פרשת שמות – הריון רב עוברי

י״א בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 20, 2018) | שמות, חומש שמות, עלון בית החולים

עקב העלייה בשכיחות הטיפולים לפריון, ומהעלייה במספר הלידות בגיל מבוגר, ובעיקר ההפריות החוץ גופיות, בהם האישה מפיקה כמות גדולה של ביציות כתוצאה מאותם טיפולים הורמונאליים, קיימת עלייה משמעותית במספר ההריונות מרובי העוברים, ביניהם הריונות עם שלושה עוברים ויותר ברחם. אחד מכל 40 הריונות הוא היריון מרובה עוברים, בעבר הלא רחוק, תאומים היו מחזה נדיר במחוזותינו, שלא לדבר על שלישיות ורביעיות. היום, מספיק לצאת לרחוב ולראות את כמות העגלות הכפולות החולפות בדרך.

ספר שמות מחולק לשני חלקים מרכזיים, חלקו הראשון, מתאר את שעבודם הממושך של בני ישראל במצרים, הפרשה פותחת בניסיונות של פרעה להתמודד עם הבעיה הדמוגרפית, שנתפסה בעיניו כמאיימת על העם המצרי "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד, ותמלא הארץ אותם" (שמות א' ז'), "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ"(שם ט' י'). בשלוש דרכים מנסה פרעה להתמודד עם בעיה זו, הראשונה, עבודת פרך, "וישימו עליו שרי מיסים למען ענותו בסבלותם ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס" (שם, שם, י"א), ההנחה כי תשישות גופנית ונפשית תמנע פרייה ורבייה נתבדתה "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ…" (שם, שם, י"ב) השנייה, פרעה פונה למיילדות העבריות בבקשה כי ימיתו את הבנים הזכרים בתחבולה "ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אותו ואם בת היא וחיה" (שם, שם, ט"ז), גם ניסיון זה כשל, המיילדות טוענות כי בנות ישראל מסתדרות גם ללא מיילדות. הניסיון השלישי, הוראה גורפת לכל עמו להשליך ליאור את כל הבנים הזכרים "ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכהו…" (שם, שם, כ"ב),  גם פנייה זו לא צלחה, "וירב העם ויעצמו מאד" (שם,שם, כ'). המדרש דורש את המילה "וישרצו", כדרך השרצים, בעלי חיים, המרבים בוולדות "כל אחת ואחת ילדה ששה בכרס אחד, שנאמר ובני ישראל פרו וישרצו וגו', דבר אחר שנים עשר, דכתיב פרו – שנים, וישרצו – שנים, וירבו – שנים, ויעצמו – שנים, במאד מאד – שנים, ותמלא הארץ אותם – שנים, הרי י"ב, ויעצמו, יש אומרים ששה בכרס אחד…" (שמות רבה פר' א' אות ח'), המדרש דורש את ריבוי המילים בפסוק המתארות את פריון בני ישראל ועל סמך זה מניח אף ללידה של שישה או יותר בכרס אחת. ומוסיף המדרש וכותב: "ואל תתמה", כלומר אף המדרש מודע  לתמיהה שבריבוי הבלתי מצוי הזה, וכדי להניח דעתנו, פנה אל העקרב שכמות הצאצאים בהשרצה אחת מרובה ביותר, תוך התעלמות מן ההבדל הטבעי שבין האדם לבין בעלי החיים. הבעיה הפרשנית איתה מתמודדים חז"ל, כיצד מגיעים בפרק זמן כה קצר משבעים נפש לשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף? ותשובת המדרש שהיה כאן קיצור דרך בצורת לידה מרובת עוברים

המספר הרב ביותר שדווח עליו בלידה אחת, כשכולם נולדו חיים, אירע ב1946 בברזיל, 10. אף שנרשמו בעבר לידות של תשיעיות, למרבה הצער כולן הסתיימו במותם של היילודים שעות או ימים ספורים לאחר הלידה. באיווה, שבארה"ב, ב1977, ובערב הסעודית ב1998, נרשם המספר הרב ביותר של תינוקות שנותרו בחיים, 7. מספר דומה אירע בלידה בבית החולים לילדים בטקסס ב1998 כשאחד נולד בלידה טבעית ונפטר, והשאר בניתוח קיסרי, 7 מן היילודים שרדו.

רבי אברהם אבן עזרא (רופא ופרשן בן המאה האחת עשרה) חכם מבעלי הגישה הרציונאלית, כותב את הדברים הבאים: "רמז שילדו נשיהם תאומים ויותר, ואני ראיתי ארבעה בנים, שילדה אישה אחת. והרופאים נותנים טעם עד שבעה יגיעו בבטן אחת" (אב"ע, הפירוש הארוך, שמות פר' א' פס' ז')  האבן עזרא, נוהג בפירושו לקבל ולדחות את דרשות חכמים על פי התאמתם להיגיון ולמציאות המוכרת, ולמעט בפרשנות ניסית, על כן התקשה כיצד המדרש משווה בין בני אדם לבעלי חיים, שרצים? לשון הפסוק "וישרצו", אין בו די כדי לקיים דרשה מעין זו, על כן ביאר שהכוונה להתרבות עצומה, כמו זו של השרצים. ראיה לפירוש זה הוא מביא מהמציאות שבימיו "אני ראיתי", תחילה הוא מביא פירושו פילולוגי המהווה אסמכתא למדרש. בנוסף מביא ראיה מדברי הרופאים, כדרכו בפרשנות המקרא, כי יכולה כרס אחת, והיריון אחד, לשאת עד שבעה וולדות, יש להניח שדברי הרופאים נאמרו ביחס למבנה האנטומי של בטן האישה, לא סביר שבאמצעי הרפואה של ימי הביניים שרדו מספר רב יותר של עוברים בלידה מן המוכר בימינו. במאמר מרתק מפי עטו של הרב יעקב מדן, מבאר הרב את דברי המדרש אודות ריבוי הצאצאים באופן שונה, לדעתו, לא מדובר על נשים שילדו שישה וולדות בלידה אחת, דבר שאינו מצוי, אלא הכוונה שכל אם, ילדה בממוצע ששה ילדים במהלך כל שנות פוריותה, הנס היה שאף תינוק לא מת, את זאת הסיק, מעיון במגילת היוחסין של יהושע בן נון, המובאת בספר דברי הימים א' פרק ז', המונה תשעה דורות מאפרים ועד יהושע בן נון, שהיה מיוצאי מצרים, הרב מידן עורך חשבון מדויק כיצד במשך 210 שנים התרבו 70 הנפש שירדו למצרים והפכו לשישים ריבוא, נס הריבוי היה אפוא נס נסתר, שלמרות השעבוד הקשה והתנכלויות המצרים, ילדה כל אישה ששה ילדים בממוצע (ר"י מדן, 'אלה ראשי בית אבותם', דף קשר, ישיבת הר עציון, גיליון מספר 267, טבת תשנ"א)

היריון מרובה עוברים מוגדר מעצם טיבו כהריון בעל סיכון גבוה יותר מאשר היריון עם עובר יחיד. הסכנה בהיריון מרובה עוברים נובעת בעיקר מהשיעור הגבוה של לידות מוקדמות, שמוביל לסיבוכי פגות, שעלולים להיות קשים וארוכי טווח. הגיל הממוצע של לידות יחיד הוא 39 שבועות, של לידות תאומים הוא 35.8 שבועות, ושל לידות שלישיות הוא 32.5 שבועות, הסיכוי לאבד תינוק בהיריון בודד הוא 1:113, בהיריון של תאומים הוא יורד ל1:21, ובשלישיה הסיכון עומד על 1:12.

מעמדו של עובר ברחם אמו הוא נושא מורכב ורבו בו הדעות, ההלכה מקבלת את העובדה הביולוגית שהעובר הוא יצור חי, משיקולים ביולוגיים לא ניתן למצוא קו ברור המפריד בין עובר שיוגדר כחי לבין כזה שלא יוגדר כחי, ובכל אופן המשפט העברי אינו מתייחס להריגת עובר כאל הריגת ילוד. הבחנה זו מקורה בקביעת העונש למי שגורם הפלה במהלך קטטה "וכי ינצו אנשים ונגפו אישה הרה ויצאו ילדיה…" (שמות כ"א כ"ב-כ"ג) התורה מבדילה בין שני מקרים. כאשר הפגיעה הורגת גם את הוולד וגם את האישה, הפוגע ישפט באשמת רצח. ולעומת זאת אם "לא יהיה אסון", והחבלה פוגעת רק בעוברים, ולא באישה, החובל ישלם פיצויים, ולא ישפט כלל באשמת רצח. העיקרון הנלמד מכאן הפלת עובר אינה זהה לרצח מדרגה ראשונה. קיימות מספר שיטות שונות בהלכה ביחס לחומרת איסור הפלה, מאיסור תורה חמור, ועד לאיסורים קלים יותר שמקורם אינו אלא מדברי חכמים. שאלות אלו נחשבות לדיני נפשות, ויש לדון כל מקרה לגופו ובפני מי שראוי לדון בשאלות חמורות שכאלו.

יש מי שיכנה זאת "צרות של עשירים", אך גם אם אלו יש להתמודד. הריונות מרובי עוברים קשורים בסיכון מוגבר של סיבוכי היריון קשים כמו רעלת היריון, היפרדות שלייה ומצגים פתולוגיים. היריון של שלושה עוברים ויותר, בדרך כלל אין בו כדי לסכן את האישה ההרה, אבל בהחלט עלול לסכן את ההיריון עצמו, כלומר לגרום לחלק מן העוברים או לכולם שלא ישרדו, הפחתה של מספר העוברים ברחם אפשרית מבחינה רפואית ואף ממומלצת באופן חד משמעי במקרה של היריון עם שלושה או יותר עוברים.

"דין רודף", הינו מושג תלמודי המאפשר להציל את הנרדף בנפשו של הרודף, ומקורו בפסוק "כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו…" (דברים כ"ה פס' י"א-"ב) ממנו למדו "…שכל החושב להכות חבירו הכייה הממיתה אותו, מצילין את הנרדף בכפו של רודף, ואם אינן יכולין מצילין אותו אף בנפשו שנאמר לא תחוס עיניך" (רמב"ם הל' רוצח, פ"א ה"ח), גם עובר המסכן את שלום האם מוגדר בהלכה כ"רודף", ומותר להרגו כדי להציל את האם, ובתנאי שלא הוציא ראשו שאז "אין דוחין נפש מפני נפש" (שם ה"ט), אלא שבמקרה הנדון מסכנים העוברים לא את חייה של האם, אלא אלו את אלו, כל אחד מן העוברים מסכן בעצם חיותו את אחיו ורודף לו, גדולי הרבנים האחרונים התירו לדלל חלק מן העוברים, הנימוקים לכך, ראשית, ישנם פוסקים שהתירו את הריגת העובר גם כשהוציא כבר העובר את ראשו, ובתנאי שבטוחים שהאם והוולד ימותו שניהם (פנים מאירות ח"ג סי' ח') שנית, אין מדובר ב"הפחתת עוברים", אלא ב"החייאת עוברים" שהרי במצב הנוכחי כולם בחזקת אבודים, ואינו אלא כהורג מי שהוא כבר בחזקת הרוג, וכעין ההורג תינוק בן שמונה חודשים שאינו חייב עליו משום שפיכות דמים (מקובל היה בתקופת התלמוד שבן ח' אינו חי, יבמות דף פ') ושלישית, אין הורגים העובר בידיים, אלא בדרך 'גרמא' (הרב זילברשטיין 'אסיא' מ"ז-מ"ח כסלו תש"ן עמ' 7-13). יש שהתירו הפחתה זו מטעם אחר, והוא שאין עובר כחי גמור הן לעניין רציחה  (רמב"ם הל' רוצח פ"ב' ה"ו), והן לעניין חילול שבת הנובע מן הסברא, "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", ועל כן תינוק כזה שאין איסור גמור ברציחתו, ואין חיוב גמור להצלתו מטעם שישמור שבתות הרבה, אין עניין להצילו ומותר להורידו (תחומין כרך י"ז, בין עובר לעובר, הרב פרופ' נחום רבינוביץ עמ' 340-343), כך מובא בשמו של הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל (נשמת אברהם חו"מ סי' תכ"ה ס"ק א' 21). ההלכה אינה מתערבת בשאלה את מי, או כמה עוברים להוריד, החלטה זו היא רפואית בלבד ואותה יקבעו המומחים לאולטרסאונד מיילדותי, "וראיתן על האבנים" מן הסוג המודרני, כשמגמתם להמשיך דרכם של המיילדות העבריות,  "ותחיינה את הילדים".

בברכת שבת שלום  – הרב אברהם רזניקוב

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד