פרשת שמות – כבד פה וכבד לשון

י״א בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 20, 2018) | שמות, חומש שמות, עלון בית החולים

דיבור הוא תקשורת קולית בעזרת מילים. דבור מאפשר תקשורת מיידית עם הסביבה הקרובה. מילים אלה הן חלק משפה – מערכת סמלים עשירה ומורכבת שיש צורך ללמוד אותה כדי להשתמש בה. הדיבור הוא הצורה הבסיסית ביותר של השפות האנושיות. הדיבור קיים אצל המין האנושי בלבד. יכולת הדיבור חשובה ביותר לתפקודו של הפרט האנושי בחברה. דיבור הוא ההבעה המכאנית של השפה בעזרת מילים ומשפטים, באמצעות הפה. לעומתו השפה היא הבעה והבנה של דעות, רעיונות או רגשות באמצעות סימנים מקובלים, קולות, תנועות, מילים ומשפטים.

בפרשתנו תיאור ארוך ומפורט של אירוע מיוחד והיסטורי, התגלותו הראשונה של ד' למשה במראה הסנה הבוער באש ואינו מעוכל, כשניגש משה אל הסנה שמע קול הקורא אליו בשמו, והודיע לו שהוא עומד לשחרר את בני ישראל מעבדות מצרים ולהעלותם לארץ המובטחת. בשלב זה קורה דבר מאוד לא צפוי, חמש פעמים רצופות מסרב משה לקבל את השליחות, ובכל פעם הוא טוען תירוץ אחר כדי להסביר מדוע לא הוא האיש המתאים למשימה. אחת מן הטענות. "לא איש דברים אנכי…י" (שם ד' י'). בטיעון "לא איש דברים אנכי"  הגדיר משה את מגבלות יכולתו להשפיע על בני ישראל מחד ועל פרעה מאידך, ועוד הוסיף ואמר "כבד וכבד לשון אנכי" (שם, שם), "ואני ערל שפתיים" (שם ו' י"ב, ובהמשך פרשת "וארא" "הן אני ערל שפתיים" (שם ו' ל'), שלושת הליקויים מצביעים על מחסום תקשורתי מסוים, שממנו חשש משה. הפרשנים חלוקים בדעותיהם באשר למהות הליקוי והשפעתו על משה כמנהיג. מרבית הפרשנים טענו, שמשה סבל מקשיי דיבור. רש"י פירש, "ערל שפתיים" כאטום שפתיים (שם ו' י"ב)  ו"כבד פה" בכבדות אני מדבר, ובלשון לע"ז בלב"ו (גמגמן) (שם ד' י'). גם הרמב"ן פירש באופן דומה (שם, ו' י"ב). אחרים פירשו שהמגבלה היא בתחום הרטוריקה. הרשב"ם למשל דחה את הפירושים באופן עקרוני, לא ייתכן שנביא ד' יהיה מגמגם, והוא פירש פסוק זה באופן הבא  "כי כבד פה וכבד לשון אנכי" –  איני בקי בלשון מצרים בחיתוך לשון כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים.. וכי אפשר נביא אשר ידעו ד' פנים אל פנים וקיבל תורה מידו לידו היה מגמגם בלשונו? ואין דבר זה בדברי התנאים והאמוראים. (שם, שם) ואין לחוש לספרים חיצוניים. (שם, שם) ספורנו פירש "לא איש דברים אנכי" בלתי מורגל במלאכת לשון לימודים וסדרה לדבר לפני המלך" (שם ד' י'). מתשובת השם אליו "ויאמר ד' אליו, מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנכי ד'" (שם י"א) ניתן להסיק כי הקושי נובע מהיותו בעל קושי פיזי וכיתר המומים המופיעים בפסוק שהינם מומים פיזיים.

הדיבור נוצר מקולות הנוצרים במיתרי הקול הנמצאים בקופסית הקול שבגרון. הדיבור מופעל על ידי מרכז הדיבור שנמצא במוח. מרכז זה אחראי הן על הבעת שפה מדוברת, והן על הבנת השפה המדוברת. תהליך הדיבור מתחיל במוח שבו נוצרות המילים ושהן מתורגמות לאותות עצביים המפעילים את מכלול השרירים היוצרים קול. הקול בא מזרם אויר המיוצר על ידי הריאות ועובר בין מיתרי הקול. זרם זה יוצר במיתרי הקול ויברציה אשר מוגברת על ידי תהודה בקופסית הקול ובחללים נוספים: הגרון, הפה ומערות האף.

בעוד שדתות אחרות מפארות ומרוממות את בעלי הלשון, הרטוריקנים המהוללים, הנואמים חוצבי הלהבות, מדגישה התורה את "כובד הפה והלשון" של משה רבנו, מנהיגם של ישראל. מדוע הדגיש הכתוב תכונה זו, ומה פשרה? משה ככלל מצטייר כ "אנטי מנהיג", אינו מדבר בביטחון, חש "פחד גבהים" כשהוא חושב על הפסגה הפוליטית, בטוח כי אחרים ראויים ממנו לתפקיד הרם, מפקפק ביכולתו לסחוף אחרים אחריו, ומעדיף להישאר ספון בד' אמותיו ולהשאיר את הכתר לאחרים. הפרשנים ביארו את המגמה המסתתרת מאחורי בחירה זו באופן הבא אילו היה משה טיפוס של מנהיג, אפשר היה לייחס לו משהו מהצלחת המבצע המרשים של יציאת מצרים ויצירת עם ישראל. דווקא היותו "אנטי מנהיג" מדגיש יותר מכל את היותו צינור בלבד להנהגת ד' הפועלת דרכו. בדרך זו פירש הר"ן בדרשותיו "יען לא יחש שהיות ישראל וגדוליה נמשכים אחריו היה לצחות דברו, כמו שאמר על מי שהוא צח הדיבור שימשך ההמון אחריו והשקר ממנו יחשב אמת, והדבר בהפך למי שהוא כבד פה וכבד לשון שהאמת לא יקובל ממנו רק לחוזק הגלותו" (דרוש חמישי) אם משה היה כריזמטי ובעל כישרון דיבור ונאום היו חושבים שכישרונו הוא אשר הוציא את ישראל ממצרים. על כן עשהו הקב"ה כבד פה וכבד לשון מלכתחילה שיהיה ברור שפרעה לא השתכנע ממנו בדרך הטבע אלא בדרך נס! לפיכך תשובת ד' למשה "מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או עור? הלא אנכי ד'" – באה לשלול את ההבנה המוטעית שאינו יכול למלא את השליחות, שהרי הקב"ה הוא שיצר את פיו, והוא אשר החליט אם יהיה אלם או פקח. רש"י פירש פסוק זה באופן אחר "מי שם פה, מי למדך לדבר כשהיית נדון לפני המצרי? או מי ישום אלם, מי עשה פרעה אלם שלא נתאמץ בהריגתך, ואת משרתיו חרשים שלא שמעו בצוותו עליך…" (שם ד' י"א) כלומר משה כבר נוכח לראות אילמות וחירשות ועיוורון בדרך נס בעבר, על כן עליו לצפות לנס גם עכשיו כאשר מומו מפריע לשליחותו.

הקולות המופקים על ידי האדם בעת הדיבור מכונים באופן כוללני הגאים והם מושאי המחקר של הפונטיקה, תורת ההיגוי. העוסקת הן בחקר חיתוך הדיבור, ואופן יצירת הקולות האנושיים למיניהם הנבדלים אחד מהשני על ידי תנועות אברי ההגייה השונים. הן בחקר המאפיינים של גלי הקול הנוצרים בדיבור, הפונטיקה האקוסטית, והן חקר התחושה בעת הדיבור, הפונטיקה השמיעתית. הפונטיקה אינה עוסקת בסוגי הכתב השונים ובכתבים המורכבים מהאותיות המייצגות צלילים שונים בשפות, אלא רק בצלילים המופקים.

בסוף התורה רואים אנו את השינוי שחל בדיבורו של משה: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל…" (דברים א' א)  בספר דברים מתגלה משה כנואם דגול המדבר בלשון רהוטה, ספר שלם נדרש כדי להכיל את נאומו הגדול של משה. כיצד הפך משה מ"לא איש דברים" לבעל ספר "אלה הדברים"?  שאלה זו יושבה בספרים ולפיה משה בתור מנהיג מהווה תמונת ראי של מצב העם, מה הוא כבד פה, אף העם כבדי פה "…הרי בתחילה כתוב: "לא איש דברים"…והקב"ה השיב לו: "מי שם פה לאדם" וגו' והוא אמר אנכי אהיה עם פיך".  הכי יעלה על דעתך שלא היה כן, ועתה אומר: "ואני ערל שפתיים", ו אם כן היכן הוא הדבר שהבטיח לו הקב"ה מקודם…."? (זהר רעיא מהימנא, פרשת וארא) ספר הזהר מעלה שאלה פרשנית באשר להבטחה של הקב"ה למשה "אנכי אהיה עם פיך"  במפגש הראשון ביניהם במעמד הסנה. אלא שלמעשה משה חוזר על הדברים גם בפרשת וארא "ואני ערל שפתיים" (שמות וי' י"ב), ואם כן משמע שבסופו של דבר לא תיקן הקב"ה את דיבורו של משה, איך יעלה על הדעת שהקב"ה אינו מקיים את דברו? תשובת הזהר "…אלא הוא סוד. משה הוא קול והדיבור שלו היה בגלות, ועל כן היה משה ערל פה לפרש הדברים, ומשום זה אמר "ואיך ישמעני פרעה", בעוד שהמילה שלי היא בגלות שלה…" (שם) תשובתו של הזהר היא שלמעשה בעיית הדיבור של משה היא בעיה עקרונית. הדיבור שלו נמצא בגלות, בהתאם למצב של העם הנמצא בגלות. אלא שעם בואו של משה החל התיקון, כשבא משה חזר הקול אך הדיבור היה חסר. רק כאשר יצאו ישראל ממצרים והגיעו להר סיני, יצא הדיבור מגלותו והתחבר אל הקול, והגיעה עת הגאולה. באופן כללי ניתן לומר שהזהר חותר לכך שהדיבור מבטא את זהותם של האדם ושל העם,  ואת מהותם. כאשר אדם מאבד את קולו ודיבורו הוא נמצא למעשה במצב של גלות.

הפונולוגיה, תורת ההגה, להבדיל מן הפונטיקה שהינה אוניברסאלית ובלתי קשורה לשפה ספציפית, היא ענף בבלשנות ותת תחום בדקדוק העוסקת בחקר היחסים בין ההגאים, תפקודם וצירופם זה לזה בשפה נתונה.  שינוי בצליל אחד עשוי לתת משמעות שונה לדוגמא: בעברית של ימינו ק' וג' הן יחידות נבדלות של צלילים. ניתן לראות את זה על ידי זוג מזערי, כמו "קיר" ו"גיר", שמשמעותם שונה, אך נבדלים הם רק בצליל אחד. בעברית של ימינו ישנן אותיות שהתאחדו לצליל אחד כגון ש' שמאלית וס' שנשמעות זהה.

באופן כללי התייחסו חז"ל לאילם כבן דעת בשונה מהחרש הנחשב כמי שאינו בר דעת "חרש וחרשת האמורים בכל מקום הן האילמים שאין שומעין ואין מדברים, אבל מי שמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הוא ככל אדם…" (רמב"ם הלכות אישות פרק ב' הלכה כ"ו). לפי חז"ל בדרך כלל נובעת האילמות מהפרעה ישירה באיברי הדיבור או מפגיעה במרכז הדיבור המוחי בחלקו ההבעתי "אילם ואילמת בני דעה נינהו, ופומייהו הוא דכאיב להו" ('דעתם שלימה ופיהם הוא שכואב להם) (יבמות ק"ד ע"ב), חז"ל ידעו כי קיימת גם אילמות הנובעת מהפרעה נרחבת יותר בהבנת השפה או מפגיעה מוחית והתנהגותית אחרת, ידיעה זו הביאה את הצורך לקיים בדיקה שתברר את מידת צלילותו של האילם, בדיקה זו נעשית באמצעות סדרת שאלות שהתשובה עליהן היא הן או לאו "מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלשה פעמים בסירוגין אם אמר על לאו לאו ועל הין הין הרי אלו יכתבו ויתנו, וצריכין לבדקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו, וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו, שאין דין מי שנשתתק כדין החרש" (רמב"ם הלכות גירושין פ"ב הל' ט"ז). בדיקה בסירוגים עליה מדבר הרמב"ם הכוונה ששואלים אותו שתי שאלות שהתשובה עליהן לאו ושאלה אחת שהתשובה עליה הן, ולהפך. על אף שקיימת אילמות מלידה ואילמות מאוחרת הכריע ההלכה שהבירור ייעשה בשני המקרים "אלם ששומע ואינו מדבר או מי שנשתתק, מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימות בכל, בין במטלטלין בין בקרקע, והוא שיבדק כדרך שבודקין לגיטין או יכתוב בכתב ידו" (רמב"ם הל' מכירה פר' כ"ט ה"ג).

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד