיבים עליהן, ואלו הן, אכילת החזיר…" (יומא ס"ז ע"ב), את דרך החשיבה הזו ביטא ר' אלעזר בן עזריה בדרשתו "מנין שלא יאמר אדם אי אפשי… (איני מסוגל) לאכול בשר חזיר…אבל אפשי (יכול אני), ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך" (ספרא קדושים פ"י) לפי אותה דרשה איסור אכילת החזיר לא נובע מטעם שכלי, רגשי או רפואי, מותר להתאוות לחזיר! "אפשי"! הסיבה לאיסור הינה רוחנית, "להבדיל בין הטמא ובין הטהור" (ויקרא י"א מ"ז) (רמב"ם 'שמונה פרקים' פ"ו), לפיכך, הטעמים שניתנו לאיסור זה הם משניים, החוק האלוקי הוא שהטביע את חותמו על חיה זו. ברל כצנלסון שלא נמנה על שומרי תורה ומצוות התבטא כך "לא ברור לי כיצד יסופר לילדינו ברגש ובטעם של מסירות נפש של אלעזר הזקן, ועל חנה ושבעת בניה, אם עצם הדבר אשר עליו יצאו הם ליהרג אין לו אחיזה בחיים שלנו. ואיני יודע כיצד יסופר לילדים בהפלאה ובהערצה על גיבוריו הקטנים, על הקנטוניסטים אשר סבלו רעב ומהלומות ולא הביאו בשר חזיר אל פיהם…שונא אני את החזיר, אבל עוד יותר אני שונא את מגדלי החזירים" ("עד היכן אהבת ישראל מגעת" פורסם ב"דבר" וצוטט בדברי הכנסת השלישית כרך 20 עמ' 2836) גם אלתרמן בשירו "חופש הדעות והטלפיים", מדבר על עיקרון בל יעבור המוסכם על אדוקי הדת והחברה החילונית, עיקרון המותיר את החזיר רחוק מן החברה היהודית ככלל (הטור השביעי, ספר שני תשל"ה עמ' 237).

הבנת תהליכי מנגנון דחיית האיברים הביאו ליכולת השתלת איברים ממינים אחרים. מטופלים שהיו זקוקים להשתלת כבד, טופלו באמצעות השתלת כבד מחזיר זמנית, עד שימצא תורם מתאים. חולי פרקינסון שטופלו בתאי עצב של חזיר, חוו שיפור ניכר. חברות רבות מנסות לבצע הנדסה גנטית בחזירים, כדי שהקוד הגנטי שלהם יהיה דומה ככל האפשר לזה האנושי.

בספר "דברי שלמה", (דרשן מן המאה הט"ז בשם ר' שלמה בן יצחק הלוי משלוניקי), מחבר הספר מבאר את איסור אכילת החזיר על אף קירבתו הפיזיולוגית לבני אדם "שניתוחו קרוב לניתוח אברי האדם", ומן הראוי היה  להתיר את אכילתו ולא לאסרו באכילה, להבנתו איסור זה אינו אלא סוד עמוק. רבינו בחיי בפירושו לתורה מעיד על מסורת לפיה יותר החזיר לעם ישראל לעתיד לבוא (ביאורו על התורה, מהדורת הרב חיים שעוועל, עמ' תנ"ט). מסורת  זה מסתמכת על מה שנאמר במדרש "ד' מתיר אסורים, (מאפשר אכילת דברים האסורים), מהו מתיר אסורים? יש אומרים כל הבהמה שנטמאת בעולם הזה מטהר אותה הקב"ה לעתיד לבוא…" (מדרש תהילים, קמ"ו ד', עמ' רס"ח) ובמדרש אחר נאמר ששמו של החזיר מעיד על עתידו שיותר באכילה "עתיד הקב"ה להחזירו" (מדרש הגדול, שמיני, י"א ז' עמ' רמ"ט). מדרשים אלו לפיהם עתיד הקב"ה לטהר את החזיר הובאו אצל אחד מחשובי הראשונים (שו"ת הרדב"ז חלק שני תתכ"ח) ובעקבותיו ר' חיים בן עטר בפירושו לתורה "אורח חיים", המפרש בפרשתנו וכותב "ולמה נקרא שמו חזיר – שעתיד הקב"ה להחזירו למותר" (דב' י"ד ח') (עיין מאמרו של ח' קרלינסקי "החזיר ו"היתרו לעתיד לבוא" 'שנה בשנה' תשל"ב, שדן בשאלה האם מדרשים אלו אוטנטיים או שמא זויפו, זאת לאור העובדה שדרשות אלו לא נזכרו בתלמודים או במדרשים הקדומים, ובמאמרו של הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל "עתיד הקב"ה להחזירו", המוכיח שהמדרש אותנטי, תרביץ ל"ו (תשכ"ז) עמ' 297-298).

קיימים נגיפים מסוימים שהחזירים חסינים מפניהם, אך בני אדם רגישים להם. לכן בני אדם שהושתלו בגופם תאים זרים נאלצים שלא לתרום דם, ולתת דגימות דם תכופות. לאחרונה אנו עדים למגפות של שפעת שמקורן בחזירים, בעופות, זנים שעברו מוטציות בעקבות השינוי הגנטי בווירוס, ההדבקה נעשית גם בין בני אדם.

בתלמוד מוזכרת מגיפה שמקורה בחזירים "אמרו ליה לרב יהודה: איכא מותנא בחזירי (מגפה בחזירים) התגובה, גזר תעניתא (צום ותפילה), נימא קסבר רב יהודה מכה משולחת ממין אחד משולחת מכל המינין? (משמע, שחשש רב יהודה שמגפה במין אחד מתפשטת גם למינים אחרים?) – לא, שאני חזירי דדמיין מעייהו לבני אינשי (לא, אין זו הנחה גורפת, שונה מגפת החזירים משאר מגיפות, כיוון שמערכת העיכול של החזיר דומה לזו של האדם קיים חשש יתר להדבקות) (תענית פ"ג ופ"ד). מרתקת העובדה שלמרות התקופה הקדומה יחסית בה פעלו חז"ל אובחנה מקורה של המגיפה, ואף ניתן הסבר מדעי כיצד הועבר הנגיף מחזירים לבני אדם, נושא מרכזי כיום באפידמיולוגיה של מניעת והפצת מחלות. הרב שלמה גורן התייחס לשאלת השתלת איברים מבעלי חיים בבני אדם, ראשית, הרב צידד בניסיון להארכת חיי אדם גם אם קיים רק סיכוי קלוש, מותר לדעתו לסכן את חיי השעה הוודאיים של החולה בגין ספק חיים ארוכים. קביעה זו מתבססת על סוגיה תלמודית ממסכת עבודה זרה (דף כ"ז ע"א) ועל שניים מחשובי הפוסקים בעל השבות יעקב והחתם סופר (מובאים בפתחי תשובה יו"ד סי' קנ"ה, ס"ק א', ושל"ט ס"ק א') שנית, עסק הרב בשאלה האם לב שמקורו בבעלי חיים ישנה את זהותו של הנתרם, והוכיח כי היות והלב הינו אבר בעל שתי פונקציות עיקריות בגוף האדם, הפונקציה הראשונה, אבר או חלק מתוך האורגניזם, ואינו האורגן בעצמו. השנייה, תפקודו שהינו פונקציונאלי הלב משמש כמשאבה השואבת את הדם הלא מחומצן מן המערכת הוורידית ההיקפית ומזרימה אותו דרך העורקים לריאות לשם חמצון הדם, ומשם שואב הלב את הדם מהריאות דרך ורידי הריאות ומזרים את הדם המחומצן לכל איברי הגוף דרך העורקים ההיקפיים, לפיכך אין לחשוש לשינוי זהות האדם אם בחזהו הושתל לב מבעל חיים "בתוקף תפקידו הפונקציונאלי של הלב על כל הגוף, מיוחסת בתורה, בנביאים ובכתובים האינטליגנציה של האדם וכל המידות הטובות והרעות ללב, משום שחייו הפיסיים והרוחניים של הגוף תלויים בפעילות הפונקציונאלית-הפיסיולוגית של הלב… יוצא אפוא למסקנה…לא תתעורר שום בעיה של שינוי זהות באדם שבחזהו הושתל הלב של בעל-החיים, וממילא אין שום הסתייגות הלכתית או אתית יהודית מהשתלת לב חיה בחזהו של אדם" (תורת הרפואה, השתלת לב בעל חיים באדם, עמ' 85-94).