גובה האדם או קומתו הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש של גוף האדם, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בדרך כלל בסנטימטרים במדינות בהם נפוצה השיטה המטרית, או ברגל ואינץ' במדינות בהן נפוצה השיטה האימפריאלית. גובהו של אדם מבוגר מושפע על ידי הגנים שלו.

פרשת שלח לך עוסקת בעיקרה בחטאם של המרגלים. סיפור שְׁנֵים עָשָׂר הַמְּרַגְּלִים הנשלחים לתור את הארץ אליה בטרם כניסתם אליה. שליחותם נמשכה ארבעים יום. הם שבים מארץ ישראל וזורעים ייאוש בעם, באומרם שהארץ "ארץ אוכלת יושביה". משה מצייד את המרגלים בהוראות ובשאלות מפורשות. שתיים מן השאלות הופנו לארץ ושתיים לעם ולערים. משה הניח כי ביחס לארץ התשובות תהיינה חיוביות, וביחס לעם ולערים תתקבלנה תשובות קשות. כדי שלא ייפול מורך בלב העם סידר משה את השאלות כך שהתשובות הקשות תהיינה מובלעות בין התשובות הטובות. אלא שהמרגלים שיבשו את הסדר. את השאלות על טוב הארץ, ריכזו המרגלים בתחילת דבריהם. לשאלה הראשונה, "וראיתם את הארץ מה היא" השיבו תשובה סתמית, "באנו אל הארץ אשר שלחתנו" – אין במילים אלה מאומה על שבח ארץ ישראל. לשאלה על טוב הארץ לא השיבו בתחילה כלל, מאוחר יותר ישיבו ויאמרו "הארץ אשר עברנו בה לתור אותה – ארץ אוכלת יושביה היא" (שם, י"ג ל"ב). לשאלה על נופיה ועציה "ומה הארץ השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין". השיבו תשובה למחצה "וגם זבת חלב ודבש היא". הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" – שימש גם כינוי לארץ…מצרים! בדברי דתן ואבירם, "למה העליתנו מארץ זבת חלב ודבש (ארץ מצרים) – להמיתנו במדבר" (שם, ט"ז, י"ג). חז"ל במדרש היטיבו לרדת לסוף דעתם של המרגלים, "כל ארבעים יום היו מחשבים מה להשיב דבר, כדי שיהיו דבריהם נמשכים באזני העם" (פסיקתא),המרגלים ערכו סימולציות בטרם שבו אל הארץ. את כובד משקלם שמו על העם ועל הערים, "עז העם היושב עליה", וגם ילידי הענק ראינו שם, עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמרי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל הירדן". לשאלת משה "ומה הערים אשר הוא יושב בהנה, הבמחנים אם במבצרים"? השיבו, "הערים בצורות גדולות מאד".

כאשר קבוצת אוכלוסייה חולקת רקע גנטי משותף וגורמים סביבתיים משותפים, לעיתים רבות חלק גדול מאותה קבוצת האוכלוסייה יהיו בעלי גובה ממוצע אופייני. בקבוצות אוכלוסייה אלו המקרים בהם אנשים יהיו בעלי גובה יוצא דופן לרוב נובעת ממצבים רפואיים הנגרמים כתוצאה מגנים ספציפיים או הפרעות במערכת האנדוקרינית.

את העם היושב בה הם מתארים "…אנְשֵׁי מִדֹות וְּשָם רָאִינּו, אֶת הַנּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנּפִלִים, וַנְּהִי בְּעֵינֵינּו כַחֲגָבִים וְּכֵן הָיִינּו בְּעֵינֵיהֶם" (שם, י"ג ל"ב-ל"ג). רש"י מפרש שאנשי מידות הם "גדולים וגבוהים". האם התכוונו המרגלים לאחימן, ששי ותלמי "ילידי הענק" (שם, כ"ב), שלושת האחים המגודלים, אשר הטילו את חיתתם על המרגלים עד כי חזרו על כך לא פחות משלוש פעמים לאורך דיווחם?! האם הדמויות החברוניות הללו היו בעלי השפעה כל כך גדולה עד כדי שמשה רבינו בפתח ספר דברים יאמר בהקשר לסיפור המרגלים "אחינו המסו את לבבנו…וגם בני ענקים ראינו שם" (פר' א', כ"ח)?! גם כשעומדים בני ישראל לחצות את הירדן אל ארץ כנען, מכליל משה את דיווחם של המרגלים בבחינת נתון דמוגרפי כלל-אזורי, "עם גדול ורם בני ענקים אשר ידעת ואתה שמעת מי יתייצב לפני בני ענק" (דברים ט' ב'). בהתאם לנתוני התנ"ך המתארים את כיבושי יהושע וניצחונותיו, לא רק בחברון ישבו ענקים "ויבא יהושע בעת ההוא ויכרת את הענקים מן ההר מן חברון מן דביר מן ענב ומכל הר יהודה הר ישראל…לא נותר ענקים בארץ בני ישראל רק בעזה בגת ובאשדוד נשארו" (יהושע י"א כ"א-כ"ב). עם זאת, חברון עלתה על כל השאר, "ושם חברון לפנים קריית ארבע האדם הגדול בענקים הוא" (שם, י"ד ט"ו), האם לענק מחברון קראו "ארבע"? ככל הנראה, כן, "….את קרית ארבע אבי הענק היא חברון" (שם, ט"ו י"ג). הרמב"ן התייחס לסתירה העולה בפסוק, אם הארץ אוכלת יושביה, כיצד יש בה אנשים גדולים וגבוהים? ארץ ענייה שיושביה מזי רעב, ואנשיה ענקים, הייתכן? ובלשונו, "ארץ כשהיא רעה והמים דלים ורעים והארץ משכלת לא תגדל אנשי מדות, רק יהיו אנשיה דלים ונפוחים שפלי קומה חסרי הכוח". ומסביר הרמב"ן שדיבת המרגלים הייתה בכך שאמרו ש"הארץ ההיא חזקת האוויר כבדת הטבע, ומימיה ופירותיה עבים וכבדים" כך שאנשים בינוניים לא ישרדו בה. רק "הענקים ואנשי מדות שהם בעלי כוח החזקים בטבעם אשר הם עצומים בגובהם וקומתם, ולכן תגדל אנשים גדולים מאד ותמית שאר בני אדם כולם" .

גורם נוסף המשפיע על גובהם של בני אדם הוא התזונה שלהם. באזורים עם מקרים קשים של עוני או באזורים בהם ישנה לחימה ממושכת גורמים סביבתיים כמו תת-תזונה כרונית בתקופת הילדות או גיל ההתבגרות עלולים לגרום לצמיחה מאוחרת או להפחתה ניכרת בגובה האנשים. גובה האדם אינו קבוע. הוא גדל מהיוולדו עד הגיעו לבגרות ואז קטן עם הזקנות האדם.       המפגש עם הענק הוא הזדמנות לא רק לתיאור של האויב אתו יצטרכו להתמודד, אלא גם לרפלקסיה של המרגלים עצמם. הם כוללים בתיאור שלהם גם את יחסי הכוחות כפי שהם רואים אותם מנקודת מבטם ה"חגבית", אבל גם מנקודת המבט המשוערת של הענקים עצמם. הענק השונה מאתנו כל כך בממדיו כופה עלינו את ההתבוננות בעצמנו מבעד למשקפיו של האחר (כפי שאנחנו מדמיינים) או בתיאור של המרגלים המוות והענק כרוכים זה בזה ובצד תיאור הארץ כארץ של ענקים בא גם תיאור הארץ כארץ של מוות, "ארץ אוכלת יושביה". חז"ל דרשו על הפסוק "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם", "אמר רב משרשיא, מרגלים, שקרי הוו (הם היו שקרנים). תפסנו אותם "על חם" בשקריותם. "בשלמא "ונהי בעינינו כחגבים, לחיי! אלא וכן היינו בעיניהם", מנאט הוו ידעי? (מנין להם שכך חשבו הכנענים?). הם באמת לא יכלו לדעת זאת, התלמוד ממשיך ואומר, "ולא היא, כי הוו מברי אבלי תותי ארזי הוו מברי וכי חזינהו, סלקו יתבי באילני, שמעי דקאמרי, קחזינן אינשי דדמו לקמצי באילני" (כשאנשי המקום אכלו את סעודת האבלים, הם היו אוכלים תחת העצים – וכשהמרגלים היו רואים אותם, היו מטפסים על העצים והיו שומעים את אנשי המקום אומרים, ראינו אנשים הדומים לחגבים) (סוטה ל"ה ע"א). כך ידעו שהם דומים לחגבים בעיני הכנענים. באינטרפרטציה לימינו כתב עמנואל לוינס, כשישראל מצטיידת בנשק נגד שכניה, שוחרי השלום אומרים לה, איך אתם יודעים ששכניכם אינם רוצים לחיות אתכם בשלום? האם אמרו לכם? כן, הם אמרו שאנחנו נראים בעיניהם כחגבים. מתסכלים על פרצופים אנושיים כחגבים! המרגלים דיברו אמת הם ידעו שהם נראים בעיני יושבי הארץ כחגבים, הפיקחות המנוסה של אנשים מציאותיים! וההמשך "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו", מצפונם ייסר אותם לשווא, הם בכו בלי סיבה. מקור זכותם על הארץ הוטל בספק דמעותיהם המתגייסות להגן על הצדק המוחלט מקפלות בתוכם את סיבת הגלייתם, זכותם, ניתנת לביטול (תשע קריאות תלמודיות, עמ' 83).

מחקר חדש שבו השתתפו 162 זוגות תאומים מצא כי מרכיב חשוב בקביעת גובהו העתידי של אדם הוא הסביבה שבה הוא חי בשנה הראשונה לחייו. על פי תוצאות המחקר נמצא כי גובהו הסופי של אדם נקבע במידה רבה (50%) מתנאי הגידול ברחם ובשנת החיים הראשונה. אף שלגנטיקה יש השפעה מהותית על גובהו של האדם, השפעתה של הסביבה עצומה.

סתירות בין המדע והמציאות לנאמר בחז"ל נידונו בספרות הפסיקה מאז ימי הראשונים. בדרך כלל מכנים הפוסקים מצבים אלו בשם נשתנו הטבעים – שינויים החלו בבריות עם הזמן או בתלות בתנאים הסביבתיים, כך שדברי חז"ל התייחסו לטבעים שהכירו בזמנם בלבד. הפוסקים  דנו בהלכות רבות שהסיבות שניתנו להם בעבר אינן תואמות את המציאות שהתגלתה לאחר מכן. בעלי  התוספות כתבו על המשתמע מדברי הגמרא כי פרה שגילה פחות משלוש אינה יולדת, "ויש לתמוה דהא מעשה בכל יום דפרה בת שתי שנים יולדת. ויש לומר דודאי עתה נשתנה העת מכמו שהיה בדורות הראשונים" (ע"ז, כ"ד ע"ב). ע"פ הרפואה המסורתית שהייתה רווחת בזמן התלמוד, עובר שנולד בחודש השמיני להיריון, הוא נפל שאין לו סיכוי לשרוד. הלכות רבות נקבעו על סמך הנחה זו, בהם, אסור לחלל שבת כדי להאריך את חייו, בעקבות היכולת המשופרת של הרפואה המודרנית לטפל בפגים, הסכנת כל הפוסקים כי ההלכה השתנתה וחובה לחלל שבת כדי להציל בן שמונה (שמירת שבת כהלכתה פר' ל"ו אות י"ב). בעל הצל"ח (ר' יחזקאל לנדא, רבה של פראג). הסתמך על שיקולים אלו בפסיקת הלכה. בשלב מסוים נתעוררה בעיה חריפה, החלו לשים לב שהחישוב על פי מידות האורך יוצא גדול בהרבה – למעשה, כפול – מן החישוב על פי מידות הנפח. הצל"ח הציע שתי הצעות, או שהאגודלים גדלו, או שהביצים קטנו. כך הוא מנמק את הכרעתו בספק זה, "וידוע שהדורות הולכים ומתמעטים, ואי אפשר שהאגודל שלנו גדול יותר מהאגודלים שהיו בימי חכמי הש"ס, ועל כורחך הביצים בזמננו נתמעטו" (צל"ח פסחים קט"ז). התפישה של "הדורות הולכים ומתמעטים" שימשה בידי הצל"ח כשיקול בהכרעת הלכה למעשה בנושא שיעורי תורה. ר' ישעיהו די-טראני, קבע שביכולתנו לחלוק על חכמים מדורות קודמים, אף שבאופן אישי הם חכמים יותר מאתנו, משום שאנחנו "ננסים רכובים על צווארי הענקים" (שו"ת הרי"ד, סי' ס"ב). תפישתו מדגישה את הצטברות הידע. אמנם מבחינה אישית הראשונים גדולים וחכמים יותר מן האחרונים, אך הידע מצטבר, וכיום מה שהשיגו הראשונים בעמלם הוא נקודת המוצא שלנו. כשהתעוררה שאלת 'מיהו יהודי' לראשונה בסוף שנות החמישים, בן גוריון שלח מכתבים לחמישים 'חכמי ישראל', ושאל אותם לעמדתם בסוגיה זו. אחד מהנשאלים הישראליים, הרופא ד"ר יוסף שכטר, קיבל בטעות את המכתב שנשלח לפילוסוף ד"ר יוסף שכטר. הוא הביע את הפתעתו מפנייתו הנרגשת של ראש הממשלה, ואף על פי כן לא נמנע מלחוות את דעתו. למען האמת, הרופא שכטר העלה את אחד הטיעונים החכמים ביותר כנגד הסטייה מדרכה של ההלכה, וטיעונו נוגע לשאלה שבה אנו דנים, "לא ייעדר בוודאי הטוען שקביעת הקדמונים אינה מתאימה לרוח זמננו. שוב, אין צורך בבדיקה מעמיקה כדי להיווכח שזמננו הוא בין האפלים ביותר, וקרוב לוודאי אף האפל ביותר בהיסטוריה – תקופה שבה הביאו פשעיה את האנושות עד לסף הכליה, בדומה לדור המבול ואנשי סדום. האם יכול מישהו לטעון ברצינות שיש להתאים לרוח זמן זה [את] תורת משה דווקא, שבה טבוע חותם הא-לוקות?" (י' שכטר, בתוך, 'זהויות יהודיות, ע"מ 296).