העין אחד החושים החשובים בעולם החי. הוא איבר המזהה גלי אור ומשמש על ידי כך לראיה. כמעט כל בעלי החיים מצוידים ביותר מעין אחת, ומרביתם מצוידים בשתי עיניים. בגופם של היצורים בעלי שתי העיניים או יותר הן קבועות בראש – חלקו הקדמי, או הגבוה ביותר, של הגוף. הסיבה ברורה – שדה הראייה הקדמי הוא הרלוונטי לחיפוש מזון, להימנעות מהיתקלות במכשולים וכיו"ב, על שימוש במשקפיים בפרשה.

פרשתנו עוסקת רובה ככולה בחטא המרגלים, החטא החמור ביותר שחטאו בני ישראל במהלך מסעם במדבר, ובהשפעותיו הקשות על דור המדבר. בעקבותיו קובע הקב"ה, שכל הגברים יוצאי מצרים מגיל עשרים (חוץ מיחידים) ימותו במדבר, ורק הדור החדש יזכה להיכנס לארץ ישראל. מיד עם שובם ממשימתם התייצבו המרגלים לפני משה ואהרון והציגו לפניהם ולפני כל העם את ממצאי הריגול, על פי סדר המטלות שהטיל עליהם משה לפני יציאתם. אלא שלסקירה האובייקטיבית, הוסיפו גם חוות דעת צבאית שלוותה בפסימיות מופגנת שלא הותירה סיכוי רב להצלחת המשימה מול יושבי הארץ "…לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (במדבר י"ג ל"א). בהנחה שהמרגלים תיארו את מה שראו עיניהם מה היה חטאם? האם עצם שילוח המרגלים בטעות היה? האם המנדט שניתן לא הוגדר בבירור? או שמא חטאם נוגע לעניין אחר? בשני מקומות מתארת התורה את שילוח המרגלים, בפרשה הנוכחית "וידבר ד' אל משה לאמר שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען…" (במדבר י"ג א' וב'), ונראה כי היוזמה לשילוח המרגלים הגיע מטעם הקב"ה. ואילו בספר דברים, כשמשה מסכם את שנות המדבר בפרספקטיבה לאחור "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ…"(דברים א' כ"ב), שם נראה שהיוזמה הייתה של בני ישראל, רש"י יישב סתירה זו, היוזמה אכן הייתה של העם כמתואר בספר דברים "ותקרבון אלי כלכם" – בערבוביא, ילדים דוחפים את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים" (רש"י שם), בעקבות היוזמה נמלך משה בשכינה וקיבל אישור לשילוח המרגלים וכמתואר בפרשה זו "שלח לך לדעתך אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח…" (רש"י במדבר י"ג ב') ההסכמה ניתנה רק בדיעבד, ולאחר הדרישה של העם, דברי רש"י אלה מתבססים על דרשת חז"ל "שלח לך אנשים – אמר ריש לקיש: שלח לך – מדעתך…והיינו דכתיב: וייטב בעיני, אמר ריש לקיש: בעיני – ולא בעיניו של מקום" (סוטה ל"ד ע"ב). רש"י על פי חז"ל דקדקו את לשון המקרא  "שלח לך" שפירושו עצם שילוח המרגלים יסודו בחטא.

העין היא איבר מורכב למדי. יותר משני מיליון חלקים מרכיבים את העין, המעבדת כ36 אלף נתונים מידי שעה, כמחצית מפעולות המוח מוקדשות רק לה. העין האנושית מורכבת ממספר חלקים, לובן העין. הקרנית, שכבה שקופה שתפקידה לשבור ולאסוף את קרני האור. הקשתית, טבעת שרירים שבמרכזה האישון. האישון, חור במרכז הקשתית. העדשה, המשנה את עובייה לפי רמת השבירה של קרני האור. הגוף הזגוגי, והרשתית, עליה מתרחשת ההמרה של גלי האור לזרמים חשמליים המועברים למוח.

שיטה פרשנית אחרת אינה רואה בעצם שילוח המרגלים חטא, זהו מעשה לגיטימי, כך טבעו של עולם "…כדרך כל הבאים להלחם בארץ נוכריה ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים…ושיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחלה ומאיזה צד יהיה נוח לכבוש את הארץ…ועל כן היה טוב בעיני משה…".(רמב"ן במדבר פר' י"ג פס' ב') דרכו של צבא המתכונן למלחמה, לאסוף מודיעין ולהכין תוכניות לכיבוש היעד "… כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצוה בנלחמים להיחלץ ולהישמר ולארוב…אז נמלך משה בשכינה, ונתן לו השם רשות ואמר לו שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען…" (רמב"ן שם). בתדרוך שניתן על ידי משה נתבקשו לבחון שני תחומים, העם, והארץ. לאסוף מודיעין צבאי ביחס לעם "…החזק הוא הרפה" (שם י"ג י"ח) "…הבמחנים אם במבצרים" (שם י"ט), עיר מבוצרת מלמדת על עם חרד וחושש ממלחמה, לעומת מחנה פתוח המלמד על ביטחון עצמי רב. בנוסף נתבקשו למסור התרשמות כללית על הארץ "הטובה היא אם רעה" (שם י"ט) "השמנה הוא אם רזה היש בה עץ אם עין" (שם כ'). כוונת משה הייתה שישובו כשבשורה טובה בפיהם על מעלת הארץ כדי לשמח את לב העם, בפועל קרה בדיוק להפך "ויציאו דבת הארץ אשר תרו אתה אל בני ישראל" (שם י"ג ל"ב). ביחס לתיאור הצבאי הם מוסיפים מסקנות "אפס כי עז העם הישב בארץ והערים בצרות גדולות מאד…"(שם כ"ח), בקיצור אין סיכוי לכבוש את הארץ, חוסר אמון בהקב"ה שהוציאם ממצרים. כשהדיון הצבאי הלגיטימי על סיכויי ההצלחה של המלחמה העתידה הפך לשאלה עקרונית על הארץ המיועדת האם היא ראויה, ולמה נבחרה ארץ ישראל ולא איזו פינה מוריקה במקום ניטראלי מכיבוש וללא צורך במלחמה? בכך הפכו למוציאי דיבת הארץ רעה, למעט שניים, יהושע וכלב שהכריזו: "…הארץ אשר עברנו בה לתור אתה טובה הארץ מאד מאד" (שם י"ד ז').

מערכת הראיה היא מכלול איברי החישה, המרכזים העצביים המאפשרים לבעלי חיים לראות. מערכת זו נעזרת במידע חזותי, שמקורו באור המגיע לעין לבניית היצג חזותי של סביבה הצופה ובתודעה הפסיכולוגית להשלמת התמונה. בבני אדם, מערכת הראייה היא המפותחת במערכות החושים. האיבר היחיד בגוף האדם המסוגל לתפקד ביעילות של 100 אחוז בכל רגע נתון, לילה או יום ללא מנוחה, היא העין, שרירי העין והעפעפיים זקוקים להפסקה מעת לעת, אולם העיניים עצמם יכולות לפעול ללא הרף כל חיינו, כשאנו אומרים שהעיניים "התעייפו", אנו מתכוונים בעצם לשרירים.

שאלת המניע של המרגלים העסיקה פרשנים והוגים. ד' מצווה את משה: "שלח לך אנשים" (שם י"ג ב'), תוך הדגשה ש"כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (שם ג'). מדובר באנשים נבחרים בעלי כישורים, המתאימים למשימת ריגול. רש"י , בעקבות המדרש מציין כי המרגלים "אותה שעה כשרים היו". אולם בעת הביצוע חל בהם שינוי. יש שפירשו שעיקר חששם היה מפני השינויים החברתיים שיבואו בעקבות הכניסה לארץ, ואשר יביאו בהכרח לחילופי אישים ותפקידים בהנהגה השבטית והלאומית. המרגלים חששו ששינויים אלו עלולים להביא גם להדחתם מההנהגה, ועל כן העדיפו להשאיר את המצב הקיים על כנו, ולשמור על תפקידיהם. (פירוש זה המובא בספר הזוהר מצוטט בספרו של ר' יששכר טייכטל , אם הבנים שמחה, הוצאת מכון פרי הארץ תשמ"ג, עמ' ל"ו, קס"ז, רל"ג). הנצי"ב מוולוז'ין בפתיחתו לחומש במדבר, ביאר את המניע לחטא המרגלים במעבר מהנהגה ניסית להנהגה טבעית. הנצי"ב מביא בפירושו את דברי המדרש בבראשית רבה על הפסוק "ויבדל אלוקים בין האור ובין החשך" – כנגד ספר וידבר (במדבר), שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ", הסיבה לדעתו שבני המדבר מכונים במדרש "בני האור", ובאי הארץ מכונים "בני החושך", מפני שבחומש במדבר מבחינים בין הסיפורים האחרונים של דור יוצאי מצרים, שהם כביכול "בני האור", לבין הסיפורים הראשונים של דור באי הארץ, שהם כביכול "בני החושך"! דור המדבר עומד לעבור מ"הליכות הנס" שאפיינו את יציאת מצרים, קריעת ים סוף, הורדת המן, וגילוי השכינה בהר סיני, שכל אלו בבחינת אור גדול, ל"הליכות הטבע" שאיפיינו את הכניסה לארץ. העם התבקש לעבור לתפקיד פעיל יותר, יוזם יותר ושולט יותר, אלוקים נסוג ממנהיגות ניסית גלויה, כדי לאפשר להם לשלוט בחייהם, עליהם להיכנס לארץ מתוך ביטחון עצמי ש"אין סומכין על הנס", סיפור המרגלים, הוא תיאור הכישלון במעבר להליכות הטבע, הראייה נשתבשה אצל עשרת המרגלים, הם העדיפו את השהייה במדבר במתכונת ניסית ופלאית, על כניסה לארץ והנהגה טבעית, המניע לחטאם עודף רוחניות, שאינה תואמת חיי אומה בארצה.

ראיה אינה ניתנת למדידה אובייקטיבית כלחץ דם. ראיה היא מושג סובייקטיבי. ראיית 6/6 אנו מייחסים לגודל של מספר מסוים שניתן לזהותו ממרחק 6 מטרים. במילים אחרות, הספרה העליונה – 6 – מסמלת את המרחק שאתה עומד מהלוח, והספרה התחתונה – מסמלת את השורה הקטנה ביותר שאתה מסוגל לקרוא. מבדיקת 10,000 אנשים מצאו שרובם רואים מ-6 מטרים מה שמצפים שיראו ולכן הראיה נקראת 6/6. יש הרואים טוב יותר 3/6. ראיית 6/12 פירושה שאדם רואה ממרחק 6 מטרים מה שאדם ממוצע רואה ממרחק 12 מטרים. בארה"ב משתמשים במידה של פוט (רגל) במקום מטרים ולכן חדות ראייה "נורמאלית" נקראת 20/20.

מצינו בפוסקים דיונים פרטניים על מקומם של המשקפיים ביחס להלכות שבהם ירידה בחדות הראייה פוסלת, דהיינו האם תיקון הראייה על ידי משקפיים מועיל להחשיב את המרכיב אותם כרואה היטב לצורך קיום אותה מצווה. מקור הדין מובא ביחס לראיית איסור דרך זכוכית "ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה, דכתיב ולא יראה בך ערות דבר, והא קא מתחזיא" (ברכות כ"ה ע"ב), ומכאן הוכיח אחד מגדולי הראשונים שהרואה במוצאי שבת את שלהבת הנר דרך עששית (מנורת זכוכית) יכול לברך בורא מאורי האש (הרשב"א בחידושיו לברכות נ"ג ע"ב). בשו"ת הלכות קטנות הוכיח מכאן שמותר לברך ולקרות בספר תורה על ידי בתי עיניים (משקפים), שראיה דרך זכוכית ראיה מעלייתא היא (חלק א' סי' צ"ט). גם בשו"ת שבות יעקב כתב, שדיין הרואה על ידי בתי עיניים (משקפיים) כשר לחליצה, וקרינן ביה לעיני הזקנים (חלק א' סימן קכ"ו), וכך מובא בשערי תשובה לעניין ברכת הלבנה "ונראה פשוט דמי שרואה על ידי בתי עיניים שהוא יכול לברך אפילו אם קמו עיניו מלראות בלא בתי עיניים…" (או"ח סי' תכ"ו). בספר ערוך השולחן התיר להדליק החנוכייה כשהיא בתוך כלי העשוי מזכוכית ומקיים בכך פרסום הנס לרבים (או"ח סי' תרע"ג סעי' ד'). בהלכה, מברכים על ראיית דברים הגורמים להתרגשות מהמראה את ברכות הראייה, רוב ככל הפוסקים סבורים, שאין המשקפיים מהווים חציצה בראייה ביחס לאותם הלכות שמקיימים אותם בראייה. לפיכך נחשבת הראייה בעזרת המשקפיים כראייה גמורה לעניין קריאה התורה, קריאת המגילה, ראיית פני זקן לעניין קימה והידור, ראיית הלבנה, ראיית אש במוצאי שבת ובמוצאי יום-הכיפורים, וכל כל הברכות שעל ידי ראייה (שו"ת יחווה דעת ח"ד סי' י"ח אות י', ושו"ת יביע אומר חלק – או"ח ס'ן מ' אות ד'). אומנם ר' שלמה קלוגר ערער על שחיטתו של שוחט מבוגר המרכיב משקפיים ורצה לפסול השחיטה (שו"ת טוב טעם ודעת, תליתאה ס"ס פ"ה) אך הגאון המהרש"ם הביא דעתו וכתב: "שאם רואה על ידי בריל (משקפיים) בטוב, כמו שרואים בחוש בזמן הזה על ידי בתי עניים טובים, אין חשש בזה" וכמובן שעליו להקפיד שלא לשחוט ללא המשקפיים (דעת תורה סי' א' סק"ג). מוהל הזקוק למשקפיים, אם ראייתו תקינה בעזרת המשקפיים, יכול למול (ספר הברית סי' רס"ד אות ל"ב). הרב עובדיה יוסף פסק שמותר לבדוק החמץ עם משקפיים (שו"ת יביע אמר או"ח ח"ד סי' מ' אות ד').

.               בברכת שבת שלום  – הרב אברהם רזניקוב