פרשת תולדות – זכונות מהרחם

י״א בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 20, 2018) | חומש בראשית, עלון בית החולים, תולדות

הרֵחֶם הוא איבר שרירי וחלול בעל דפנות עבים הנמצא בגופן של רוב נקבות היונקים כחלק ממערכת הרבייה, ומשמש להתפתחות העובר בתוכו. צורתו של הרחם מזכירה צורת אגס חלול. במהלך ההיריון, כאשר מתפתח העובר בתוכו, משקלו יכול להגיע עד לקילוגרם אחד הודות לרקמה הגדלה בו והוא מתארך עד 33 ס"מ. כיצד מתייחסת ההלכה היהודית לתהליך המתרקם ברחם, ההיריון?

במרכזה של פרשת תולדות עומד סיפור לידתם של עשו ויעקב. כבר בבטן אמם חושפת אותנו התורה לניצניו של המאבק בין שני אחים התאומים המייצגים לאומים שונים, תרבויות ואמונות שונות. השוני ביניהם ניכר בשיאו של ההיריון  "ויתרוצצו הבנים בקרבה…" (שם כ"ב), יש להניח שרבקה ככל אם טרייה החשה לראשונה את תנועות העובר ברחמה, התרגשה, ושיתפה את האחרים בחוויה. אלא ש"תחושת הבטן" לא מטעה, לא דובר על תנועה רכה ונעימה, הייתה סוג של מלחמה שאינו מאפשר לעבור לסדר וללדת בשלווה "… ותאמר אם כן למה זה אנכי…", ההתנהגות המוזרה של העוברים הטרידה את מנוחתה של האם, וזו פנתה לדרוש את ד' ולבקש פתרון לתעלומה, הכוונה כפי שביאר רש"י, לשם, הנביא, שהוא בנו של נח. או אז, התברר שאין זה צער היריון שגרתי וידוע, אלא ביטוי לשוני באופיים ובדרכם של שני התאומים שבקרבה. תשובתו של ד' לאם המוטרדת דרך הנביא מבהירה את פשר ההתרוצצות שיש בה רמז לעתיד שנכון להם ולצאצאיהם "…ויאמר ד' לה שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר" (שם כ"ג), על אף היותם אחים תאומים, הם מייצגים שני לאומים, שיחסי הגומלין ביניהם, יחסים של שנאה ותחרות על פני הדורות, וכפי שתוארו הדברים במדרש "…ר' יוחנן אמר, זה רץ להרוג את זה וזה רץ להרוג את זה, ריש לקיש אמר, זה מתיר ציוויו של זה וזה מתיר ציוויו של זה...(בראשית רבה ס"ג ו'), הוויכוח בין שני החכמים נסב על פשר המילה "ויתרוצצו", ר' יוחנן מתאר מלחמה פיזית כשכל אחד מנסה להרוג את חברו, המילה "ויתרוצצו" כוללת בתוכה את שני השורשים, רו"ץ, ורצ"ץ, זה מנסה לרוץ ולרוצץ, וכך גם חברו, ואילו לריש לקיש נדרשת המילה "ויתרוצצו" כנוטריקון "ויתר ציוויו" זה מתיר את הציווי, וחברו גם הוא מתיר את הציווי מצידו, אין מדובר במלחמת שמד פיזית, אלא מלחמת תרבות, ערכים ודת, מלחמה על תפיסת עולם. סופו של המאבק יוכרע בניצחונו של הצעיר "ורב יעבוד צעיר" (שם כ"ה כ"ד).

יכולתו של הרחם לאפשר בתוכו הבשלתם של חיים, קשה לתפישה. הרחם הוא הסוד, המסתורין, הנעלם אשר במחשכיו מתחיל המופלא והמורכב מכל – החיים האנושיים. מחקרים גילו כי הסביבה הרחמית היא עשירה ומגוונת בקולות אליהם העובר מאזין כל הזמן, בראש ובראשונה, הוא חשוף ושומע בריתמוס קבוע ומרגיע את הדופק המצוי בעורק העיקרי של הרחם.

ההתרוצצות הפיזית בבטן האם מוסברת במדרש גם על ידי התנועה המוגברת של העוברים בחלוף האם על יד פתחי בתי עבודה זרה ופתחי בתי כנסיות ומדרשות "ויתרוצצו הבנים בקרבה" – בשעה שהייתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת, הדא הוא דכתיב "בטרם אצרך בבטן ידעתיך", ובשעה שהייתה עוברת על בתי עבודת כוכבים, עשו רץ ומפרכס לצאת, הדא הוא דכתיב: "זרו רשעים מחרם" (בראשית רבה, פרשה ס"ג אות ו'). מתברר, שעוד בשלב העוברי, מגלים התאומים את נטיותיהם התרבותיות דתיות, ומפה שההבדל העמוק, טבוע בהם מעצם מהותם, טרם להיוולדם. המדרש מציין לשני הבדלים, הראשון קשור ביחסה השונה של רבקה למקומות השונים לידם חלפה, ליד בית הכנסת רבקה עומדת, ואילו ליד בית עבודה זרה רבקה עוברת, היא אינה משתהה שם אלא עוברת וממשיכה, השני קשור בילדים, בעת שעמדה ליד בית הכנסת "יעקב מפרכס לצאת", ובשעה שהייתה עוברת על פתחי עבודה זרה  "עשו רץ ומפרכס לצאת", אצל עשיו אין מדובר רק בפרכוס אלא בניסיון כוחני לרוץ ולצאת. הפסוק עליו מתבסס המדרש "בטרם יצרתיך בבטן ידעתיך" (ירמיה פר' א' פס' ה'), לפיו לשלב ההתכוננות וראשית היצירה השפעה על אופיו של העובר, רבקה חשה כיצד למעשיה השפעה על הילדים שברחמה. חז"ל קבעו "אמר רב יהודה אמר רב ארבעים יום  קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני…" (סוטה דף ב' ע"א), לפיה העיבור יסודו ברגע נשגב כמוס וקדום, אמת רוחנית מופשטת היא שמקדימה את יצירת הוולד. הבנה מעמיקה זו, חשובה בתפיסה היהודית מפני שהיא מבקשת לייחס חשיבות ומשמעות לא רק לתוצאה, כדי לראות זאת, עלינו לשכלל את ההתבוננות, להעמיק את המבט. יש לאמץ אמות מידה אחרות מאלו אליהן אנו רגילים במציאות הממשית, עלינו לתת דעתנו על יצירת עובר (ר' צבי אלימך מדינוב, בני יששכר, מאמר חודשי תמוז-אב, מאמר ד', ב'-ג').

המדע החוקר את התפישה הרגשית של העובר שעוד לא נולד, מחולק לשניים: הפסיכולוגיה הפרה- נטאלית – מרגע היוצרות העובר עד לתחילת הצירים, והפסיכולוגיה הפרי- נטאלית -מתחילת תהליך הלידה עד שהתינוק יוצא לעולם. רפואה ופסיכולוגיה זו שייכות לתחום אינטר- דיסציפלינרי חדש של ידע, שחוקר את התפישה הרגשית של התינוק שעוד לא נולד ואת השפעת הרשמים שנשארים בזיכרונו כילד, ולאחר מכן בחשיבה ובהתנהגות שלו במשך החיים

ממאמר חז"ל המתייחס לעובר במעי אמו "דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו – לפנקס שמקופל ומונח… ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו… ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים…ומלמדין אותו כל התורה כולה…וכיון שבא לאויר העולם – בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה…" (נדה דף ל' ע"ב),  ניתן להסיק, כאשר העובר נמצא ברחם אמו הוא זוכה לכך שמלמדים אותו את כל התורה כולה. רבים הדגישו שלימוד העובר, ובזמן כה מועט, נעשה דרך נשמתו (הנזכרת בתיאור "נר דלוק") אשר יש לה, בשלב העוברות, יכולות בלתי רגילות (עיין חידושי חת"ס נידה שם). על השאלה, מה תועלת יש בלימוד העובר אם ממילא משכיחים ממנו הכול? ענו רבים, כי לימוד זה מותיר רשמים בנפשו, נוטע בו אהבת תורה, ואת הכוחות ללומדה וליודעה כולה על ידי השתדלותו ויגיעתו מלידתו ואילך. (ר' צבי אלימלך מדינוב, בני יששכר, סיון, מאמר א' אות ז'). על יסוד דברי התלמוד האלה שאלו רבים, מילא עשו, רשע היה, ולא חפץ בתורה, ומשום כך פרכס לצאת כאשר עברה אמו ליד בתי עבודה זרה. אבל מפני מה פרכס יעקב לצאת כאשר עברה אמו ליד בתי כנסיות ובתי מדרשות? הרי גם ברחמה הוא היה בעצם בבית מדרש. ולא בית מדרש רגיל היה זה, אלא מורו ורבו היה מלאך ד', שלימדו באופן אישי וברציפות! כלום הייתה עדיפות לאותם בתי מדרש שבחוץ על פני המלאך בידיעת התורה ובהקנייתה? ד"ר בעז שפיגל ביאר זאת בשני אופנים: הראשון, ישנה חשיבות לאיכות הסביבה הלימודית ואווירתה, שהיה במחיצתו של עשו הרשע משפיעה לרעה, יעקב מוכן לוותר על תורה מהמלאך, ובלבד שיתרחק מחברתו של עשו והשפעתו השלילית! באופן אחר היו שתירצו כי בלימוד התורה יש  ערך רב ביותר לעמל וליגיעה, תורה ללא עמל ויגיעה ערכה מועט, ואכן יש המבארים שכל עניין המלאך המשכיח מן העובר את אשר לימדו, בא להעביר את המסר כי תורה ללא עמל ויגיעה אישית אין לה ערך רב, דברי תורה אכן לא היו חסרים לו ליעקב ברחם אמו, ולא פרכס לצאת אלא בשביל עמל התורה! (ד"ר בעז שפיגל,  דף שבועי, אוניברסיטת בר אילן, פרשת תולדות, "מדוע יעקב מפרכס לצאת? מספר 469).

כיום המומחים מתייחסים לתינוק שעוד לא נולד כאישיות בפני עצמה, בעלת זיכרון פעיל ועם רגשות והשגות משלה. האמצעים הטכנולוגיים החדשים מאפשרים לעקוב אחרי התפתחות העובר, תנועותיו, דפוסי התנהגותו, הבעות פניו והאינטראקציה שלו עם הסביבה, כבר משלב מוקדם מאוד של ההיריון.

התפתחות העובר ברחם כוללת בתוכה שלבים רבים. בתלמוד מצאנו מספר מקומות בהם מתייחסים לעובר כאל ישות בעלת מעמד, לאחר ארבעים יום. המשנה פוסקת: "המפלת ליום מ' – אינה חוששת לוולד, ליום מ"א – תשב לזכר ולנקבה ולנדה" (נידה דף ל' ע"א) הנימוק שניתן לכך שבריית הזכר ובריית הנקבה היא ביום מ"א. כך גם אומרת הגמרא במנחות "נשמה נוצרת בארבעים" (מנחות צ"ט ע"ב). ובמקום אחר "עד ארבעים יום מיא בעלמא היא" (יבמות ס"ט ע"ב) ומסביר רש"י "יצירת הוולד – לארבעים יום" (שם). הגדרת "מיא בעלמא" הינה הגדרה חריפה, אשר משמעותה הפשוטה היא שאין לעובר כלל מעמד קודם היום הארבעים להיווצרותו. מבחינת המציאות הרפואית המקובלת הגדרת העובר עד סוף השבוע השמיני היא "עוברון", ואז יש התפתחות במבנה, ואילו לאחר מכן הוא נקרא "עובר", ועיקר ההתפתחות מכאן ואילך היא בתפקוד ולא במבנה, כלומר שהצורה נגמרת בסוף השבוע השמיני. ההגדרה של עובר קודם היום הארבעים כ "מיא בעלמא", משום שעד גיל 8 שבועות של התפתחות העובר, אין עדיין עצמות (אינציקלופדיה הלכתית – רפואית ערך עובר אות ג', רקע מדעי עמ' 864-868). בפשטות היה ניתן לומר, שחז"ל קבעו שיעור כללי שבו לרוב נגמרת צורת הוולד, והוא ארבעים יום, לאחר ארבעים יום משתנה מעמדו של העובר ויש לכך השלכות הלכתיות לנושאים רבים, לדוגמא פדיון הבן לאחר הולדת נפל (משנה בכורות מ"ו ע"א). דוגמא נוספת טומאת מת ששיעור הזמן הוא ארבעים יום (אהלות פי"ח מ"ז). עניין נוסף נוגע לשאלת חילול שבת על עוברים מתחת לארבעים יום, מקובלים אנו, שפיקוח נפש דוחה שבת, בעל הלכות גדולות מחדש שדין זה נוהג גם ביחס לעוברים (בה"ג סי' י"ג הל' יום הכיפורים), אמנם המשנה ברורה כתב שיש לחלל את השבת רק לאחר ארבעים יום (ביאור הלכה סי' ש"ל ד"ה 'ספק', ובשעה הציון תרי"ז ס"ק א'), מקובל לפסוק כדעת הרמב"ן שטעם "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (תורת האדם, שער המיחוש עניין הסכנה)  קיים גם קודם לכן (ציץ אליעזר חי"א סי' מ"ג, ובשו"ת שבט הלוי, ח"ז סי' פ'). לארבעים היום השלכה גם להפלה,  אף על פי שאין שום מקום להתיר הפלות קודם ארבעים יום באופן גורף, הרי שלדעת פוסקים רבים האיסור בשלב זה הינו קל יותר, ובשעת הצורך יש מקום להקל (אחיעזר ח"ג סוף סי' ס"ה, שו"ת שרידי אש ח"א סי' קס"ב,  עמוד הימיני סי' ל"ב, ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נ"א פ"ג).

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד