טריאז', מיון ראשוני, הוא תהליך קביעת סדר העדיפויות של הטיפול בחולים בהתבסס על חומרת מצבם בהתאם לממצאים ניתן לקבוע מידת הדחיפות של מטופל באופן שיסייע להחליט אלו פעולות יש לבצע. טריאז' משמש לסיווג חולים המגיעים לחדר המיון, לסיווג חולים בשדה לחימה, בתאונות דרכים או באירוע רב נפגעים.                                                        בפרשתנו התורה מתארת משבר קשה ביותר, במעמד הנשגב ביותר של השראת השכינה במשכן, כאשר יוצאת אש מלפני ד' ומכלה את הקורבן, נשרפים באש היוצאת  מאת ד' גם שני בני אהרן. הפרשה מתחילה בפסוק "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא ט' א'). לאחר שבעה ימים בהם הלכו והתחנכו הכוהנים לעבודתם במשכן, הגיע היום השמיני בו קידש אותם משה. הפתיחה במילה "ויהי" קושרת אותנו לאמור בגמרא: "כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער" (מגילה י' ע"ב). עבור דור המדבר חנוכת המשכן היא אירוע מכונן, אלא שבעיצומו של אירוע חשוב ומשמח זה חווים טרגדיה איומה: שני בני אהרון, נדב ואביהוא, מוצאים את מותם במשכן. וכך הדברים מתוארים "וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ד' אֵשׁ זָרָה… וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ד' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ד' (שם, י' א'-ב'). מתוך השוואת הפסוקים נראה כי אותה אש עצמה שאכלה את הקורבנות שעל המזבח אכלה והמיתה אף את שני בני אהרן נדב ואביהו (כך מסיק הרשב"ם במקום). כלומר אש שמאפיינת את התגלות ד' על המזבח שרפה את נדב ואביהו: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים… ותצא אש מלפני ה' ותאכל אתם וימתו לפני ד'" (ט', כ"ד – י', ב'). הסיבה לעונשם החמור של בני אהרון כתובה במקרא במפורש: הקרבת "אש זרה". חז"ל ופרשני המקרא, ניסו לפרש את החטא ומהותו, והיטיב לסכם את הדברים ה"כלי יקר" בפירושו על אתר: "במהות חטא זה רבו הדעות… שנכנסו שתויי יין, ועל ידי שנכנסו בלא רחיצת ידיים ורגלים, ויש אומרים שהיו מחוסרי בגדים והיינו המעיל, ויש אומרים על שלא היה להם בנים, ויש אומרים על שלא שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג שררה על הציבור, ויש אומרים שעוון העגל שעשה אהרן גרמה להם". יהא חטאם אשר יהא, מדוע נגזר דינם למוות מידי בעת חנוכת המשכן? הלוא מצינו גם במקומות אחרים במקרא שבעלי תפקיד ציבורי חטאו, ולא נענשו על מעשיהם מיד?!                                                                                                   המונח טריאז' מגיע מהפועל הצרפתי טרייר, כלומר, להפריד, לסנן או לבחור. ראשית הטריאז' המודרני במלחמות נפוליאון שבהן טיפל המנתח דומיניק זא'ן לארה בפצועים ללא קשר לדרגתם, אלא לפי חומרת פציעתם, המונח היה גם בשימוש במלחמת העולם הראשונה על ידי רופאים צרפתים שטיפלו בפצועים שהגיעו משדה הקרבה.                                                    שאלת משמעות מותם של נדב ואביהוא העסיקה את כל הפרשנים, קדמונים כחדשים. הבעיה העיקרית היא היעדר פרופורציה, לכאורה, בין החטא לבין העונש. ברור שהם עשו שלא כדין, הקריבו "אש זרה", אולם, נראה שכוונתם הייתה טובה, וודאי שאין מדובר בחטא מן החטאים החמורים, כגון עבודה זרה וכדומה. אף על פי כן, הם נהרגו לעיני כל העם, בעיצומו של מעמד חנוכת המשכן הנשגב. הרב תמיר גרנות בעקבות הרשב"ם, מציג תמונה אחרת, להבנת הרשב"ם, אש אחת יצאה אל המזבח ובדרך הליכתה נגפה ושרפה את נדב ואביהוא. נדב ואביהוא נכנסו כדי להכניס אש אנושית, מבלי להבין שבכך הם פוגעים בכל מהותו של המעמד כולו, מה שאירע להם הוא תוצאה ישירה של מעשיהם, תוצאה טבעית של ההתגלות שהתרחשה על ידי אש, האש לא יצאה כדי לפגוע בנדב ואביהוא, אלא הם נפגעו באש שיצאה בכדי לאכול את קורבן העולה ואת החלבים שעל גבי המזבח. מסלול ההליכה שלהם עבר במסלול יציאתה של האש – פתח אהל מועד ומרכזו. מות נדב ואביהוא איננו עונש, אלא תאונה מזעזעת. אולם, התאונה אינה מקרית – יש קשר אינהרנטי בין סיבת התאונה לתוצאתה: הסיבה היא לקיחת אש אדם בלא להמתין לאש ד', וזוהי, למעשה, החמצת משמעות המעמד, התוצאה היא שאש ד' שלא ציפו לה אוכלת אותם. אמנם אין יחס פרופורציונאלי בין המעשה לבין התוצאה, אך כיוון שמדובר באירוע "טבעי" ולא בעונש, אין בכך קושי: גם מי שנרדם בעודו נוהג וחלילה נהרג בתאונה, אינו מקבל את ה"מגיע" לו, אך זו תוצאה של המעשה, הסכנה שבהתגלות. גם במעמד הר סיני הוזהר העם שלא להתקרב אל ההר וגם שם באו אזהרות רבות למניעת התקרבות לא רצויה: "הישמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנוגע בהר מות יומת. לא תגע בו יד כי סקל ייסקל או ירה יירה…" (שם י"ב-י"ג). יש לדעת, כי המתקרב לשכינה ואינו מוכן או ראוי, עלול להינזק.                                                                                       קיימים מספר סולמות שונים להערכת מצב החולה, ולא קיים תקן אחיד בנושא, בכל מדינה נעשה שימוש בסולם אחר ובדירוג שונה. הדירוג המקובל בארה"ב, בו נעשה שימוש גם בישראל, לעיתים תוך הוספת צבע כחול לפצועים במצב אנוש, הדורשים פינוי לבית חולים. המצבים, ללא סימני חיות, פציעות מסכנות חיים, פציעות לא מסכנות חיים, פציעות מינוריות.                                   מקדמת דנא התעוררו ונידונו השאלות הנוגעות לקביעת עדיפות או קדימות בטיפול רפואי, כשאין אפשרות לספק את הצרכים הרפואיים של כל הנזקקים להם. דוגמאות מהעבר לבעיות הדורשות העדפת חולים היו – כמות מים שאיננה מספקת לכל הנזקקים, תרופה שאיננה מספקת לכל החולים, מכשירי הנשמה ומכשירי דיאליזה בלתי מספיקים לכל הצריכים. בימינו לא רק שלא פחתו השאלות הנוגעות לקדימות בטיפול רפואי אלא הן אף גברו והוחמרו. הבעיות כיום הן בעיקר מחסור במיטות ובכוח אדם ביחידות לטיפול נמרץ,  מחסור בכוח אדם מיומן לטיפול בחולים קשים, מחסור באיברים לאלו הזקוקים להשתלה, ומחסור בציוד, מקום, וכוח אדם לביצוע ניתוחים שונים. עיקרון יסודי נלמד ממשנת "האישה שהיא מקשה לילד … יצא רובו – אין נוגעין בו, שאין דוחים נפש מפני נפש" (אהלות פ"ז מ"ו). ממשנה זו אנו למדים שהעובר נחשב כיָלוּד משיצא רובו. שיקולים הומניים היו מורים לכאורה לחוס על האם על חשבון התינוק, שהתינוק עדיין אינו מפותח דיו לחוש אימת מוות או כאב של ממש, מה שאין כן באם. ההלכה קובעת במצב בו לפנינו שני אנשים גמורים – אי אפשר לנו לשקול חשיבותה של נפש מול נפש, שכל נפש היא עולם מלא. שיקול זה נכון גם ביחס לדחיית נפשות מפני נפשות, במצב של שוויון אין דוחין בידיים נפש אפילו מפני נפשות, המקור בתלמוד ירושלמי "סיעה של בני אדם שהיו מהלכין בדרך, פגעו בהם גויים ואמרו: תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו, ואם לאו – אנו הורגים את כולכם. אפילו כולן נהרגים, לא ימסרו נפש אחת מישראל" (תרומות ח' ד'). בסיטואציה שבתלמוד הירושלמי, בסיעת בני-אדם שנדרשו למסור אחד מהם, נניח שאחד מהם "טריפה", היינו שנפגע בגופו פגיעה אנושה שאין סופו לחיות, האם עובדה זו מפרה את השוויון וימסרו אותו להצלת כולם? הנודע ביהודה כותב "וכי הותר להרוג את הטריפה להציל את השלם – זה לא שמענו מעולם". אבל הנודע ביהודה ככל הנראה לא ראה את דברי רבנו מנחם המאירי, שלא נדפסו בימיו, הכותב בפשטות שאם היה ביניהם טריפה, ימסרוהו ואל ייהרגו. המאירי רואה בעובדת היות אותו אדם טריפה, עובדה המפֵרה את השוויון, שכן ההורג את הטריפה, אף על פי שאסור לעשות כן, פטור ממיתת בית-דין.                                                                                            בחברה המתיימרת להיות שוויונית, או הדוגלת בשוויון, קשה לראות כיצד נחליט שחייו של פלוני שווים יותר, ולפי איזה קנה מידה. האם כל רופא ורופא בידו להחליט לפי מה שנראה בעיניו כחיים "שווים יותר". הדבר גם עשוי לעורר תרעומת עצומה, הדבר גם פותח פתח ללחצים כבדים מצד קרובים ומעוניינים.                                                                                              בחיים מצויות סיטואציות לרוב, כאשר ניתן להציל רק נפש אחת מתוך רבים, והאחרים יקפחו חייהם ממילא. כאן – אין אומרים אין דוחין נפש מפני נפש, שכן פירוש הדבר שהרופא ישב בחיבוק ידיים. בהכרח עלינו להציל מה שניתן להציל, ובהכרח יידחו נפשות האחרים. הצורך בהפעלת שיקולי קדימות או עדיפות בטיפול רפואי מתעורר כאשר שני מצבים או יותר באים יחדיו, ואי אפשר לספק את כל צרכיהם של כל הגורמים הנזקקים לפתרון הבעיה. במקרים אלו יש לברור, להקדים או להעדיף אחד מהם, תוך כדי גרימת נזק לאחרים. טיפול נמרץ, אחת הבעיות החמורות ביותר ברפואה המודרנית נוגעת לשיקולי קדימויות בקבלת חולים ליחידות לטיפול נמרץ, ובשחרור חולים מיחידות אלו כאשר רבים זקוקים לאמצעי הצלה, יש מי שכתב, שחייבים להציל את מי שהדבר יעזור לו בצורה וודאית (שבט מיהודה שער א' פ"ח. וראה מאמרו של  הרב מנשה קליין, בשבילי הרפואה, ח', תשמ"ז, עמ' ט"ז ואילך) ויש שחלקו על קביעה זו (שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' כ"ח אות ג'). טעמו של מי שחולק – שרבי עקיבא חולק על בן פטורא במעשה של שניים המהלכים במדבר וביד אחד מהם קיתון של מים, שכל זה לא נאמר אלא כאשר המים שייכים לאחד מהם, אבל כאשר המים הם של אדם שלישי, ישתו שניהם ואל יראה אחד במיתת חברו, במקרים אלו יש לברור, להקדים או להעדיף אחד מהם, תוך כדי גרימת נזק לאחרים. הרב זלמן נחמיה גולדברג כתב, שבמקרה שקיימת שאלת קדימות, מותר להפסיק את מכשיר ההנשמה ממי שאין סיכויים לחייו, כדי לתיתו למי שיש סיכויים לחייו וכן דעתו הרב אויערבך פורסם אסיא חו' נ"ט-ס', אייר תשנ"ז עמ' 48 ואילך). ויש מי שחולק ואוסר הפסקת מכשיר הנשמה גם בתנאים אלו (הרב לוי יצחק היילפרין, עיין גם שו"ת מעשה חושב ח"ג סי' ד'-ה'). יש מי שכתב, שחולה המוגדר כטריפה (מקובל שאדם טריפה אינו יכול לחיות יותר מי"ב חודש), מותר להפסיק ולנתק את מכשיר ההנשמה, אך מוטב לעשות זאת בדרך שהחולה לא ימות מיד עם הפסקת המכשיר, בהקשר זה אציין לתשובתו שלך הרב פיינשטיין בתשובה זו נכתב שאם אדם שחייו הם חיים פחותים, כעובר שאין ישראל חייבים מיתת בית דין על הריגתו רודף אחרי אדם שחייו חיים שלמים, והשני רודף גם הוא אחר הראשון, אין הרדיפה שווה. וזהו הטעם שהורגים את העובר כדי להציל את האם, למרות שהוא נפש, ומן הדין אסור להרגו, אך כדי להציל את האם, אם עדיין לא הוציא העובר את ראשו, נדחית נפשו מפני נפש האם (שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב ס' ס' ענף ב'), ויש החולקים על קביעה זו ואוסרים לעשות כן (הרב זלמן נחמיה גולדברג, עמק ההלכה – אסיא, עמ' 64 ואילך).