המונח הורות מתאר את הפעילות בתוך המשפחה הכרוכה בגידולו של ילד עד להפיכתו לאדם עצמאי. הרצון להיות הורים הוא תכונה מהותית של כל אדם באשר הוא אדם. כיום מקובלת בקרב חוקרי מגדר העמדה לפיה על אף שיש בסיס ביולוגי ואינסטינקטיבי לרצון להיות הורים, הרי שהפרשנות התרבותית הניתנת לבסיס ביולוגי זה גורמת לו לקבל משמעויות שונות לחלוטין בקהילות שונות.

הפרשה פותחת במילים "אשה כי תזריע וילדה זכר" מילים המתארות את תהליך ההיריון והלידה. ומיד עוברת לנושא נגע הצרעת "וידבר ד' אל משה…אדם כי יהיה עור בשרו שאת או ספחת…והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" (ויקרא פר' י"ג פס' א'- ב'). סמיכות פרשות אלו קשה מאוד להבנה, לכאורה היציאה מן הרחם לחיים שונה מאד מנגע הצרעת הנתפס כמוות, המצורע נחשב כמת (ע"פ נדרים ס"ד ע"ב), כנראה לאור העובדה שהיה מורחק ומנודה. במדרש עסקו באופן שבו נטהרים מנגע הצרעת שהוא דומה מאוד לאופן שבו נטהרים מטומאת מת "….ולמה ציוה בפרה לעשות בטומאת מת ולא בטומאה אחרת? לפי שהמצורע לטומאת מת איתקש (= הושווה), שנאמר "אל נא תהי כמת" (דברים פר' ב' פס' ב'). דיני הטהרה מטומאת הצרעת ודיני הטהרה מטומאת המת דומים, הן בחומרים שדרושים להיטהרות (מן הצומח – עץ ארז ואזוב, מן הדומם – שני תולעת, מן החי – אפר פרה מחד וציפור שבה מבצעים את ההזאה מאידך), הן במשך הזמן הנחוץ לתהליך – שבעה ימים, והן בפילוח של אותם שבעה ימים, כשמעשה ההזאה המטהר מתחלק ליום השלישי וליום השביעי. המשך הפסוק האחרון שציטט המדרש מעמידנו על התופעה המפתיעה שסמיכות לידה לצרעת מצויה גם בסיפור צרעת מרים: לאחר שנצטרעה מרים אומר אהרן: "אַל-נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ" (במדבר פר' י"ב פס' י"ב). בין שנפרש שהמת הוא משה אל נא תהי כמת, כלומר לכבודך ובשבילך. אל נא תהיה אתה בעצמך כמת (רשב"ם שם, שם). בין שנאמר שהוא מרים אל נא תהי כמת – אל נא תהי מרים כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו (ר' יוסף בכור שור). ואם לא די בנקודות הדמיון האלה, אנו מוצאים שיש דמיון בין קרבן היולדת לקרבן המצורע, שכן שניהם מיטהרים בעזרת בעלי כנף בנוסף לקרבן בהמה. נראה שמגמת התורה להפגיש בין שני קצות החיים: היולדת המביאה שמחה וחיים לעולם במחיר כבד לעצמה, והמצורע שבמעשיו ניתק עצמו מן החברה האנושית ובזה מסמל כל אדם מת, שכן גזֵרת המוות נגזרה על המין האנושי בשל חטא.

מגיל הינקות, לסביבה שבה נמצא הפעוט יש השפעה רבה על ההתפתחות העתידית שלו במישורים רבים‏. להורים יש יכולת רבה להשפיע על התפתחות השליטה העצמית של ילדם‏. הם מהווים עבורו מודל לחיקוי של אסטרוגניות לוויסות עצמי שיוכל להפנים בהדרגה. כמו כן, הם יכולים לספק לו את העידוד וההזדמנויות להסתננות בהן בכוחות עצמו‏.

הרצון להפגיש בין שני קצות החיים יש בו גם כדי להסביר מדוע דיני הצרעת הוצגו בסדר שבו הובאו: לאחר שפורטו דיני המצורע בגופו מתחילים לדון בצרעת הבגד ולאחר מכן בצרעת הבית. סדר זה אינו תואם שום עיקרון שמקובל בכתיבת חוקים, לא מן הקל לכבד ולא מן הכבד לקל. ואכן הקורא את דיני הצרעת תמה ונבוך כאשר הוא יורד מפרטי הדרמה המסעירה של האדם שחייו התהפכו מן הקצה אל הקצה, ככתוב: וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר-בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל-שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא: כָּל–יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ (שם, פר' י"ג פס' מ"ה-מ"ו). אל המטרד הקל של צרעת הבגד. אף צרעת הבית, שנזכרת לאחר תיאור תהליך ההיטהרות הארוך והמסובך של המצורע, נראית בהשוואה כדבר של מה בכך, גם אם יחמיר המצב עד כדי נתיצת הבית המנוגע. אולם כאשר מציגים את המצורע כקוטב הנגדי של הרך הנולד, יש בזה כדי לעורר את הנפש למחשבה על ערך החיים ועל הדרך הראויה לחיותם. כיצד נבין נקודות דמיון נוספות אלו? נראה לומר שהן היולדת הן המצורע מייצגים מישהו נוסף: היולדת מייצגת גם את הוולד, והמצורע את המת. שני המיוצגים אינם יכולים לפעול בעצמם, אך גם הם זקוקים לכפרה ולטהרה. היולדת יכולה לייצג את הוולד, שהרי היא הקרובה אליו ביותר והיא שמעניקה לו חיים, ואילו המצורע יכול לייצג את המת כי היה ראוי למות, ולכן הוא הדומה ביותר למת: גופו שבגד בו מוצָא אל מחוץ למחנה כמו המת, וכמוהו הוא מנותק משטף החיים ומהחברה בבדידות נוראה, ורק ברחמי ה' הוא נרפא וזוכה לחזור למעגל החיים (עיין מאמרה של הגב' יונה בר מעוז, דף שבועי, אוניברסיטת בר אילן, מס' 1062).

בניגוד לעבר בו סמכותם של הורים לא הייתה מוטלת בספק, כיום ניצבים הורים לא פעם חסרי אונים מול ילדיהם ומתקשים להפעיל את סמכותם. הפופולריזציה של הפסיכולוגיה, שהביאה למודעות רבה יותר לצרכים הרגשיים של הילד, והעובדה שמומחים כה רבים כמו פרויד, טענו כי מקורן של כל הבעיות הנפשיות בילדות הצעירה והטילו את האחריות על ההורים, הפכה דור שלם של הורים למבוהלים וחסרי ביטחון ביכולתם ובלגיטימציה שברשותם להפעיל סמכות מול ילדיהם.

המדרש שואל מדוע נסמכה פרשת "כי תזריע", פרשת האישה היולדת, לעניין המצורע, "ר' תנחום בר חניאלי: מה כתיב למעלה מן העניין אישה כי תזריע…מה כתיב בתריה אדם כי יהיה בעור בשרו וכי מה עניין זה לזה…משל לחמורה שרעתה ונכווית ויצא בנה כווי מי גרם לולד שיצא כווי שנכווית…." (ויקרא רבה פרשה ה' ט"ו אות ה'), כלומר,  המדרש קושר בין הציווי על נידה לבין לידת מצורע. כך הופך ר' חנילאי את האישה אחראית לא רק על גורלה, אלא גם על גורל הדור הבא. ר' שמשון רפאל הירש (המאה ה-י"ח גרמניה) מפרש את טומאת היולדת, בכך שנפגעה תודעת החירות המוסרית, תהליך ההיריון וההולדה הוא תהליך פיזיולוגי, "…המעשה הנעלה והאציל – שכל עתיד מין האדם תלוי בו, וכל יצירת הנשיות תמצא בו את תכליתה – הוא מעשה האם לצורך האדם המתהווה, אך אין זה אלא מעשה גופני גרידא…משום כך חירותו המוסרית של האדם שנתהווה חייבת לבוא על ביטויה דווקא כאן. כי הנה האם נכנעה זה עתה – מתוך סבילות וייסורים – לכוח הפיזי של חוקי הטבע, וזאת – בעיצומו של התהליך הנעלה, שהוא תמצית כל ייעודה עלי אדמות, משום כך עליה לרענן עתה את תודעת ייעודה המוסרי…כאישה וכאם – על כל שעותיו הקשות, רבות הייסורין" (ויקרא י"ב ב'), הטומאה נגזרת מהיות האישה דוחקת בעת הלידה את חלומותיה הגדולים בדבר עתידו וייעודו הרוחני והמוסרי של הילד, דחיקה זו של היעוד העיקרי לשמו הביאה פרי בטן, טומאה וריחוק יש בהם, מעין "מיתה", רק לאחר שתתאושש מחוויית הלידה תוכל להעמיד שוב את השאיפה הרוחנית במקומה הראוי לה וממילא לשוב אל המקדש. הרב הירש מבקר את הגר, אם ישמעאל, המשליכה את בנה עת נגמרים המים מן החמת "…ותשלך את הילד תחת אחד השיחים, ותלך ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת, כי אמרה אל אראה במות הילד..."(בראשית כ"א ט"ו-ט"ז), וכך הוא כותב: "כל התנהגותה של הגר אופיינית ביותר ומציינת את הטבע של בת חם שלא נתעדן. אם ישראלית לא תיטוש את ילדה…הנוטש ילד באפס מעשה, מפני שאין בכוחו לראות בייסוריו, איננו פועל מתוך רחמים, זוהי אנוכיות אכזרית של נפש אדם שנעצרה בטבעה הגס… ולא עוד אלא ותשלך את הילד תחת אחד השיחים, ואחת הייתה לה, היכן ייפול, ושמא ייפול בין קוצים שיסרטו את בשרו, וחוסר תבונתה של האם תוסיף לעינוי הצימאון עוד צער ללא צורך,… " (בראשית, שם, שם).

תובענה בגין הולדה בעוולה היא תובענה של הורים כנגד רופא על שבגלל רשלנות רפואית שלו הם לא הפילו עובר שנולד עם מומים. תובענת ההולדה בעוולה מתלווית לרוב לתביעת היילוד עצמו על חיים בעוולה. אחת השאלות המרתקות והמסובכות, וממילא גם שנויה במחלוקת יותר מכל שאלה אחרת, היא שאלת התרת תביעה של ילד נגד הוריו בטענת "הולדה בעוולה". שאלה זו קשורה לשאלה הכללית, התרת הגשת תביעות של ילדים נגד הוריהם.

בית המשפט העליון בישראל הכיר בעילת תביעה זו. בפסק הדין נפלה מחלוקת בין השופטים אם להכיר בעילה זו רק כשניתן לומר כי "מוטב היה אילו לא בא יילוד זה לעולם", היינו רק במומים קשים ביותר, או שמא יש להכיר בה גם כשהמומים הם "נסבלים", המאפשרים חיים רגילים או חיים המלווים בסבל "קל". יש מחכמי ההלכה הסוברים שניתן ללמוד מהסתייגותם של חכמי ישראל ממעשה עמרם, אביו של משה רבנו (שגזר על בני ישראל שיגרשו את נשותיהם כדי לסכל את הוראת פרעה להשליך את התינוקות הנולדים לנילוס), או מהגנות שנתלתה במעשה הימנעותו של חזקיהו ממצוות פרייה ורבייה תימוכין לקביעה שעל פי גישת המשפט העברי ערך החיים –  בכל מצב שהוא, אפילו במום – עדיף על פני החידלון. עם זאת, לדעת אחרים, דוגמת הרב יצחק זילברשטיין, אין הדבר כן: במקום שהמום ודאי, אין "חובה" להסתכן בהולדת תינוק בעל מום, ולדעתו: "זוג העומד להינשא, ושניהם נושאי כרומוזומים פגועים, וקיים חשש שיוולדו בעלי מום, יש לייעץ להם שלא להינשא זה לזו. נישאו זה לזו – יש לייעץ להם להתגרש!" (שיעורי תורה לרופאים, כרך ד', סי' רכ"ט, מצוות פו"ר בהורים חרשים עיוורים, נישואי בני דודים או בני זוג הנושאים פגם גנטי, עמ'  117-127).  לפי המשפט העברי, הגורם נזק לעוּבר חייב בתשלום הנזק, אם לעובר עצמו, לאחר שייוולד, אם לאמו. ואולם "יתכן שתביעתו תידחה עד ליום שבו יצא לאוויר העולם ויעמוד על דעתו, אך יתכן ובית הדין יעמיד לו אפוטרופוס, או יתקן עבורו תקנה מיוחדת, ובכך יאפשר לו תביעת נזיקין אף בטרם יצא לאוויר העולם". אמנם יש ספק בשאלה אם העובר יכול לתבוע את המזיק על פגיעה שפגע בגופו בהיותו בבטן אמו (כי לפי המשפט העברי, העובר נחשב כ"ירך אמו", ו"גוף" האֵם נפגע, לא גופו). עם זאת, יש הסוברים ש"עיקר החיוב הוא לוולד עצמו… ואם מת העובר במעי אמו, יורש אביו את זכותו…" (הרב ז"נ גולדברג, "דיני נזיקין בהפלות מלאכותיות", תחומין ט' (תשמ"ח), עמ' 57).  היינו: לפי המשפט העברי, כשניזוק עוּבר, אין ספק שמוטלת על המזיק חובת פיצוי, והדיון מתרכז בעיקר בשאלה הפרוצדורלית: מי הוא התובע? גישה זו מניחה, בלא ספק, תשתית ראויה גם לעילת התביעה שנידונה כאן (עיין זאת תורת היולדת, הולדה בעוולה – זכויות תביעה ופיצויים, שמואל ילניק, גליון משרד המשפטים, המחלקה למשפט עברי, פרשת תזריע מצורע, תשס"א, גיליון מס' 23).

בברכת שבת שלום

הרב אברהם רזניקוב