פרשת שמיני – כשרות ותרופות

י״ב בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 21, 2018) | שמיני, עלון בית החולים, חומש ויקרא

תרופה – היא תכשיר המכיל חומר כימי או תרכובת של חומרים שונים המיועדת לרפא מחלה. חומרים אלו משפעים על התא החי ומשנים את פעילותו. בנוסף לחומר הפעיל, תרופה יכולה להכיל גם חומרים נוספים בהתאם לאופן ולצורה שבה היא ניתנת. החומר הפעיל יכול להיות ממקור טבעי או סינתטי. לחומר הפעיל של התרופה יש מאפיינים ייחודיים המבדילים אותו מחומרים אחרים בגוף החי, כיצד מתייחסת ההלכה לתרופה שהופקה ממאכל האסור באכילה?

בסופה של פרשתנו, מצויה יחידה גדולה העוסקת בין היתר בעניין היתר ואיסור אכילתם של בעלי חיים: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ ולא תטמאו בם ונטמתם בם…" (ויקרא פר' י"א פס' מ"ג-מ"ד). התורה מגדירה בקריטריונים ברורים אלו בעלי חיים מותרים באכילה. על היונקים נאמר: "וכל בהמה וכל מפרסת פרסה ושוסעת שתי פרסות מעלה גרה…אותה תאכלו" (שם, שם, ו'). על בעלי החיים במים נאמר: "את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו…" (שם, שם, ט'). שלא כמו בדין הבהמה הטהורה, הדג הטהור והחגב הטהור לא פירטה התורה את סימני העוף הטהור וכתבה: "כל צפור טהורה תאכלו וזה אשר לא תאכלו…" (שם, שם, פס' י"א-י"ב), וכאן מופיעה רשימה שמית של 21 עופות אסורים. כיוון שקשה לזהות את העופות הטמאים אומרת הגמרא "תנא דבי רבי ישמעאל: 'זאת החיה אשר תאכלו', מלמד שתפס הקב"ה מכל מין ומין והראה למשה ואמר לו: 'זאת אכול וזאת לא תיכול' " (חולין דף מ"ב ע"א). סימני העוף הטהור הובאו לראשונה במשנה: "…אמרו חכמים כל עוף דורס, טמא. וכל שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבן נקלף, טהור" (חולין פר' ג' משנה ו'). וביחס לעוף טמא אמרו חז"ל: "אם כשמעמידים אותו על חוט חולק את רגליו שתי אצבעות לכאן או שקולט מן האוויר ואוכל, בידוע שהוא דורס" (חולין פרק א' מ"ד). לחגבים הכשרים מונה התורה ארבעה מיני חרקים המשתייכים לשרץ העוף ומותרים באכילה, "את אלה מהם תאכלו, את הארבה למינו ואת הסלעם… ואת החרגול למינהו ואת החגב למינהו" (שם, שם, כ"ב). לחגבים הטהורים יש סימן "אשר לא (קרי: לו) כרעיים ממעל לרגליו לנתר בהן…" (שם, שם, כ"א). הגמרא מוסיפה על ארבעת מיני החגבים הטהורים שבכתוב את ציפורת כרמים, יוחנא ירושלמית, ערצוביא ורזבנית (חולין ס"ה ע"א). עוד נאמר שם בגמרא: "תנא אבימי בריה דרבי אבהו ח' מאות מיני חגבים" (חולין שם) פרופ' לב פישלזון מציין בספרו כי בישראל מצויים רק כ-120 מיני חגבים (החי והצומח של ארץ ישראל, כרך ג' חרקים, עמ' 85). הארבה הוא הסוג היחידי שיש עליו מסורת אכילה, יהדות תימן נהגה לאכול את הארבה על פי המסורת שבידם (ד"ר  מאיר לוינגר, מזון כשר מן החי, הוצאת המכון לחקר החקלאות על פי התורה, ירושלים תשל"ח, עמ' 524).

תרופה מכילה חומר שנוצר מחוץ לגוף. לכן חומרים הנוצרים בתוך הגוף (כגון הורמונים או מוליכים עצביים) אינם נחשבים לתרופה. עם זאת, חומרים סינתטיים המחקים את הפעולה של חומרים הנוצרים בגוף כן נחשבים לתרופה. מאפיין נוסף של התרופה הוא שהחומר הפעיל שלה אינו חיוני לפעילות התקינה של תאי הגוף. כתוצאה מכך חומרים תזונתיים כמו פחמימות, חלבונים, שומנים, ויטמינים, מינרלים ומים, אינם נחשבים לתרופה. חומרים מזינים הנצרכים למטרות בריאותיות מכונים תוספי תזונה.

הפרשנים ניסו למצוא טעם לאיסורי אכילה אלה. לדעת הרמב"ם עיקר האיסור באכילת אותם בעלי חיים אסורים הוא מטעמי בריאות והיגיינה, הוא קבע כעיקרון, שכל שנאסר באכילה – מזיק הוא לגוף האדם, וכל שהותר- אין בו משום נזק. כל זאת בשמירה נאותה על כמויות מזון סבירות ותוך הקפדה על מועדים נאותים, כנדרש לכל אדם ואדם. הרמב"ם טען, למשל, כי העדר קשקשים בדג הוא סימן ותו היכר לאבחון בעיני בשר ודם, שאין הדג ראוי למאכל. רק הקב"ה, הרופא לכל בשר, הוא היודע אל נכון כי בעל חיים מסוים – במקרה זה, דג חסר קשקשים – מזיק לבריאות האדם, ואילו דג בעל קשקשים – ראוי למאכל (מורה נבוכים ח"ג, פר' מ"ח, ובהל' דעות פר' ד'). גם הרמב"ן תולה את הטעם בבריאות וחולי הגוף, אך מוסיף הוא על דברי הרמב"ם שיש תכונה טבעית במאכלים האסורים שמזיקים לאדם מבחינה נפשית, שמולידים מידות רעות בנפש, וכן באכזריות המצויה בבעלי החיים ובעופות האסורים, ולכן התורה מזהירה אותנו שלא נאכל אותם. בשני מקומות מפרש הרמב"ן את שיטתו בטעם איסור מאכלות האסורות. על הפסוק "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אותו" (שמות כ"ב ל').כתב הרמב"ן "ועתה כשבא להתחיל באיסור המאכל פתח ואמר ואנשי קדש תהיון לי, שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו, ואין המאכלים האסורים רק טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש….והנה השרצים משקצין הנפש…" (רמב"ן שם, שם). ובמקום אחר כתב: "והנה טעם האיסור בעופות, מפני אכזריות תולדותם, והבהמות יתכן שיהיו כן, מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס, והשאר כולם יטרופו" (רמב"ן ויקרא י"א פס' י"ג).

למן העת העתיקה משתמשים בני אדם בתכשירים שונים, כגון צמחי מרפא, המתיימרים להיות בעל סגולות ריפוי. הידע לגבי חומרים אלו עבר בין הדורות אך לא נעשה מאמץ של ממש להוכיח את יעילותם הטיפולית, רק בשנת 1902 החל הפיקוח על מרכיביהן של התרופות והחיסונים כדי למנוע מעשה מרמה על ידי רוקחים. בשנת 1938 אושר בארצות הברית חוק המזון, התרופות והקוסמטיקה המחייב את בדיקת הבטיחות של כל התרופות, תופעות לוואי בלתי נמנעות חייב החוק לציין וכן את המינונים הבטוחים.

מרבית הפרשנים אינם מקבלים את טיעוני הבריאות והניקיון, וכפי שניסח זאת ר' יצחק עראמה: "והראוי שנדע כי לא לעניין בריאות הגוף וחוליו נאסרו אלו המאכלות כמו שכתבו קצת. חלילה, שאם כן נתמעטה מדרגת התורה האלוקית מזה, במדרגת חיבור קטן מספרי הרפואות", לדעתו, הסיבה לאיסורי המאכלות היא סיבה נפשית. המזון הגופני משפיע על הנפש ויוצר בה טמטום ואטימות ומונע מן הנפש להגיע אל שלמותה. סיבה נוספת שמביא ר' יצחק עראמה היא סיבה לאומית, לשמור את עם ישראל ולהבדילו מיתר האומות (עקידת יצחק שער ס'). האברבנל מוסיף על טיעוניו  של ר' יצחק עראמה טיעון אמפירי: "שעינינו הרואות האומות אוכלים בשר החזיר השקץ והעכבר ושאר העופות והבהמות והדגים הטמאים חיים כלם היום חזקים כראי מוצק ואין עייף ואין כושל בהם". אולי זהו הפשר לעובדה שאחד משלושה דברים שהתקשה משה רבינו, עד שהקב"ה הראה לו אותם באצבע, היה תורת מאכלות אסורים, איזה מין מותר ואיזה אסור, איזו טריפה ואיזו כשרה. כפי שמובא במדרש ז"ל: "זאת החיה אשר תאכלו. שלשה דברים נתקשה משה, מעשה המנורה, והירח, והשרצים. מעשה המנורה כיצד, בשעה שעלה משה היה הקב"ה מראה לו בהר היאך יעשה את המשכן, כיון שהראה לו מעשה המנורה נתקשה בו משה, א"ל הקב"ה הרי אני עושה אותה לפניך, מה עשה הקב"ה, הראה לו אש לבנה, [אש אדומה], אש שחורה, אש ירוקה, ועשה מהן את המנורה, גביעיה כפתוריה ופרחיה וששת הקנים, ואומר לו "זה מעשה המנורה" (במדבר ח' ד')'שהקב"ה מראה לו באצבע , ואעפ"י כן נתקשה, מה עשה הקב"ה חקקה על ידו, אמר לו רד ועשה כשם שחקקתיה על ידך…ואעפ"י כן נתקשה…א"ל הקב"ה השלך את הזהב לאש והיא תיעשה מאליה, שנאמר מקשה תיעשה המנורה [תיעשה כתיב] מעצמה תיעשה. הירח מנין, ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר "החודש הזה" (שמות י"ב א' ב'), כזה ראה וקדש, הראה לו באצבע החודש הזה . בשרצים מנין, שנאמר וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ (ויקרא י"א כ"ט) תפש הקב"ה כל מין ומין והראה לו למשה, ואמר לו זה תאכל וזה לא תאכל, שנאמר: "זאת החיה אשר תאכלו" אך את זה לא תאכלו (שם שם ויקרא י"א ב' ד') (מדרש תנחומא (בובר) פרשת שמיני סימן י"א, ו').

ניסויים קליניים לצורך אישור תרופה מחולקים לארבעה שלבים. השלב ראשון כולל עשרות בודדות של מטופלים. בשלב זה נקבעת דרך קבלת התרופה ותדירות נטילתה. השלב השני, הוא בדיקת יעילותו של הטיפול. בשלב זה משתתפים 100-300 חולים. השלב השלישי, ניסוי אקראי מבוקר, ניסוי זה מכיל מאות ואף אלפי חולים במרכזים רפואיים ברחבי העולם. מטרתו להשוות את הטיפול החדשני לטיפולים המקובלים. בשלב הרביעי, נמשך המעקב ונבדקות תופעות הלוואי ארוכות הטווח.

בעיית הכשרות של תרופות קשורה במרכיבים השונים של התרופה, בין אם היא בצורת כדור, כמוסה (קפסולה), או תמיסה (סירופ). לרוב כמות המרכיבים קטנה ופחותה מששים, אך הפוסקים דנו מדיני 'אחשביה' (אחשביה הוא דבר שאין לו חשיבות עצמית, ומקבל חשיבות על ידי מעשה האדם או מחשבתו). ומדיני 'דבר מעמיד' (דבר איסור שמעמיד את דבר ההיתר, אפילו אם יש בהיתר כדי לבטלו, אין הוא בטל). הבעיות קשורות בתוצרים מן החי שאינם מבעלי חיים כשרים, כגון תססים (אנזימים), גליצרין, ג'לטין, שומן סטיארט, שלאק (הפרשת חרקים) ועוד. וכן יכולות להיות שאלות הקשורות בתוצרים חקלאיים אסורים, כגון אלכוהול מיין של גוי, לקטוז מחלב עכו"ם, טבל, שביעית, וכיוצ"ב. בעיה מיוחדת היא חמץ בפסח. הגליצרין – יכול שיבוא מן הצומח, ויכול שיבוא מנבלות. בדרך כלל משתמשים בו בתמיסות (סירופ) לצורך המתקה. מרכיב הגליצרין בתמיסות הוא לרוב יותר מששים (היינו יותר מ- 1.6% מתכולת התמיסה). תרופה שיש בה גליצרין, וספק אם הוא הופק מנבלות וטריפות – יש מי שאוסרים, ויש מי שמתירים (שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' ט"ז אות י"א). ג'לטין – יש שהוא נעשה מצלולוזה סינטטית או מופק מצמחים, יש שהוא נעשה מעצמות שרופות וכתושות, ויש שהוא נעשה ממיני עור בעלי חיים שונים, ואף מחזיר או מדגים טמאים. כיום מיוצר הג'לטין בעיקר מעצמות בקר יבשות, מעורות חזירים, או משאריות של עורות מעובדים. לרוב תהליך ייצור הג'לטין מתחיל בעצמות יבשות כעץ, העוברות השרייה ארוכה בחומצת מלח, ולאחר מכן גם בסיד, ולאחר שטיפה ובישול נוצר הג'לטין, שמיובש ונטחן לאבקה. בעיקרו בא הג'לטין לעבות את המאכל ולהקשותו, ובתרופות הוא בא לייצב את הכמוסה העוטפת את התרופה. ג'לטין הנעשה מעצמות של נבלות וטריפות, לאחר שנתייבשו היטב, נפגם על ידי החומצות והסיד, וריכוזו הסופי במוצר הוא פחות מאחד מששים – ועל כן מעיקר הדין אין בו איסור (שו"ת אחיעזר, ח"ג סי' ל"ג, ושם ח"ד סי' ל"א)

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד