פרשת תזריע מצורע – בייבי בום

י״ב בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 21, 2018) | עלון בית החולים, חומש ויקרא, תזריע, מצורע

רבותי, אני מבקש לפשר:

לדעתי יש להבחין בין "הכנה ללידה" הכוללת מראש מעורבות מעשית של הבעל ע"י נגיעות, לחיצות וכדומה, לבין מצב בו בשעת הלידה היולדת נקלעת למצוקה נפשית, והיא זקוקה ליד מרגיעה ומלטפת.

דומני שהעולם היום מכיר בעיקר הכנות ללידה מהסוג הראשון, שבהם עירוב הבעל בלידה בא כחלק מתהליך טבעי. כיוון שהדבר מתנגש בסיסית בעמדת ההלכה – אני חושב שראוי יותר להכווין את בני הזוג לקורסי הכנה ללידה שאינם כוללים מעורבות מהסוג הזה של הבעל. מאידך, במצב מתפתח בשעת הלידה, צריך ללמד את הבעל מה לעשות במקרה כזה, שאז זה מיישב את דעתה בפועל ממש.

חיים בורגנסקי.

כדאי לזכור בדיון הזה את הדברים המפורשים בספרא לגבי קורבן יולדת:

 

ספרא תזריע פרשה א

 

ג) אחד לעולה ואחד לחטאת כל מקום שנתחלפה חטאת הקדים חטאת לעולה כאן שנתחלפה עולה הקדים עולה לחטאת, כל שהיא באה על חטא הקדים חטאת לעולה, כאן שאינה באה על חטא הקדים עולה לחטאת, כל מקום ששנים באים תחת חטאת הקדים חטאת לעולה, כאן שאין שנים באים תחת חטאת הקדים עולה לחטאת …

 

 

תהילה אליצור

 

בתאריך 30 במרץ 2014 בשעה 09:59, מאת יוסף פריאל <priel9@neto.net.il>:

תודה הרב צבי והרב יהודה. למדתי מזה שרש"י הוא מקור משמעותי לפרשנות בעלי התוספות עוד יותר ממה שנראה.

בכל זאת, קשה לי להגדיר את הגמרא בנידה ש"לא יהיו אביו ואמו עצובין" כפשט. ללא רש"י הייתי מניח שהעצב הוא על צער הלידה ולא על צער התשמיש (שכמובן גם לא רלבנטי בשלב זה), והחידוש הוא של רש"י.

 

בתאריך 11 במרץ 2014 בשעה 01:28, מאת צחי ונעה הרשקוביץ <tzanoa@gmail.com>:

ב"ח אורח חיים סימן של (ובט"ז חתנו ס"ק א)

ונראה דהא דקתני אם היתה צריכה לנר היינו שהיא אינה אומרת כלום אלא שהגיע הלילה ואז צריכה לנר ליתובי דעתה מדליקין לה את הנר ואף על גב דביום הכפורים אם החולה אינו אומר צריך אני אין מאכילין אותו ליתובי דעתיה מן הסתם אלא על פי מומחה (יומא פג א) כתבו התוספות (ד"ה קמ"ל) שיותר יכולה [היולדת] להסתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שיסתכן החולה ברעב עכ"ל:

 

והעיר המג"א: "ומ"מ צ"ע ל"ל טעמא דמיתב' דעתא הלא צריכים להדלקת הנר לראות מה שצריכה"

וזקני הגאון מחצית השקל מביא בשם זקני הלבוש בהאי לישנא, לתרץ קושיית המג"א:

"והאחרונים הביאו בשם הלבוש [סעיף א] ליישב, דאפילו הוא בענין שחברותיה יכולים לעשות כל הדברים המצטרכים לה בחשכה, אפילו הכי מותר, דמכל מקום היא לא מייתבא דעתה, שחוששת שלא יעשו הדבר כהוגן בלי נר, אף שאין האמת כן".

 

כלומר, חשש אישי לחלוטין של היולדת, "שריטה" שלה בלשון ימינו, מתיר חילול שבת דאורייתא, הגם שברור בעליל שאין בו שום צורך. והלא אפשר היה ללחוש לאוזנה, כמו ביום הכיפורים בשאחזה בולמוס, ששבת היום, ושהן רואות הכל, אולם לא כך הורונו חכמים, ומה לנו להתחכם על הוראותיהם?

והדברים ארוכים, ולענ"ד ברור שהוראת הרש"ד שהובאה לעיל מובנת מאליה, אמנם הערת הרב עמית כבודה במקומה מונח, ובאמת אין כאן מחלוקת בהלכה כי אם במציאות. לכן, הרב אילעי, אני באמת בדעה שלא כדאי לפרסם הוראות רגישות מסוג זה, לא כי יש לצנזר, אלא כי הם תלויות תרבות לחלוטין, וקשורות בטיב ובעומק הזיקה שבין האיש לרעייתו, ובצורך הנפשי שלה באותו רגע. מכל מקום, דומני שהפועל היוצא מהערת הרש"ד החשובה כאן היא שמורים לבעל לא לפלפל בחדר לידה, ואם רעייתו אומרת שלזה היא זקוקה – לזה היא זקוקה.

 

 

 

 

 

רבינו בחיי בפרק י"ב פסוק ז טוען שהחטאת על החטא הקדמון- חטא אדם הראשון

 

שהרי שם היא נענשה בעצב תלדי בנים..

רבינו בחיי על ויקרא פרק יב פסוק ז

ויתכן לפרש שאין הקרבן הזה מצד חטא של עצמה רק מצד אמה שהיא היתה אם כל חי, כי לולא החטא ההוא היה האדם מוליד עם אשתו שלא בדרך תאוה וחשק אלא בדרך הטבע הגמור, כטבע האילן המוציא פירותיו בכל שנה שלא בתאוה, והיולדת הזו כאמה בתה במעשה החטא, כי הענפים הם מקולקלים בקלקול השורש, ועל כן יצריכנה הכתוב קרבן לכפר על החטא הקדמוני, שכן נצטוה בסבת אותו החטא על שלש מצות, והן נדה וחלה והדלקת הנר. ולפי שהחטא ההוא היה תחלה במחשבה ואח"כ במעשה ומפני זה הזכיר בקרבן יולדת אחד לעולה ואחד לחטאת, כנגד חטא המחשבה וחטא המעשה, ומפני זה הקדים עולה לחטאת, מה שאין כן בשאר הקרבנות שהחטאת קודמת לעולה בכולן, …

.

מעניין שהגמרא תולה מצבים פסיכולוגים(עצוב שמח) בטומאה וטהרה.

 

תלמוד בבלי מסכת נדה דף לא/ב

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן אמר להן בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה לפיכך אמרה תורה תביא קרבן …ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לארבעה עשר ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים…..

 

לילה טוב

אהד

 

 

 

From: beithillel@googlegroups.com [mailto:beithillel@googlegroups.com] On Behalf Of צבי קורן
Sent: Sunday, March 30, 2014 12:17 AM
To: beithillel@googlegroups.com
Subject: RE: אשה כי תזריע בייבי בום- תובנות מפרשת השבוע

 

לענ"ד זהו פשוטו.
וכך סבר דעת זקנים מבעלי התוספות שהביא הרב פריאל.
זה הרבה יותר פשוט מלטעון שהאשה חטאה, לא כן?

בתאריך 30 במרס 2014 00:12, מאת "Gabriel Hazut" <hazutg@gmail.com> :

אין מקרא יוצא מידי פשוטו

On 2014 3 30 00:10, "צבי קורן" <korentz@gmail.com> wrote:

יפה, יישר!

בתאריך 30 במרס 2014 00:08, מאת "יוסף פריאל" <priel9@neto.net.il> :

א.     לא באתי לדרוש דרשה אלא להעלות על הכתב את המבטים המכורכמים של הציבור לאחר דרשת ליל שבת. באמת התדהמה היתה רבה כשרואים את ההיפוך בין כוונת התורה לבין מה שנעשה בתכנית.

ב.     אמנם הצרעת היא בפרהסיה אך הציבור לא יודע על מה. בפועל, ברור שאין זה הקשר בין שני נושאי הפרשה, אלא שהמציאות של התכנית יוצרת קשר שלא היה צריך להיות.

ג.      כבר בשנה שעברה נהלנו דיון על החטאת כמחטאת ולא כעונש. המקור הוא בדברי בעלי התוספות להלן.

דעת זקנים מבעלי התוספות (צרפת, מאה 13): יש לפרשו לשון נקיון, כמו 'ההוא דכפר ידיה בגלימא דחבריה' (ב"מ כד ע"א), וכן 'וכפר על המטהר' (וי' יד,יט; לא) דמצורע, וכן 'וכפר על הבית' (שם נג) דנגעים, וכן 'וכפר עליו' (וי' טו,טו) דגבי זב. דבכל אלו לאו כפרה ממש דחטא שייך בהו. אע"ג דעל עבירות נגעים באין, מ"מ הא איכפר בנגעים. ויולדת – אע"פ שאמרו רז"ל שחוטאת בשעה שכורעת לילד נודרת שלא תזקק עוד לבעלה, מ"מ לפי פשטיה דקרא לא משמע שיהא קרבנה בא על חטא, ואין 'וכפר' אלא נקיות כמו 'וחטא את הבית' (וי' יד,נב).

 

From: beithillel@googlegroups.com [mailto:beithillel@googlegroups.com] On Behalf Of צבי קורן
Sent: Saturday, March 29, 2014 11:30 PM
To: beithillel@googlegroups.com
Subject: Re: אשה כי תזריע בייבי בום- תובנות מפרשת השבוע

 

א. למה מי שחטא בינו לבינו נענש בצרעת בפרהסיה?

אל תגיד בסתר משהו שאתה לא רוצה שיתפרסם…

 

ב. הערה בענין קרבן החטאת של היולדת:

קשה להבין ולקבל את היותה של היולדת חוטאת.

ד"ר יונתן גרוסמן אמר בשיעור שחטאת אינה מלשון חטא אלא מלשון חיטוי, חיטוי האדם או המקדש מטומאה.\

הוא היפנה לעבודת יוה"כ – ויקרא ט"ז, טז – קרבן חטאת לחיטוי המקדש מטומאה [שם מופיע העיקרון, לא הביטוי חיטוי]; במדבר ח', ז – בהקדשת הלויים – הזה עליהם מי חטאת [ופשוט שלא מדובר שם לא בחטא ולא בקרבן חטאת, אלא בטיהור הלויים במסגרת הקדשתם]; ובמדבר י"ט, ט  – פרה אדומה – למי נידה חטאת היא [=לא קרבן חטאת, אלא מי חיטוי מטומאת מת].

היולדת לא חטאה, היא מחטאת את הטומאה.

אין ספק שחטאת מכפרת לא רק על חטאים אלא גם על טומאות, כפי שמוכח מסדר העבודה. אני פחות משוכנע בגזירת המילה 'חטאת' ממשמעות השורש בבניין פיעל, כיוון שמבחינה צורנית אין התאמה (אין דגש חזק  ב-ט', גם סופית ה-ת' לא מוסברת).

פירוש 'כפר' כניקוי, שהובא כאן מבעלי התוס', נמצא כבר ברש"י על וישלח, על "אולי אכפרה פניו". אבל יש שיטות אחרות בראשונים, שסיכמתי בשיעור ביה"מ הוירטועלי כאן. אני מעתיק לכאן:

 

משמעות הכפרה בתורה

א. הצורות הלשוניות של השורש כ.פ.ר. במקרא

הקדמה

הכפרה תופסת מקום מרכזי ביותר בתורה, בהקשר של מקדש וקודשיו ובהקשרים אחרים. עיקר העיסוק בו הוא כמובן בספר ויקרא, אך המקום בו עסקו מפרשי המקרא באופן ישיר בשאלה הכללית של משמעות הכפרה הוא דווקא בפרשתנו, פרשת וישלח.

נראה שההבנה הרווחת של הכפרה היא במרחב הסמנטי של סליחה ומחילה, כשינוי יחס מצידו של הקב"ה כלפי האדם בעקבות חטאיו, ובהקשר של מניעת עונש. בלשון חז"ל בהחלט ייתכן שמשמעות זו קיימת, אך כפי שנראה, בלשון המקרא לפחות לא זו משמעות הכפרה.

הדיון שלנו יושתת על בדיקה פילולוגית (כלומר, של שימושים לשוניים) ופרשנית, ועליו נוכל לבנות גם הבנה רעיונית עקרונית יותר, הנוגעת לעניינים יסודיים במערכת היחסים שבין האדם לה'.

הצורות "כפרה" ו"כיפר"

נפתח בבדיקת הצורות הלשוניות של השורש כ.פ.ר. והשימושים התחביריים שלהם. הצורה המופיעה בכותרת שיעור זה – "כפרה" – איננה מופיעה במקרא, אלא מקורה בלשון חז"ל. צורה זו בנויה על הצורה הרווחת במקרא, צורת הפועל בבניין פיעל. המילה "כפרה" בלשון חז"ל מתארת את התוצאה המופשטת של המעשה המכפר. כאמור, אין במקרא צורה זו במשמעות מדוייקת זו.

צורת הפועל כ.פ.ר. בבניין פיעל, כלומר: "כיפר" (יחד עם הצורות הסבילות המקבילות – פוּעל והתפעל), מלבד העובדה שהיא הצורה הנפוצה במקרא, מופיעה באופן עקבי בהקשר של מקדש וקודשיו. כך בקרבן החטאת: "וכפר עליו הכהן'" (ויקרא, פרק ד', פסוק ל"א, ועוד), בקרבן האשם: "והכהן יכפר עליו" (שם, פרק ה', פסוקים ט"ז וְכ"ו), ובהקשרים נוספים. צורה זו היא גם המופיעה בפרשתנו, וסביבה מצויים דיוני המפרשים:

וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי:

(בראשית, פרק ל"ב, פסוק כ').

 

 

כ.פ.ר. מול ס.ל.ח.

כאמור, השורש איננו משמש באופן ישיר למשמעות התוצאה המופשטת של הכפרה. הנושא התחבירי של פעולת הכפרה הוא כמעט תמיד אדם שעושה מעשים מכפרים (כגון הכהן) או חפץ שמכפר (כגון קרבן). ההבדל בין השימוש הלשוני בשורש כ.פ.ר. לבין השימוש הלשוני בשורש ס.ל.ח. בולט בהקשר החטאת: "וכפר עליו הכהן ונסלח לו" (ויקרא, פרק ד', פסוק ל"א) – הכהן הוא המכפר, וה' הוא הסולח. מעשה הכפרה של הכהן מוליד תוצאה של סליחה ע"י ה'. נמצא, שאפילו בהקשר התופעה המובהקת ביותר של כפרה בהקשר סליחה (קרבן החטאת), יש בידול ברור בין שני המונחים.

רק במקרים בודדים בכל המקרא מופיע ה' כנושא התחבירי המכפר (שבעה או שמונה מופעים בכל התנ"ך[1]). עלינו להסיק, אם כן, שכפרה וסליחה הם דברים שונים בלשון המקרא.

שימוש השורש כ.פ.ר. בהקשר של מעשה או חפץ

בלשון המקרא מצוי שם העצם "כיפור" (רק בצורת רבים – "כיפורים"). המשקל של "כיפור" הוא של שם פעולה מבניין פיעל. המילה "כיפורים" מופיעה כמאפיין של חפץ שבו מכפרים: "איל הכיפורים" (במדבר, פרק ה', פסוק ח') וכן "כסף הכיפורים" (שמות, פרק ל' פסוק ט"ז), וכמאפיין של הזמן שבו עושים מעשים מכפרים: "יום הכיפורים" (ויקרא, פרק כ"ד, פסוק כ"ז)[2].

אם כן, מתוך הצורות והשימושים התחביריים למדנו שהשורש כ.פ.ר. משמש עבור המעשה או החפץ המכפר.

משמעויות נוספות של השורש כ.פ.ר. במקרא

לפני שנמשיך בדיון הישיר במשמעות הכפרה, נצביע על שלוש צורות נוספות של השורש, בעלות משמעויות שונות, שיכולות לנגוע לענייננו.

א. צורה אחת היא צורת הפועל בבניין קל: כָּפַר. צורה זו היא מילה יחידאית המופיע רק במקום אחד במקרא: בציווי לנח, בו נאמר לגבי התיבה "וכפרת אותה מבית ומחוץ בַּכֹּפֶר" (בראשית, פרק ו', פסוק י"ד).

ב. הצורה השנייה היא שם העצם מגזרת המלעיליים: כֹּפֶר. צורה זו מופיעה בשתי משמעויות שיכולות להיות רלוונטיות לענייננו: במשמעות חומר הגנה מסויים, כפי שמופיע בפסוק הנ"ל בפרשת נח; ובמשמעות כֹּפֶר נפש, כמו במחצית השקל: "ונתנו איש כֹּפֶר נפשו" (שמות, פרק ל', פסוק י"ב).

ג. הצורה השלישית היא הכַּפֹּרֶת – מכסה הארון (שמות, פרק כ"ה, פסוק י"ז).

ב. שיטות רש"י, רמב"ן ורס"ג

שיטת רש"י

נפנה לשיטות המפרשים.

ראשית, ניזכר בפסוק בפרשתנו:

וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי:

(בראשית, פרק ל"ב, פסוק כ"א).

רש"י מפרש:

"אכפרה פניו" – אבטל רוגזו…ונראה בעיני שכל כפרה שהוא אצל עוון וחטא, ואצל פנים – כולן לשון קנוח והעברה הן. ולשון ארמי הוא, והרבה בתלמוד: "וכפר ידיה"[3], "בעי לכפורי ידיה בההוא גברא"[4]. וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קדש "כפורי זהב" (עזרא, פרק א', פסוק י'), על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק.

רש"י כאן מעלה מספר נקודות:

א. משמעות הביטוי השלם 'כיפור פנים' היא ביטול רוגז, ריצוי.

ב. כפרה בהקשר חטאים ועוונות היא שימוש שונה של השורש כ.פ.ר., אך ניתן למצוא לשני השימושים יסוד משמעותי אחד: המשמעות היסודית המשותפת לשני ההקשרים היא קינוח, העברה, ניקיון והסרה.

ג. כנראה, כוונת רש"י היא ש"פנים" כאן משמשים באופן מטאפורי במשמעות כעס ורוגז; 'כיפור הפנים' הוא הסרת הכעס, וכיפור העוון הוא הסרת העוון. למשמעות זו של כיפור בתור נקיון והסרה יש בסיס בשימוש הארמי בכפור במשמעות רחיצה. רש"י מביא מקבילות מהארמית התלמודית, ומפרש פסוק בעזרא באופן שיש גם מקבילה מקראית.

בשיטת רש"י יש מספר נקודות קשות:

א. לעניין פירוש המשמעות היסודית של שורש כפר – למשמעות שרש"י מציע אין בסיס ברור בעברית המקראית, אלא רש"י נאלץ להביא סימוכין מהארמית ומפסוק אחד מסופק במקרא.

ב. לעניין פירוש כפרה בהקשרים של חטא ועוון – רש"י מפרש ש'כפרת עוון' משמעותה 'הסרת עוון'. לפי זה, היינו מצפים למופעים רבים של חטא ועוון בהקשר כיפור. אולם, הרוב הגדול של המופעים של כיפור מתייחסים לאדם (כגון "וכיפר עליו"), ורק במיעוט קטן של מקרים מופיעים חטא ועוון כמושא הכיפור.

ג. לפי הכיוון הפרשני של רש"י, חטא ועוון בהקשר כיפור צריכים היו להיות מושאים ישירים של פועל הכיפור. יש אמנם כמה מקראות כאלה, למשל

לָכֵן בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲו‍ֹן יַעֲקֹב וְזֶה כָּל פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ…

(ישעיהו, פרק כ"ז, פסוק ט').

בפסוק זה העוון הוא הדבר המכופר, ויש כאן אפילו תקבולת להסרת חטא. בדומה גם בתהלים:

וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָו‍ֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ:

(פרק ע"ח, פסוק ל"ח).

אולם, ברוב המקומות שבהם מופיע הכיפור בהקשר חטא ועוון, ובכללם – המופעים בהקשרים של מקדש וקודשיו, החטא מופיע כמושא עקיף, המחובר לפועל במילת היחס "על", "בעד" או "מ". כך, למשל, לאחר חטא העגל:

…אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם:

(שמות, פרק ל"ב, פסוק ל').

כך נאמר בחטאות ובאשמות:

… וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ:

(ויקרא, פרק ד', פסוק כ"ו).

…וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ:

(שם, פסוק ל"ה, וכן שם בפרק ה' פסוקים י', י"ג, י"ח, כ"ו).

כך גם מופיע בסדר עבודת יום הכיפורים:

וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם…

(ויקרא, פרק ט"ז, פסוק ט"ז).

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ:

(שם, פסוק ל').

…לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה:

(שם, פסוק ל"ד).

החטאים מצטיירים בפסוקים אלה כגורמים לצורך בכפרה וכמושפעים מהכפרה, אבל הכפרה איננה כפרת החטאים עצמם. ולפי זה, פירוש כיפור בוודאי איננו הסרה[5].

ר' יונה אבן ג'נאח ורד"ק בספרי השרשים שלהם, וכן רד"ק בפירושו לתורה אצלנו, מפרשים בדומה לרש"י. רד"ק כנראה היה מודע לבעיה השלישית הנ"ל, ונדחק בתירוצה:

"אולי אכפרה בעד חטאתכם" – אסיר עונתיכם וחטאותיכם בהתפללי בעד חטאותיכם; או, אסיר כעס הבורא שכעס עליכם בעד חטאתכם.

(שמות, פרק ל"ב, פסוק ל').

שיטת הרמב"ן

הרמב"ן מפרש בכיוון אחר, ובונה על המושג 'כֹּפֶר נפש':

אבל הנכון… "גם הנה עבדך יעקב אחרינו", והקדים אותנו לפניו לתת כופר נפשו על ראותו פני כבודך, במנחה הזאת, כאשר יתנו העבדים כפרם בתת להם רשות לראות פני המלך. "ואחרי כן אראה פניו", כי "אולי ישא פני" ויכבדני להיותי מרואי פני המלך וזה דרך מעלה מיראתו ממנו…אבל יאמר "לכפר על נפשותיכם" (שמות, פרק ל', פסוק ט"ו), "לכפר עליו ונסלח לו" (במדבר, פרק ט"ו, פסוק כ"ח) – על נפשו, ויאמר "אכפרה בעד חטאתכם" (שמות, פרק ל"ב פסוק י"ב), וכולן מלשון "ונתנו איש כופר נפשו" (שם, פרק ל', פסוק י"ב), שהוא פדיון.

(בראשית, פרק ל"ב, פסוק כ"א).

מדברי הרמב"ן עולות מספר נקודות:

א. לדעת הרמב"ן, המשמעות היסודית של השורש מתגלה דווקא בשם העצם כֹּפֶר, במשמעות פדיון.

ב. הרובד הראשוני של משמעות כֹּפֶר הנפש עולה מדברי הרמב"ן "לתת כופר נפשו על ראותו פני כבודך". ראיית פני כבוד המלך כביכול מחייבת מיתה, והאדם פודה את נפשו ומשלם תמורת חייו.

ג. כיוון שההקשר שבו ניתן כופר הנפש הוא הקשר של כבוד מלכות, כופר הנפש מקבל רובד שני של משמעות באופן אסוציאטיבי, בכך שהוא מבטא משמעות זו של כבוד ויראה ממלכות.

ד. רובד שני זה הוא המשמש בהקשר של דברי יעקב לעשיו. בכך הרמב"ן גם מקשר בין ביטויי ה'פנים' השונים בפסוק: הפנים הם מטפורה במשמעות כבוד. יעקב 'מכפר את פני עשו', כלומר, נותן מנחה בתור כופר נפש המבטא כבוד ויראה מעשו, ובכך מקווה שעשו 'ישא פניו', כלומר ירים וישא את כבודו של יעקב בכך שיקבלנו.

ה. בהקשר של מקדש וקודשיו משמש בעיקר הרובד הראשון של המשמעות – פדיון הנפש בעקבות החטא המחייב מיתה בפני השכינה. הרמב"ן מסביר בכך ביטויים שונים של כיפור לגבי האדם – כיפור על האדם פירושו פדיון נפשו.

בדרך פרשנית זו הרמב"ן נמנע משלושת הקשיים שהבאנו לעיל לגבי שיטת רש"י, אך קיים קושי אחר בפירושו: פירושו של הרמב"ן בנוי על ההנחה שניתן לפרש 'פנים' במשמעות כבוד, אך הרמב"ן לא הביא לכך סימוכין, וספק אם יש כאלה.

שיטת רס"ג

מלבד סוגי השימושים במילה "כיפור" שהבאנו עד כה, ישנו שימוש נוסף שצריך לקחת בחשבון, ואשר אינו מתיישב לא עם הסברו של רש"י ולא עם הסברו של הרמב"ן. בפרשת סדר העבודה בויקרא פרק ט"ז, מופיע מספר פעמים הכיפור כמתייחס למקומות במקדש; ובהקשרים אלה, הגורם המצריך את הכיפור איננו רק חטא ועוון, אלא גם טומאה. כך בפסוקים הבאים:

(טז) וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם

(יח) וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלָיו…

(יט) …וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

(כ) וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ…

(לג) וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר…

(ויקרא, פרק ט"ז).

חז"ל דרשו פסוקים אלה לעניין עבירות של אדם שטימא מקדש וקודשיו[6], כלומר משמעות המילים "וכיפר על הקדש מטומאות בני ישראל" היא "וכיפר על מעשה העבירה של הבאת טומאה אל הקודש" (וכן לגבי שאר הפסוקים). המשמעות ההלכתית של דברים אלה ראויה לדיון נפרד, אך לענייננו נוכל לומר שבאופן ברור אין זה פשט הפסוקים.

רס"ג מפרש את הטומאות בפרק זה באופן מטאפורי, במשמעות "עבירות", ואת מקומות הקודש כמקומות שבהם עושה הכהן את המעשים המכפרים. כלומר, משמעות המילים "וכיפר את הקודש" היא "וכיפר בקודש על העבירות" – הכהן מכפר בקודש על עבירות המכונות כאן "טומאות". אולם, הקודש מופיע כאן כמושא עקיף במילת היחס "על", וכמושא ישיר ("את"). ולעניין הטומאות, ניכרת כאן הבדלה בין טומאות לבין חטאים: "מטומאות בני ישראל, ומפשעיהם לכל חטאתם" (פסוק ט"ז). ועוד: הקורלציה בין כיפור מקומות הקודש לבין ההתייחסות לטומאות מוכיחה שמדובר כאן ביותר מאשר כלי ספרותי.

ג. הכפרה ככיסוי

שיטת ראב"ע

נראה לקבל את פירושו של ראב"ע למשמעות הכיפור. על הפסוק בפרשתנו מפרש ראב"ע:

"אכפרה פניו" – אכסה ואסתיר; ו"פניו" – כעסו.

ראב"ע כנראה מתבסס על משמעות השורש בבניין קל – "וכפרת אותה מבית ומחוץ בַּכֹּפֶר" (בראשית, פרק ו', פסוק י"ד) – משמעות של כיסוי והגנה[7]. על פי זה הוא מפרש בסדר העבודה כך:

וטעם "וכפר על הקדש" – להיות הדם כפר שלא ישחת בעבור טומאת הטמאים[8].

(ויקרא, פרק ט"ז, פסוק ט"ז).

כלומר, הטומאות (וכן העבירות) מהוות איכשהו סכנה למקדש, והכיפור מכסה ומגן עליו. דברים אלה טעונים ביאור:

בישעיהו פרק ו' פסוקים א' – ד' ישעיהו מספר כיצד ראה את ה' על כסא הכבוד, שרפים עומדים עליו, קוראים את קדושת ה' וכבודו. וממשיך ישעיהו:

(ה) וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְבָא-וֹת רָאוּ עֵינָי:

ישעיהו כאן מתאר מתח בין קרבת ה', מצד אחד, לבין טומאת שפתיו. ההתמקדות בשפתיים בהקשר זה קשורה, כמובן, לעובדה שמדובר בנבואת הקדשה לנבואה. אולם, לענייננו ניתן לראות משם בבירור, שהפחד והסכנה אינם תלויים בחטא מסויים שחטא ישעיהו, אלא ב'טומאה' – הלכלוך והסיאוב של בני האדם, המהווים אנטיתיזה לקרבת ה'. כבוד ה' וקדושתו מחייבים הרחקת חטאים ועוונות, וגם הרחקת טומאות, גם כשהן נטולות מטען ערכי שלילי.

ישעיהו ממשיך:

(ו) וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ:

(ז) וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲו‍ֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר:

לא מתואר מקודם חטא או עוון מסויים. הצורך בכיפור נולד מתוך קרבת ה' היתירה, המולידה מידת דין נוקבת. הכיפור הוא מנגנון של כיסוי והגנה שנועד לאפשר המשך קרבת ה' חרף העוונות והטומאות.

זו משמעות הכיפור בסדר העבודה: לולא הכיפור, החטאים והטומאות המתגברים של עם ישראל היו מחייבים את הסתלקות השכינה, או פגיעה של ה' בישראל. הכיפור מכסה, חוצץ ומגן, ומאפשר את המשך קיום השכינה "בתוך טומאתם" (ויקרא, פרק ט"ז, פסוק ט"ז).

כאשר אדם חוטא, החטא מבדיל וחוצץ בינו לבין ה'. כדי לאפשר את המשך קיומו בתוך העם אשר ה' יושב בתוכם מבלי להיענש בכל חומרת מידת הדין, עליו להביא קרבן – להתכפר ולהתגונן. במקרה הספציפי של קרבן החטאת, כאשר ה' מקבל לפניו את החוטא, הוא גם סולח לו: "וכיפר עליו הכהן ונסלח לו" (ויקרא, פרק ד', פסוק ל"א). סדר העבודה, לעומת זאת, מתמודד עם התופעה האובייקטיבית הנרחבת של חטאים וטומאות של בני ישראל סביב המשכן ובתוכו, ועם הסכנה הנגרמת מכך להמשך קיום השכינה בתוך עם ישראל. הכיפור מכסה ומגן על המקדש מפני סכנה זו, ומאפשר לה' להמשיך לשכון בתוכם.

משמעות "אכפרה פניו"

אם נחזור לפרשתנו, ראינו שראב"ע מפרש את "פניו" במשמעות "כעסו", כלומר, משמעות "אכפרה פניו" היא "אכסה על כעסו" – אחצוץ בין כעסו לביני. אולם, נראה לפרש את הדברים במשמעות קצת שונה: "פניו" הם קרבתו – המפגש עמו. הרקע של יחסי יעקב ועשו גורמים לכך שהמפגש עם עשו הוא מסוכן ליעקב (כמובן, מסיבות שונות לחלוטין מאשר במקרה של קרבת שכינה), ויעקב שואף לקיים את המפגש והקרבה מבלי שיפגעו זה בזה – 'לכפר פניו'.

כפרה על ידי ה'

בתחילת הדברים הערנו שיש מספר מקומות חריגים שבהם ה' הוא המכפר. מצאתי במקרא שבעה מקומות ברורים כאלה, ומתוכם ארבעה הם פניות של האדם לה' בבקשה לכפר עוונות:

…כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה'…

(דברים, פרק כ"א, פסוק ז').

דִּבְרֵי עֲו‍ֹנֹת גָּבְרוּ מֶנִּי פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם:

(תהלים, פרק ס"ה, פסוק ד')

עָזְרֵנוּ אלוקי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ.

(תהלים, פרק ע"ט, פסוק ט').

כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד.

(דברי הימים ב' ,פרק ל', פסוק י"ח).

שלושת המקומות האחרים הם: יחזקאל פרק ט"ז, פסוק ס"ג; ירמיהו, פרק י"ח, פסוק כ"ג; תהלים, פרק ע"ח, פסוק ל"ח; מקום מסופק נוסף הוא דברים, פרק ל"ב, פסוק מ"ג.

מסתבר שמדובר כאן במשמעות מושאלת ומשנית. מכיפור הכהן המגן ומכסה על העוונות, לעיתים עם תוצאה של סליחה על ידי ה', נולדת משמעות לכיפור עצמו של סליחה ומחילה, שאף היא גורמת לביטול העונש. ומסתבר, שמשמעות הפנייה לה' היא לומר: "אני, האדם החוטא, אינני מסוגל לכפר על עצמי, ולכן אני מבקש ממך, סלח לי וכפר לי אתה בעצמך, כאילו אתה הכהן המכפר בעדי".

משמעות זו בולטת בפסוק בתהלים ס"ה הנ"ל: "דברי עוונות גברו מני, פשעינו אתה תכפרם" – אני איני מסוגל, כפר אתה.

כפי שראינו, כבוד ה', מלכותו וקדושתו מחייבים שתהיה סתירה בין קרבת ה' לבין החטאים והעוונות. לאור זה, משמעות בקשת סליחת חינם מה' היא בקשה שתתגבר מידת רחמיו של ה' על מידת דינו. רק על ידי גבורה זו בכוח הרחמים יכולה מידת הדין להתבטל, ויכול האדם לזכות בסליחה ומחילה, גם כאשר אין לו את הכוח והיכולת לכפר על עצמו במנגנונים שנקבעו במידת הדין.

בייבי בום

תשובות לשאלות

 

  1. האם צריך כיסוי ראש בזמן הלידה?

תשובה: אין סיבה שלא יהיה כיסוי ראש. עם זאת בזמן שהלידה מתחילה, והפלג התחתון של האשה מגולה בחלקו – יהיה זה מוזר אם נקפיד על כיסוי ראש בשעה שהמקומות היותר אינטימיים מגולים, ולכן אם נפל כיסוי הראש – אין צורך להילחץ ולחפשו.

 

  1. האם מותר לגעת באשה בזמן הלידה, ומדוע?

תשובה: משעה שהאשה אסורה לבעלה, כגון משעה שהתחילה ירידת מים או משעה שיש פתיחה של יותר משתי אצבעות, אין לבעל לגעת באשתו כמו בימי נידותה. ואמנם יש מקום לומר כי חכמים החמירו דווקא בבית בשעה שנגיעה של חיבה עלולה להביא ליותר מזה, אולם אם נבין כי נגיעה של חיבה אסורה מן התורה – הרי שבכל מצב קיים איסור על נגיעה של חיבה מרגע שהאשה אסורה לבעלה. ואף אם האיסור הוא מדרבנן, יתכן כי הם אסרו לא מפני חשש מיותר מנגיעה אלא משום הרחבת דין התורה כשלעצמו.

אולם אם האשה מבקשת מבעלה שילטף אותה משום שהיא נלחצת וצריכה להירגע, או אם הבעל מרגיש כי נגיעה באשתו תקל עליה את ההתמודדות עם הכאבים, ועם החששות, וכיוצא בזה, הרי שכשם שחכמים התירו להדליק את הנר בליל שבת, אפילו ליולדת שאינה רואה (עיוורת) משום שיש בכך ליישב את דעתה, ולהרגיעה, כך מכל שכן שהתירו לבעל לגעת באשתו אם זה אכן נותן לה מרגוע.

 

  1. האם מותר לסטג'רים לרפואה להיכנס ולראות לידה?

תשובה: ככל שהם צריכים על מנת ללמוד ולהבין זה מותר, הלימודים שלהם הם על מנת להקל על יולדות בעתיד, ולהציל חיים, ולכן אין לאסור. ובפרט שהם עסוקים וטרודים בעבודתם, ולא מסתכלים באופן אסור.

עם זאת, אם הדבר מפריע לאשה, עליהם למצוא נשים אחרות שלא איכפת להם, ולא לפגוע בצניעותה.

 

  1. האם זאת מצוה לחתוך את חבל הטבור?

תשובה: לא. אין בזה שום דבר.

 

 

 

 

  1. אשה שהיו לה צירים ביום ששי, עלתה לבית החולים, וכיוון שלא התפתחה לידה שוחררה לביתה בליל שבת. האם מותר לה לנסוע לביתה, או עליה להישאר כל השבת בבית החולים?

תשובה: אם הו תנאים מתאימים בבית החולים – היה עליה להישאר שם. אולם אין שם מיטה נוחה, אין שם שאר תנאי נוחיות – שירותים נקיים וזמינים וכיוצא בזה שאשה ובפרט בהריון מתקדם זקוקה להם. כמו כן, בית חולים הוא מקום מועד לפורענות של חיידקים. לכן אל לה להחמיר ולהישאר בבתי החולים, ועליה לנסוע לביתה!

 

  1. האם לרשום בבית החולים בעת קבלת תעודת הזהות את שם הילד עוד לפני הברית?

תשובה: אין חובה לתת שם לילד דווקא במעמד הברית. ולכן אין בכך איסור אם רשמו כבר בבית החולים בעת קבלת מספר הזהות את שם הילד. אולם כיוון שמנהג ישראל הוא לתת שם לילד דווקא במעמד הברית (ובפרט אם הברית מתקיימת במועדה) לכן נראה שלכתחילה אין למהר ולתת שם לילד לפני הברית.

 

  1. האם קיימת הלכה שיש לקנות מתנה ליולדת?

תשובה: לא. כנראה שיש בעלים שהרגישו שהם צריכים לרצות את האשה על כך שהם לא היו בעת הלידה על ידה, או אולי שהרגישו שהם קיבלו ילד במתנה ללא סבל וללא כאבים, ואילו האשה היא שעברה את כל הקושי שבהריון ובלידה, ועל כן הרגישו צורך לקנות מתנה ליולדת. יישר כוחם, אך אין בכך חובה, ואסור שתהיה חובה. מתנה צריכה לנבוע ממקום עמוק של נתינה וחיבה, ולא מתוך חובה.

 

  1. כמה זמן אסור לגעת לבעל לגעת באשתו היולדת, ומדוע?

תשובה: האשה אסורה לבעלה עד שיפסק הדם, ואחר כך עליה להמתין שבעה נקיים כמו אחר ווסת, ולטבול לטהרתה כמו אחר כל דם נידה. (ובכל מקרה לא פחות משבעה ימים מלידת בן, ולא פחות מארבעה עשר יום מלידת בת, אלא שבדרך כלל הדימום הוא הרבה יותר ארוך.)

יש עדות מסוימות שנהגו להמתין ארבעים יום אחר לידת בן, ושמונים יום אחר לידת בת, הרמב"ם תקף בחריפות מנהג זה. ואף שבכל זאת הוא השתרש בעיקר בקרב יוצאי צפון אפריקה, יש לבטלו.

 

  1. האם מותרת קשירת חצוצרות כאמצעי מניעה?

תשובה: לא. קשירת חצוצרות היא סירוס, ואין להתירו אלא במקרים קיצוניים שחל איסור מבחינה רפואית על האשה ללדת, ואמצעי מניעה אחרים אינם מתאימים. יש אמצעי מניעה אחרים, פשוטים יותר, שאין בהם פגיעה באיברי ההולדה, כגון גלולות, מדבקות, התקן תוך רחמי מסוגים שונים ועוד, והם מותרים במקום צורך.

 

  1. סגולה ללידה קלה

תשובה: איני מאמין בסגולות, אלא רק בתורה ובמצוות ובמעשים טובים. חכמינו אומרים כי תשובה, תפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה. קל וחומר כאשר אין מדובר בגזירה נוראה, אלא על גזירה של ה' מאז תחילת ימי העולם. ואין ספק כי תפילה, תשובה וצדקה טובים לאין ערוך יותר מכל סגולות וברכות שבני אדם בימינו מסוגלים לתת.

 

  1. האם מותר להצטלם לתכנית ריאליטי של בייבי בום?

תשובה: אין לעשות כן, גם משום חוסר הצניעות בעצם צילומי הלידה. וגם משום חוסר הצניעות והפגיעה בפרטיות שיש בכל תכניות הריאליטי. חייו של אדם, ובפרט של משפחה צריכים להיות בינם לבין עצמם. גם הבעות חיבה, גם הבעות כעס ודאגה, אינם צריכים להיות מול פני העולם.

  1. האם לגבר מותר להיות בחדר לידה?

תשובה: איני רואה ערך בכך שהבעל יחווה עם אשתו את הלידה. הוא לעולם לא יוכל לחוות את הכאבים והקושי מחד גיסא, ואת היופי והאושר שבהבאת חיים לעולם מאידך גיסא. זה גם לא צנוע, ועלול להפריע לחיי האישות בעתיד.

אולם אם האשה זקוקה לבעלה על מנת להרגיש יותר בטוחה, או מכל סיבה שהיא היא רוצה אותו על ידה, ודאי שמותר לו והוא אף צריך להיות שם על מנת להקל עליה. עם זאת, אסור לו בשום פנים להסתכל על מהלך הלידה. הוא צריך להיות בצד ראשה של האשה. אם היא מבקשת, או הוא מרגיש שהיא צריכה ליטוף על מנת להירגע, מותר לו ללטפה, מותר לו ורצוי שהוא אף יסייע לה להיזכר בצורת הנשימה והשאיפה הנכונה. אך כאמור, אל לו להסתכל לאותו מקום כלל.

 

  1. האם צריך לשים תהילים וסגולות בעריסת התינוק?

תשובה: ודאי שאין צורך. לפי הרמב"ם הדבר אף אסור, כי בכך הופכים את דברי התורה לקמיעות. אולם לפי שאר ראשונים אם שמים ספר קודש מתוך אמונה כי התורה מגינה ושומרת – מותר (שוב: לא צריך, אלא מותר אם רוצים) לשים תהלים בעריסת התינוק. סגולות אחרות איני מכיר, ואף איני מאמין בהם. אני מכיר ומאמין כי צדקה ותפילה ותשובה ומעשים טובים מעבירים גזירה רעה, אם ישנה.

 

  1. אשתי חוותה לידה קשות, האם מותר לי לגעת בה בעת הלידה?

תשובה: אם מחמת הלידות הקודמות שהיו קשות, היא כעת חוששת, וליטוף שלך עשוי להרגיע את רוחה, הרי יש בכך משום פיקוח נפש ליישב דעתה של יולדת, ומותר לך לגעת בה.

גם אם מסיבה אחרת היא אומרת או רומזת שנגיעה בה או ליטוף אותה יכול להרגיע את רוחה, את חששותיה וכדומה, מותר לבעלה לגעת בה בלי היסוס. ברגע שהלידה הסתיימה – אין עוד צורך ביישוב דעתה, והיא אסורה על בעלה.

 

  1. האם מותר לאשה להניק את בנם ליד בעלה בתקופה שהם אסורים זה לזו?

תשובה: כן, מותר. וכמובן בעלה לא יסתכל על ההנקה מקרוב.

 

  1. האם מותר להעביר תינוק מיד ליד כשהאשה נידה?

תשובה: מחומרת הגאונים היא שאין להעביר מיד ליד בעת נידתה של האשה. והשולחן ערוך פסק שאפילו דברים גדולים אין להעביר. אולם יש אומרים כי ילד שהוא בבחינת חי נושא את עצמו מותר להעבירו מיד ליד כשהוא ער.

גדולים ורבים מתירים להעביר כל חפץ מידו לידה כאשר נמצאים בחוץ, או כאשר רבים מסתכלים, וכן הלכה.

 

 

כך נראה לעניות דעתי

הרב שמואל דוד

הרב הראשי לעפולה

 

צבי

 

 

כינים (שם מדעי: Phthiraptera), סדרה של חרקים בעלי גלגול חסר המונה כ-400 מינים. הכינים הן טפילים חיצוניים המתקיימים ממציצת דם של יונקים ועופות. אין להן כנפיים וגופן שטוח. לחלק מהמינים אין עיניים או שהן מנוונות. גפי הפה מורכבות משלושה דוקרנים: העליון משמש למציצה והתיכון להפרשת רוק. החדק נוצר מהשפה העליונה שעליה שיניים קטנות האוחזות בפונדקאי בעת המציצה. הכינה מותאמת לסוג פונדקאי מסוים, ונדיר למדי שזן אחד של כינה יהיה טפיל לכמה מיני יונקים. ישנם סוגים רבים של כינים.

בפרשת השבוע מתחיל תיאורן של מכות מצרים, המגיעות בעקבות סירובו של פרעה מלך מצרים, לשלח את בני ישראל מארצו, בניגוד לציווי הא-ל שנמסר לו על ידי משה. המכה השלישית, היא מכת כינים, "ויאמר ד' אל משה, נטה את מטך והך את עפר הארץ והיה לכנם…" (שמות ח' י"ב-ט"ו). במהלך מכה זו, מלאה הארץ בכינים והן רחשו על עפר הארץ, ועל האדם והבהמה "ותהי הכנם באדם ובבהמה כל עפר הארץ היה כנים" (שם,שם). מכה זו, כמו קודמותיה דם וצפרדע מאתגרות את החרטומים, מקור המילה "חרטומים" בביטוי המצרי "חרי טפ", שפירושו: כוהן "קורא" – כוהנים שהיו ממונים על הפעולות המאגיות (המכשפות), שהיו חלק בלתי נפרד מן הדת המצרית. חרטומי מצרים נזכרים במקרא בהקשר של מעשי נסים ונפלאות, כמכשפים חכמים המסוגלים לפענח חלומות (סיפור חלום פרעה, בראשית מ"א פס' ח') או לבצע להטים מרשימים כפי שמתואר בתחרות בין החרטומים לבין משה ואהרון, שידם כמובן הייתה על העליונה, לאחר הצלחתם של משה ואהרן להפוך מטה לתנין נאמר "ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים, ויעשו גם הם חרטמי מצרים בלהטיהם…" (שמות ז' ח'). מעניינת העובדה שדווקא מכת כינים מתישה את כוחם של חרטומי מצרים, שלא יכלו לעשות כמותם בלהטיהם, דווקא במכה זו מכריזים החרטומים 'אצבע אלוקים היא', הסבר לכך מובא משמו של הפרופ' א.ש. יהודה, המביא במאמרו "שעבוד ישראל במצרים', לדבריו 'אצבע אלוקים' היה למשל ולשנינה במצרים, לציין איזה מאורע או במקרה איום הבא במסתרים מבלתי יכולת לגלות את מקורו ולהעביר את הרעה, והנה אם כי הכינה הייתה מצויה באדם ובבהמה, לא הייתה מצויה לא בכוהנים וגם לא בשוורים ובפרות שקדושות הן בעיניהם, כל אלה נשמרו מכל משמר להיות נקיים וגלוחים לבלי תדבק הכינה בבשרם, והנה בא משה והשליט את הכינה הטמאה בכל אדם ובכל בהמה לרבות הכוהנים והפרות הקדושות, בכך הייתה זו 'אצבע אלוקים' מעשה שאין אדם יכול להתגדר בו ולהתחרות עם האלוקים.

קיימים שלושה סוגים של כינים שחיות על גופם של בני אדם: כיני ראש- בדרך כלל נמצאות בשיער, בעיקר על העורף ומאחורי האוזניים. כינים נפוצות בעיקר בקרב ילדים בגילאי הגן ובית הספר היסודי. גם מבוגרים יכולים להידבק בכינים, במיוחד כאשר הם גרים עם ילדים.  כיני ערווה- בדרך כלל נמצאות באזור הערווה. אולם ניתן למצוא אותן גם על שיער הפנים, על הריסים, על הגבות, בבית השחי, על שיער החזה ובמקרים נדירים על הראש. כיני גוף- חיות ומטילות ביצים בתפרי הבגדים. כיני הגוף נמצאות על הגוף רק כשהן ניזונות.

שני עקרונות חשובים נלמדים ממכות מצרים. העיקרון הראשון, הכרת הטוב, עיקרון זה נלמד מן העובדה שאת שלושת המכות הראשונות, דם, צפרדע וכינים ביצע אהרון ולא משה "אמר ר' תנחום: אמר לו הקב"ה למשה: 'המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור- לא ילקו על ידיך… עפר שהגין עליך כשהרגת את המצרי – אינו דין שילקה על ידך', לפיכך לקו ג' מכות אלו על ידי אהרן. (שמות רבה פר' י', אות ד'-ז'). דרשה זו מדגישה את מידת הכרת הטוב אפילו כלפי גורמים דוממים. על אף שלמי היאור ולעפר מצרים אין תחושות ורגשות, הדרשה מלמדת שמצדו של האדם ראוי לו שלא לפגוע בגורמי הטבע שסייעו לו בעבר, על מנת לחנך עצמו למידת הכרת הטוב. עם זאת, דרשתנו מדגישה כי אין בהכרת הטוב של משה כלפי מי היאור ועפר מצרים, בכדי למנוע את עצם המכה – אלא שראוי שאדם אחר יבצעה בפועל. עיקרון מנחה נוסף, מידה כנגד מידה – עיקרון מוסרי, הנהגתי ומשפטי שהינו מהמובילים בתורה, ונחשב לעקרון יסוד בהבנת תורת הגמול במקרא. מהותו של עיקרון זה שאלוהים מתנהג וגומל לבני אדם באותו האופן שבו הם מתנהגים, ואף בית דין צריך להתייחס ולענוש את המובאים לפניו, ביחס ישר למעשיהם ובהתאם לאופן שבו התנהגו כלפי האחרים. ידעו חז"ל ואישרו עבורנו שאכן חוק אחד מסביר את הכול, ש"כל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה" (סנהדרין דף צ' ע"א) זהו "המודל הסטנדרטי" של עם ישראל. מדוע דווקא כינים? כי כינים הינם טפילים, קרי, חייהם תלויים בניצולם את הקורבנות שלהם בהם נדבקו, ואין להם חיים עצמאיים לאחר שהם מופרדים מהגופות שאליהם התחברו. המצרים הפכו להיות הטפילים שמצצו את דמם של בני ישראל וחיו על חשבונם. ולכן, הקב"ה הביא עליהם את מכת הכינים — מידה כנגד מידה. נימוקים נוספים המצרים כפו על בני ישראל לאסוף עפר ללבנים – ולכן הפך העפר לכינים. המצרים מנעו מבני ישראל לרחוץ מהטינוף שדבק בהם בעבודתם- ולכן לא הצליחו להתנקות מהכינים שדבקו בהם. עם ישראל נמשל לעפר "ושמתי זרעך כעפר הארץ",  ומכיוון שניסו לפגוע בהם, נענשו בעפר שהפך לכינים.  (שמות רבה פר' י' אות ז', תנא דבי אליהו רבה פ"ח).

כינת הראש היא חרק טפיל שגודלו כגודל גרגר שומשום ואורכו רק כ-3 מילימטר. לכינת הראש הבוגרת יש שש רגליים וזוג צבתות שתפקידן לתפוס את השערה בחזקה ובכך לאפשר לכינה לשרוד על הראש. צבעה של הכינה הבוגרת אפור-חום ולעיתים משתנה גם לאדום, בהתאם לזמן שבו אכלה את הארוחה האחרונה. הכינה חיבה בן שבוע לחודש על שער ראשו של האדם, ובטווח הזמן הזה היא מתקיימת ממציצת דמו של המארח זאת על ידי פציעת עור הקרקפת, ליצור פתח פתוח ולמצוץ את הדם בין ארבע לחמש פעמים ביום,

ההלכה מתירה להרוג בשבת את כיני הראש, כי הן אינן פרות ורבות. ואילו המחקר המדעי מסקנתו הפוכה – לכינים יש זכר ונקבה, הכינה מטילה ביצים, ומהן בוקעות כינים צעירות, כדרך בעלי חיים. במשנה מובאת מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי: "ר' שמעון בן אלעזר אומר: אין הורגים את המאכולת בשבת (רש"י מאכולת – כינה) דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין (שבת דף י"ב ע"א). התלמוד בבארו את דברי המשנה מביא את דבריו של רב יוסף הסובר שכינה היא מין שאינו פרה ורבה (שם, דף י"ד ע"א), ועל כן קובע התלמוד כי מחלוקת בית שמאי ובית הלל תלויה בשאלה האם חייבים על הריגת ברייה בשבת כשזו אינה פרה ורבה, ומשום מלאכת צד, או שאין חייבים, בית שמאי ולאחריהם ר' אליעזר אוסרים הריגת כינה בשבת,  ואילו חכמים החולקים סוברים, שכל מין שאינו פרה ורבה אין חייבים על הריגתו בשבת. מדברי רב יוסף למדו גדולי הפוסקים שהכינים אינן פרות ורבות ומכאן שמותר להרגן בשבת "המפלה כליו בשבת מולל את הכינין וזורקן. ומותר להרוג את הכינים בשבת מפני שהן מן הזיעה" (רמב"ם, הל' שבת, פר' י"א ה"ג, ושו"ע או"ח סי' שט"ז סעי' ט'). בדורות האחרונים ניתנו כמה פתרונות לסתירה בין הטעם להלכה זו לבין מסקנת המדע. הוויכוח בין הפוסקים, האם לאמץ את מסקנות המחקר המדעי ולשנות את ההלכה הנדונה על פיהן, החל באנציקלופדיה 'פחד יצחק' כ- 35 שנה לאחר פרסום מחקרו של ההולנדי אנטוני ון לאובנהוק שגילה את מחזור החיים של הכינה (בשנת 1683), של אקרית ושל נמטודה. ובכך הצליח להפריך את התיאוריות המקובלות אז בדבר התהוות ספונטנית של יצורים חיים. ר' יצחק לאמפורטי כתב בספרו "…דבזמנינו שחכמי התולדות הביטו וראו וידעו וכתבו דכול בעל חי יהיה מה שיהיה הווה מן הביצים, וכל זה הוכיחו בראיות ברורות, אם כן שומר נפשו ירחק מהם ולא יהרוג פרעוש ולא כינה ואל יכניס עצמו בספק חיוב חטאת. ובדבר זה אמינא דאם ישמעו חכמי ישראל ראיות אומות העולם יחזרו ויודו לדבריהם, כמו בגלגל חוזר ומזל קבוע…דלאו כל מילי דאתאמרו בגמרא מפי קבלה הם, אלא דחכמי ישראל דברו גם הם לפעמים מפי השכל והחקירה האנושית ולא מפי הקבלה, דאם לא כן למה להם להודות, היה להם להתחזק בקבלתם ולא לשוב מפני כל ראיות אומות העולם…" (פחד יצחק, מע' צידה האסורה, דף כ"א ע"ב). בקיצור, מה שאמרו חז"ל שהכינים נולדים מן הזיעה איננה תורה מן השמיים אלא מסקנת חקירה אנושית מוטעית, וכיון שנתברר שטעות היתה בידי חז"ל ובאמת נולדים הכינים מזכר ומנקבה ולא מן הזיעה, עלינו להודות לחכמי אומות העולם ולהימנע מלהרוג כינים בשבת.

כינה מסוגלת להטיל כ-200 ביצים במשך חייה (30 יום). בזמן הטלת הביצה, הכינה מפרישה מהחלק האחורי בגופה חומר אשר מדביק את הביצה לשערה. הביצה צריכה טמפ' של 30 מעלות צלזיוס ו-70-80% לחות, כדי להתפתח (תנאים אלו ניתן למצוא בסביבת הקרקפת). תוך 10 ימים הביצים אשר לא יבקעו – ימותו, מאחר והשערה גדלה. שאריות הביצים נשארות דבוקות לשער ויכולת להישאר כך לתקופה של 6-8 חודשים. תוך פרק זמן של 7-9 ימים, היא בוקעת ומתפתחת כינה קטנה העוברת עוד שני גלגולים עד לשלב הבגרות.

שאלת הריגת כינים בשבת מהווה את אחד הדיונים המרכזיים בעניין שינוי הטבע וגישת ההלכה לשינוי זה, שאלה זו ניתנת לבחינה מזווית שונות, האם כאשר הטעם משתנה גם הדין משתנה. האם הכינים נחשבות כבעלי חיים מבחינה הלכתית. האם עינינו רואות את הפריה והרביה של הכינים. האם דווקא תנאי ראות אופטימליים קובעים את סף הראייה. האם ראייה דרך משקפיים, זכוכית מגדלת או מיקרוסקופ שמה ראייה. הרב לאמפורטי היפנה את דבריו לרבי יהודה בריל ממנטובה, והלה השיב שחרף התמיהה המציאותית, "אין לשנות הדינים המיוסדים על קבלת קדמונינו בשביל חקירת חכמי אומות העולם, ואין לזוז ממה שנפסק על פי גמרותינו, אפילו אם כל רוחות החקירות האנושיות שבעולם באות ונושבות בו, כי רוח ד' דבר בנו" (מובא בפחד יצחק). אולם ר"י לאמפורטי הגיב, כי דברים אלו הם נגד הסברא. ופעמים שגם דברי חז"ל הם "מפי השכל והחקירה האנושית ולא מפי הקבלה". ולכן לדעתו יש להחמיר ולא להרוג כינים בשבת, משום שמציאות הדברים שונה מכפי שאמרו חז"ל. כנגד דברי ר"י לאמפורטי יצא הרב דסלר, מנהלה הרוחני של ישיבת פוניב'ז (מכתב מאליהו, ח"ד עמ' 355 , הערה ד'), בדבריו אודות ההסברים הטבעיים של חז"ל, באומרו "שלא ההסבר מחייב את הדין, אלא להיפך, הדין מחייב את ההסבר". לדברי הרב דסלר, הטעם המוזכר בגמרא אינו הטעם היחידי האפשרי בעניין, ולפעמים חז"ל נתנו הסברים לפי ידיעת הטבע שהייתה בעיניהם, אך אם בזמנינו מוכח שהמציאות שונה, חובה עלינו לחפש הסברים אחרים שבהם יתקיים הדין על מכונו לפי ידיעות הטבע שבימינו…בעניין הכינה ההסבר קצת יותר קשה, אבל הכלל הידוע בזה שאין ההלכה מתחשבת אלא במה שמורגש לחושים. ולפי זה, אולי ניתן לומר, שמכיוון שביצת הכינה היא קטנה מאוד עד שלא היה ניתן לראותה בכלל בתקופת מתן תורה, אין ההלכה מתחשבת עמה כלל והכינה נחשבת כמתהווה מן החומר שהיא גדלה בו וניזונת ממנו, ולכן היא נחשבת לבריה פחותה ואין בה דין נטילת נשמה…וגם אם לא נמצא טעם הגון, נאמין באמונה שלימה שהרי דין אמת, ואל ד' נייחל שיאיר עינינו למצוא הסבר מתאים. הרב דסלר מסכים עקרונית לדברי ר' יצחק לאמפורטי שהמציאות מורה שכינים אכן פרות ורבות, אלא שנחלק עליו בדין. גישתו הבסיסית של הרב דסלר התולה את דבריהם של חז"ל אודות הכינים במגבלות חוש הראייה המתקשה לראות את תהליך הפרייה והרבייה של הכינים הורחב מאוד הן מצדדיו ההלכתיים והן מן הצדדים הפיזיקליים והביולוגיים במאמרו של מרדכי כסלו "ההורג כינה בשבת – כהורג גמל בשבת?" (שנה בשנה. הוצאת היכל שלמה, תשס"ב עמ' 155-166)

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד