ניתוח בריאטרי, הוא ניתוח לטיפול בהשמנת יתר חולנית. ניתוחים לטיפול בהשמנת יתר חולנית החלו להתפתח החל בשנות ה-50 של המאה ה-20, והם כוללים ניתוחים להגבלת נפח הקיבה כגון ניתוח הצרת קיבה או שרוול קיבה וניתוחים המשרים תת-ספיגה כגון מעקף קיבה ומעקף תריסריון. מקור השם במילה היוונית "בארוס" שמשמעותה כובד או עומס. האם על פי ההלכה מותר לעבור ניתוח כזה?

בפרשתנו – פרשת שופטים – נמנו מתנות כהונה, חלקן נמנו כבר בעבר וחלקן נאמרו כאן לראשונה. הזרוע הלחיים והקבה הם מהמתנות "החדשות" שנצטוו ישראל לתת לכוהנים "וזה יהיה משפט הכוהנים מאת העם מאת זבחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרע והלחיים והקבה" (דברים פר' י"ח פס' ג). לפי פירוש הראשון של הרמב"ן נצטוו בה טרם כניסתם לארץ ישראל בחנותם בערבות מואב‏."מצווה מחודשת, כי במדבר שלא היו זובחים… לא הזכירה להם… ועתה כשבאו ליכנס לארץ חִדשה להם… והנה לא נתן אותה ב[פרשת המתנות בספר במדבר]... כי שם הזכיר… קדש… אבל הזרוע… חולין גמורין (דברים י"ח ג'). מטרה כללית אחת הנוגעת לכל מתנות כהונה הינה לפרנס את הכוהנים ולאפשר להם להתפנות לעבודת המקדש ולימוד התורה. מלבד הטעם הכללי לנתינת הזרוע הלחיים והקיבה כחלק מהמערך של מתנות הכהונה, מה טעם נבחרו דווקא איברים אלו להיות מתנות כהונה? מפרשים שונים מצאו טעמים מיוחדים לנתינת האברים אלו דווקא והבחינו ביניהם לבין שאר מתנות כהונה. רבי אברהם אבן עזרא‏ סבור שמתן האיברים הללו הוא שכר על פעולות הכהן בעבודת הקודש הנעשית בידיים, בברכת כוהנים הנאמרת בפה ובדיקת איבריהם הפנימיים של הקורבנות – ובהם הקיבה. כמו כן, ראב"ע מוסיף נימוק פשטני, "..ועל דרך הפשט, כי אלה טובים משאר הבשר", הכהן מקבל דווקא את הזרוע הלחיים והקבה כיון שהם החלקים המשובחים שבבשר הבהמה, וראוי שיינתנו למשרתי ה' (דברים י"ח א'). חז"ל כינו את הזרוע הלחיים והקיבה בשם הסתמי מתנות, כביכול אין מתנות כהונה נוספות, וזאת משום שנתינתם הייתה מעשה יום יומי ונפוץ מאד (בכורות דף כ"ז ע"א). הרמב"ם במורה הנבוכים‏ כתב שאברים אלו הם "ראשית" ובעלי חשיבות מיוחדת, בדומה למתנות כהונה אחרות כמו הביכורים וראשית הגז: הלחיים מייצגים את הראש, החשוב שבאברים; הזרוע היא האבר הראשון היוצא מן הגוף בשעה שהבהמה הולכת; והקיבה היא עיקרם של אברי העיכול (ח"ג פר' ל"ט).

הקיבה היא איבר דמוי שק או כיס בצורת אגס, העשוי שלוש שכבות שרירים. הקיבה היא האיבר הרחב ביותר במערכת העיכול. דופן הקיבה עשויה בעיקרה מחלבונים. בגוף האדם, היא מונחת מתחת לסרעפת, בחלק העליון של חלל הבטן. בעוד שלאדם קיבה אחת, לבעלי חיים שונים עשויות להיות מספר קיבות. כך למשל, לפרה יש ארבע קיבות, ולמרבית הלווייתנאים יש שלוש.

בתלמוד ‏מוסברת הבחירה בשלושת האיברים הללו דווקא כגמול לדורות על מעשהו של פנחס בן אלעזר הכהן, שהרג את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור כשהוא אוחז ברומח, מתפלל בפיו ומכה את האשה "אל קובתה". במדרש ביארו זאת כך, "רבי יהודה אומר דורשי רשומות אומרים נתן לו זרוע תחת היד וכן הוא אומר ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו (במדבר כ"ה, ז') והלחיים תחת תפילה וכן הוא אומר ויעמד פינחס ויפלל (תהלים ק"ו, ל') קיבה תחת קיבה שנאמר ואל האשה אל קבתה (במדבר כ"ה, ח') (ספרי דברים פיסקא קס"ה). ביאור זה שנאמר על דרך הדרש מבאר הרלב"ג "והנה אמרו על דרך דרש כי זה היה להם בזכות פנחס: הזרוע – מפני שבו לקח הרומח שהכה זמרי וכזבי. והקבה – מפני שהכה האשה אל קבתה. והלחיים, שבם הלשון – כי בו התפלל בעבור ישראל, שנאמר 'ויעמד פנחס ויפלל' (התועלת התשעה עשר). לפי מדרש זה, מתנות כהונה אלו – הזרוע הלחיים והקבה – ניתנו לכל דורות הכהנים בזכות פנחס שפעל בזרוע בקנאו לה', והכה את כזבי אל קבתה, והתפלל אל ד' כדי לעצור את המגפה שהייתה על דבר פעור. זכות זו של פנחס הקנתה לכל זרע הכוהנים את הזרוע הלחיים והקבה. גם האבן עזרא מציע, בתחילת דבריו, ביאור טעם הדבר על דרך הדרש, אם כי דרש אחר: "ודרך דרש, כי הכהן הוא שוחט השלמים, הזרוע – שכר זרועו בשחיטה, והלחיים – שכר הברכה, והקיבה – שכר הבדיקה", לפי דרש זה, הזרוע הלחיים והקבה אינם ניתנים בזכות פנחס, אלא זוהי זכותו ושכרו של כל כהן. כיון שהוא שוחט את השלמים הוא מקבל את "שכר זרועו בשחיטה" – במתן הזרוע, את שכר ברכת השחיטה שהוא מברך – במתן הלחיים הכוללות גם את הלשון, ואת שכר הבדיקה שהוא בודק את הבהמה – במתן הקיבה. (אב"ע שם, שם).

לקיבה שני פתחים. דרך פי הקיבה, המחובר לוושט, נכנס מזון. דרך השוער, פתחה התחתון של הקיבה, יוצא המזון מן הקיבה לתריסריון – תחילתו של המעי הדק. פתחים אלו מוגנים בשרירים חזקים הקרויים סוגרים. השוער הוא שריר טבעתי המהווה שסתום. כשהוא מכווץ נסגר הפתח, וכך נמנע מעבר של מזון מן הקיבה לתריסריון. חלקה העליון והעיקרי של הקיבה מונח בצד השמאלי של הגוף.

הרלב"ג רואה במתן הזרוע הלחיים והקבה לכוהנים ביטוי לתפקידם: הזרוע והלשון ניתנים לכוהנים בזכות תפקידם להורות את משפטי ה' ותורתו לישראל. בלשונם מלמדים הכוהנים את העם ואשר על כן ראוי להם לקבל את הלשון (כחלק ממתנת הלחיים). הוראת התורה היא שמעניקה לישראל כוח ואשר על כן ראוי להם לקבל את הזרוע המבטא את הכוח.  בזכות הכוהנים יש מזון לישראל וכנראה שזכות זו קשורה לעבודת הקרבנות שהיא גם כן תפקידם של הכוהנים (ראה: כתובות דף י' ע"ב ורש"י ד"ה 'מזין'). זכות זו היא שגרמה לכוהנים לקבל את הלחיים והקבה שהם איברי הלעיסה והעיכול, דהיינו – הכנת המזון. בעלי המוסר והדרוש הרבו לעסוק בשלוש מתנות כהונה אלו, יש מי שביאר שכדי להעמיד את הכהן על מגבלות כוחו ניתנו לו דווקא איברים אלו. האיבר הנמוך מביניהם היא הקיבה, שפעולתה נעשית ללא שליטת האדם. האיבר השני בחשיבותו היא הזרוע, זו דווקא מאופיינת בפעולה הנשלטת על ידי האדם, רוצה וניתן באמצעותה לבנות, רוצה ופוגע והורס כשמרים יד על חברו או כותב כתב פלסטר בידו. החשוב מן השלושה והעליון שבהם, הלחיים, חומות הפה, הפה חלקו בשליטת האדם וחלקו שלא בשליטתו, את האוכל הוא חייב להביא דרכו אל קיבתו, אך את היוצא מפיו, הדיבור תלוי הוא לחלוטין ברצונו ובשליטתו, ולכן מקבל הכהן את כל שלושה האיברים הללו מבשר הקרבן להזכירו מדי יום ביומו את מה שציווה אותו הקב״ה: לנתב דרכו בשיקול דעת אינסופי ובעיקר לשלוט על דיבוריו. כשאתה מכניס את שלושת אלה לפיך – חשוב על מה שאתה מוציא מפיך, על מה שבשליטתך ומה שהוא הכרח בטבעך. כשנתקבל הרב המלבי"ם לקהילתו בבוקרשט, דרש בפניהם בשבת הראשונה, ואמר להם, בזמן שבית המקדש היה קיים היו נותנים ישראל לכהן שלוש מתנות, 'הזרוע' 'הלחיים' ו'הקיבה' – בימים ההם בזמן הזה, רב הקהילה הוא בבחינת כהן וכמו שנאמר "ובאתה אל הכהן ואל השופט אשר יהיה בימיך" – מבקש אני מכם שלוש מתנות אלו שלא יהיו רפויות בידכם, 'הזרוע' – זו הנחת תפילין בכל יום שהיא כנגד הזרוע הנטויה. 'הלחיים' – שלא תשחיתו פאת זקנכם בתער. 'הקיבה' – שתהיו נשמרים ונזהרים ממאכלות אסורות.

ניתוחים לקיצור קיבה הם בין הניתוחים הפופולריים בישראל. על פי ההערכות, מתבצעים מדי שנה כ-4,000 ניתוחים כאלה בבתי החולים ברחבי הארץ .הניתוחים מביאים לירידה במשקל הגבוהה ביותר מבין כל שיטות ההרזיה, אולם צופנים כאמור לא מעט סכנות למנותחים ובהם שיעור תמותה ממוצעת של שניים-שלושה חולים על כל אלף מנותחים. מאז תחילת 2014 דווח על מותם של שני מטופלים בארץ בעקבות הניתוח.

שאלה הונחה לפתחו של הרב ניסים קרליץ, צעיר 'בעל מידות ומשקל', שעמד לפני ניתוח הצרת קיבה, סר אל ביתו של הרב ושטח לפניו את השאלה הבאה: "מכיוון שהניתוח גורם להפרעה סדירה במערכת האכילה, האם ראוי להימנע מלעשות את הניתוח, כדי שלא תיווצר בעיה באכילת מצה בליל הסדר" הרב קרליץ הפתיע את השואל והשיב לו: "אינני יודע אם בכלל מותר לעשות את הניתוח, כיון שבתורה יש איסור חבלה של אדם בעצמו, אלא שלצורך סכנה הותר הדבר. אך לצורך הורדת משקל, שישנן דרכים אחרות לכך – מי אמר שהדבר מותר? בתום הדיון, לא רצה הרב לאסור את ביצוע הניתוח באופן החלטי, כיוון שלא שמע את עמדת הרופאים בעניין. לחולים הסובלים ממכלול בעיות, שהניתוח עבורם הינו בגדר הצלת חיים, הניתוח הוא כורח השאלה נוגעת למי שסובל מעודף שומן, לגבי אלו, חלוקים הרופאים בשקלול הנזק מול התועלת. הרמב"ם פסק בהלכות חובל ומזיק, שאסור לאדם לחבול בעצמו. "אסור לאדם לחבול בין בעצמו ובין בחברו, ולא החובל בלבד, אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן ובין גדול בין איש בין אשה דרך נציון, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר (דברים כה' ג') "לא יוסף להכותו", אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא, קל וחומר למכה את הצדיק" (הל' חובל ומזיק פ"ה ה"א). כך גם פסק מרן השולחן ערוך. מנגד, הרמ"ה פסק שאדם רשאי לחבול בעצמו. הרב עובדיה יוסף מציג עוד מספר פוסקים, אשר פסקו כפי שפסק הרמ"ה, וחלקו על דעתו של ר' אלעזר הקפר, שאסר על האדם לחבול בעצמו, ומציין כי ההלכה היא כדעתם, כלומר: כדעת הרוב. בהקשר זה מביא הרב עובדיה יוסף את הנאמר בשיטה מקובצת בבא קמא, כי יש הסוברים כי אדם כן רשאי לחבול בעצמו, וראיה לכך שהרי רב חסדא כשהיה הולך במקום שיש בו קוצים, היה מרים את בגדיו כדי שלא יקרעו, אע"פ שרגליו היו נחבלות, ואומר: "זה (הכוונה לעור הגוף שנשרט), מעלה ארוכה (כלומר: מגליד) וזה (הכוונה לבגד שנקרע ) אינו מעלה ארוכה, לפי שאדם רשאי לחבול בעצמו". כלומר: מותר לאדם לחבול בעצמו, שכן המטרה היא לא חבלה, אלא שמירת בגדיו, דהיינו מניעת הפסד ממון )שו"ת יביע אומר ח"ח – חו"מ סי' י"ב(, לאור הידיעה שאנשים שסובלים מהשמנת יתר לוקים בסוכרת, כולסטרול גבוה, יתר לחץ דם, בעיות קרדיולוגיות, דלקות מפרקים, בעיות פריון, בעיות אורתופדיות, כשל בתפקוד הכליות, בעיות נשימה ועוד. וכן כי תוחלת החיים שלהם מתקצרת בגלל ההשמנה בעשר שנים לפחות נראה שהשיקול הרפואי גובר.