פרשת שופטים – הייגיינה ומיקרואורגניזמים

א׳ באלול ה׳תש״פ (אוג 21, 2020) | קורונה, עלון בית החולים, שופטים, חומש דברים

עיר אדומה – מי אחראי?

פרופ' רוני גמזו, מקדם חלוקה של היישובים בישראל לפי רמות תחלואה. המתווה שכונה "מודל הרמזור" מציע שבערים האדומות, שבהן התחלואה ברמה הגבוהה ביותר, יוגבלו העסקים והמסחר, בעוד שבערים הירוקות ההגבלות על הציבור יהיו מתירניות יותר. רק לאחרונה נודע, כי עיר שתחשב "אדומה" לא תפתח את שנת הלימודים.

בסוף הפרשה אנו קוראים על פרשת עגלה ערופה – עגלה שיש להרוג בנחל אם נמצא אדם נרצח. במצוות עגלה ערופה מתארת כמה פעולות לא שגרתיות, יציאת הזקנים מירושלים כדי למדוד את המרחק ממקום מותו של החלל אל העיר הקרובה. התורה מצווה על לקיחת עגלה, להוריד אותה אל נחל איתן, שם תיערף ולאחר מכן ירחצו הזקנים את ידיהם בנחל על העגלה הערופה, ויכריזו "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכֻה שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה" (דב' כ"א ח'). מהו, אם כן, הרעיון שעומד מאחורי עריפת עגלה זו? חז"ל במשנה תמהים על הצהרת זקני העיר שלא שפכו את דמו של הנרצח, "וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם?!", ולפיכך הם מסבירים שמשמעות הכרזה זו היא, שזקני העיר אומרים שלא נמנעו מללוותו ומלתת לו אוכל. העובדה שלא ליוו את הנהרג ולא נתנו לו מענה כלכלי, אילצה אותו לצאת אל מחוץ לעיר ששם נרצח. שאלה נוספת שמתעוררת בעת קריאת הפרשה מדוע לא מתחקים על עקבות הרוצח?! מדוע מודדים את המרחק לעיר הקרובה?!, הרמב"ם, כותב במורה הנבוכים שקירבת מעשה הרצח לעיר איננו מורה על מוצאו המשוער של הנרצח, אלא על מוצאו המשוער של הרוצח. "עגלה ערופה תועלתה מבוארת, כי המביא אותה היא העיר הקרובה אל החלל ועל הרוב ההורג הוא ממנה". סטטיסטית, יותר הגיוני שהוא יימצא קרוב לעיר מוצאו. כמו כן פושעים רבים יחפשו מקלט קרוב באזור מגוריהם, ולכן סביר שהרצח התבצע קרוב לעירו של הרוצח. מכיוון שאיננו מדברים על עיר מוצאו של הנרצח, כמובן שהרצח לא קרה באשמת הזקנים, ולכן הרמב"ם מוסיף שמטרת הפעילות הפומבית בנחל היא 'לעשות קול' לרצח, כלומר לפרסם את המאורע כדי שמי שיודע עדות על הרצח יבוא ויעיד, ולא יניח זאת מדעתו (ח"ג פר' מ'). הרמב"ן התקשה על פירוש זה, מבחינת הרמב"ם ניתן היה גם לצוות על זקני העיר לצווח בקולי קולות, העובדה כי המעשה נעשה בנחל איתן שאיננו מעובד תמוה, מדוע לא לעשות כן בשדה טוב וראוי לזריעה?! כלומר, פרטי המצווה לא תואמים את התכלית אליה כיוון הרמב"ם.

פרופ' גמזו הדגיש את תפקיד בתי החולים במה שהגדיר "ברומטר" על מנת לקבל באורח שוטף תמונת מצב ותחזית לסכנת אי ספיקה של מערכת הבריאות. "כשאלה יאותתו – ירימו דגל אדום", כניסוחו – "שהם מגיעים לקו האדום מבחינת מספר המאושפזים, לא יהיה מנוס אלא להחמיר בהגבלות.

הרמב"ן רואה בעבירה זו גם עבירה שבין אדם למקום, שכן הריגת אדם הנברא בצלם א-לוקים, הינה חילול אותו צלם, ויש לכפר על כך, זקני העיר הקרובה, הם האחראים על תחום השיפוט שלא יארע רצח בתחומה, בית הדין הגדול בירושלים המבצע את המדידה בפועל הינו הכתובת העליונה לשיפוט המוניציפאלי. המדידה נעשית על ידם האחריות העליונה לתחומים השיפוטיים מוטלת עליהם, על כן, הם יוצאים ומודדים באיזו תחום מן הערים האחריות נופלת, איזו היא העיר הקרובה ממנה ניתן לשער שיצא הרוצח (דב' כ"א ח'). ר' שמשון רפאל הירש בהתייחס לדברי הרמב"ם שכתב "… ומצווה למדוד, אפילו נמצא החלל בצד העיר, וידוע שהיא הקרובה" (הל' רוצח ושמירת הנפש, פ"ט ה"א). מוסיף, כי למדידה זו ערך נוסף, גם אם אין טעם במדידה, עדיין צריך לבצע את אקט המדידה, זאת מפני כי "מציאת אותו חלל מטילה כתם על כל השלטונות העירוניים של הסביבה ומשום כך, כאמור, מודדים אל כל הערים שיש בהם בית דין – אפילו הכל רואים איזו היא העיר הקרובה" (שם, שם). מעשה המדידה הינו מעשה סמלי. אין כוונתו רק לומר שבוודאי הרוצח יצא מן העיר הקרובה, כוונתו בעיקר להטיל אחריות על סביבתו הקרובה של הרוצח, לכן עושים אותו גם אם ברור מהי העיר הקרובה. המשך הטקס הוא כדלקמן, לאחר שנמצאה העיר הקרובה, לוקחים זקני אותה העיר עגלה תמימה אשר לא נשאה עול, ומביאים אותה אל נחל איתן שם הם ועורפים את ראשה של העגלה. חז"ל, סבורים כי עריפת העגלה איננה כנגד הרוצח אלא כנגד ראשו של הנרצח, "יבוא דבר שאינו עושה פירות ויערף במקום שאינו עושה פירות ויכפר על מי שלא הניחוהו לעשות פירות" (סוטה מ"ו, ע"ב).תפיסה זו עולה מתוך התבוננות בפרטים הקשורים בטקס, העגלה והנחל. העגלה הינה, "עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל". והנחל הינו, "נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ". תיאורים אלו מדגישים את משמעותו של המוות אשר מביא לקטיעה של החיים בטרם מומשו. כשם שהעגלה תיערף בטרם עלה עליה עול והנחל לא יממש את ייעודו וייזרע, כך אותו נרצח הלך בטרם עת ולא יממש את כוחות החיים שהיו טמונים בו.

בדיון שקיים עם ראשי הרשויות המקומיות אמר גמזו כי יאפשר לרשויות שיסומנו כ"ירוקות" אוטונומיה מלאה להפעיל אירועי תרבות, ערים "צהובות" יקבלו תקציב פר-תושב, שמטרתו להפוך את העיר ל"ירוקה" וערים "אדומות" ינוהלו באופן מלא על ידי פיקוד העורף עד שהתחלואה בהן תרד.

גירסת התלמוד הירושלמי שונה מזו של התלמוד הבבלי – "שלא בא על ידינו ופטרנוהו, ולא ראינוהו והנחנוהו". בגירסה זו מושמטות המילים "בלא מזון" ו"בלא לוויה", ונראה כי משפט זה היוצא מפי הזקנים מוסב על הרוצח! הזקנים מעידים כי הם לא ראו את הרוצח והניחו לו בלי משפט. הזקנים הם נציגי הציבור, כשהזקנים מתוודים הם עומדים למעין משפט, הרי שהעיר כולה – שהם נציגיה – עומדת למשפט. על שום מה צריכה העיר "הקרובה אל החלל" כפרה? מדוע היא ניצבת ל'משפט'? בפרשתנו נאמר "לא נודע מי הכהו" (כ"א, א'). אין האשמה ספציפית כלפי אדם מסוים, אך עדיין, עיר אדומה נפגעת מעצם שפיכות הדמים בקרבתה. לצורך כפרה, כדי שלא תהיה עוד עיר אדומה, על נציגי הציבור לקחת עגלה ערופה ולעפרה בנחל. בנוסף למצוות "עריפת העגלה בנחל" (מצוה תק"ל) מונה בעל ספר החינוך מצווה "שלא לעבוד ולזרוע בנחל איתן", את טעם המצווה הוא מנמק, "משרשי המצוה…שעניין העריפה לפרסם ענין הרציחה כדי לעורר ההמון על הדבר, ויכניסו יראה בלבם על הדבר הרע הזה. וגם מניעת העבודה והזריעה שם לעולם מן הטעם הזה בעצמו היא לפי הדומה על צד הפשט, כדי להזכיר לעולם בלב כל עוברי דרך כי על דבר שנרצח איש אחד בדרך נערפה העגלה במקום ההוא ונשא חרב לעולם, ויניעו לבבם עם זה להרחיק ענין הרציחה מאד" (מצווה תקל"א).  בדרך זו הלך גם הרב אליהו לופיאן, שקשר בין יציאה למלחמה המוזכרת בפרשת שופטים לעגלה ערופה, "ויש לבאר הטעם כי על ידי המלחמה (במלחמת הרשות) שהורגים אנשים, נעשה זול אצל האדם שפיכות דמים, לכן הפסיקה התורה באמצע בפרשת עגלה ערופה, להורות עד כמה הרעישה תורה עבור נפש אחת מישראל, ויש בזה רק ספק רציחה, כמפורש בפרשה שם, כדי ללמד לאדם דעת, ולהוציא את האכזריות מלבם של בני ישראל  (לב אליהו ח"א).                                                                                                   באדום בוהק צבועה עיר שהיא ברמת הסיכון הגבוהה ביותר. על פי הנתונים, יתקבלו ההנחיות הבאות, כאשר יעשה ריכוז מאמץ לטפל בערים הצהובות – שלא יהפכו לאדומות. הדבר יכלול מאמצים של בידוד, סגר ובדיקות מרובות בערים המסומנות בצהוב – על מנת למנוע מהן להפוך לערים אדומות.                                                                                                                   בעוד ששאלת פיקוח נפש הנוגעת אל הפרט נידונה בכל חומרתה התגובה הרבנית והדתית למשבר הקורונה הציבורי שונה בתכלית וממחיש התגברות המגפה והעמקת המשבר, פוסקים ובעקבותיהם קהילות יהודיות דתיות הגיבו באופן שונה ועצמאי, בהתאם למציאות החברתית של הקהילה ולאופי ההנהגה הרבנית המקומית. ההלכה קובעת בעיר שיש מגיפה – מתענים ומתריעים. הערים האחרות הקרובות אליה רק מתענות. כך לשון המשנה "וכל הערים שסביבותיהם מתענים אבל אין מתריעין, אא"כ תקעו להתקבץ לעזרתם" אמנם כשיש שיירות בין ערים, מתענות כל הערים האחרות אפילו שהן רחוקות, שכאשר יש שיירות שעוברות מעיר לעיר – המגיפה מתלווה לשיירות הנוסעים והיא נקראת "מכה מהלכת". כך נפסק בשולחן ערוך "היה דבר בארץ ישראל, מתענין שאר גליות עליהם (ודוקא דאיכא דבר בכולה ולא במקצתה – ר"ן פ"ג דתענית). היה דבר במדינה, ושיירות הולכות ובאות ממנה למדינה אחרת, שתיהן מתענות אף על פי שהן רחוקות זו מזו" (או"ח תקע"ו ס"ע ב'). "והקרובות מתענות אפילו אין אם שיירות ביניהן" (מ"ב תקע"ו ס"ק י'). הרב הרצוג, שהיה הרב הראשי לישראל, השיב לשאלה האם יש לחסן אנשים חיסון מונע בשבת מפני המגיפה? האם נדון על פי הר"ן שכתב כי אין לחלל שבת בעיר שעדיין לא פשטה בה המגיפה (פ"ב דתענית), או שצריך לעשות צעדים מונעים. וענה "ואני אומר שזה תלוי ברופאים המומחים, שאם הם אומרים שעלול להתפשט וצריך לחסן את האוכלוסייה ע"י זריקות, אפילו אם יש בהן מלאכה דאורייתא, אם לא נעשה מערב שבת, מותר בשבת (שו"ת היכל יצחק או"ח סי' ל"א). מקור דבריו הוא "עכו"ם שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהם את השבת, באו על עסקי נפשות, ואפי' סתם, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת, ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת" (או"ח סי' שכ"ט). והוסיף הרמ"א "ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבוא". עונש "קבוצתי" בוודאי שאין להשית "אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"? (יחזקאל פר' י"ח ב'), העיקרון הוא אפוא של אחריות אישית ולא דורית. עם כל זה בוודאי שיש להתייחס להוראות השלטונות כהוראה רפואית מחייבת, יכולותיה של המדינה לפעול לשלום הציבור ובריאותו אינה דומה כל עיקר ליכולותיו של האדם הפרטי. על כן חובה מוסרית ודתית, הנובעת מפיקוח נפש, ומ"לא תעמוד על דם רעך", להישמע ולהקפיד על הוראות משרד הבריאות, ובמידה ויוחלט שסגר היא הדרך הראויה ביותר לעצור את היקף התחלואה יש למלא הוראה זו במלוא היקפה.

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד