פרשת תזריע מצורע – חבלי לידה וגאולה

י״ב בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 21, 2018) | עלון בית החולים, חומש ויקרא, תזריע, מצורע

הלידה היא תהליך יציאת העובר מרחם האישה אל חלל העולם בתום תקופת ההיריון. התהליך טבעי ומתרחש לאחר כארבעים שבועות של היריון, ובנוי משלבים מתקדמים הדוחקים את הוולד מרחם האם החוצה, המלווים בהתכווצויות של הרחם, צירי לידה. ככל שהולכים ומתגברים הצירים ונעשים סדירים יותר ובפרקי זמן קבועים, הלידה קרובה לבוא.

פרשת השבוע שנאמר בראשה "אשה כי תזריע וילדה" (ויקרא י"ב ב') פותחת בפנינו צוהר אל העולם המופלא של תהליך ההיריון והלידה על משמעויותיו הרבות. ראשית החיים היא אחת מנפלאות הבריאה הנשגבות ביותר. לנוכח הפליאה שבמעשה ההולדה, גוברת התמיהה למקרא המשך הפרשה וטמאה שבעת ימים…ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים…"(שם ב'-ה'), ובהמשך הפרשה נאמר:  "ובמלאת ימי טהרה…תביא כבש בן שנתו לעלה ובן יונה או תר לחטאת…וכפר עליה הכהן וטהרה…זאת תורת הילדת" (שם ו'-ז'). מדוע האישה צריכה כפרה, מה חטא חטאה? כמה תשובות ניתנו לדבר, הרמב"ן מביא בשם חז"ל כתב את הדברים הבאים: "בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת לא אזקק עוד לבעלי. ועיקר הכוונה בזה, כי בעבור שהיא נשבעת מתוך הצער (צער הלידה),…רצתה התורה לכפר לה מעלות רוחה" (ויקרא י"ב ב'). הספורנו כותב: "כי כל ימי זוב טומאתה תהיינה כל מחשבותיה פונות אל עסקי כלי הזרע ופעולתם, ולא תהיה ראויה למקדש וקודשיו עד שתביא כפרתה ותפנה אל הקדש" (שם פס' ח'), הקורבן בא להכשיר אותה לבוא אל המקדש אחר שכל עיסוקה היה בעצמה ובהיריון. בעל הכלי יקר דורש: "כפרה זו היא על עוון הקדום של חוה שגרם לה צער הלידה ומתוך צערה אולי הטיחה דברים כלפי מעלה לאמר אם כן למה זה אנכי הרה עמל וייסורין" (שם). ר' שמשון רפאל הירש (המאה ה-י"ח גרמניה) מפרש את טומאת היולדת, בכך שנפגעה תודעת החירות המוסרית, תהליך ההיריון וההולדה הוא תהליך ביולוגי ופיזיולוגי בעיקרו "…המעשה הנעלה והאציל – שכל עתיד מין האדם תלוי בו, וכל יצירת הנשיות תמצא בו את תכליתה – הוא מעשה האם לצורך האדם המתהווה, אך אין זה אלא מעשה גופני גרידא…משום כך חירותו המוסרית של האדם שנתהווה חייבת לבוא על ביטויה דווקא כאן. כי הנה האם נכנעה זה עתה – מתוך סבילות וייסורים – לכוח הפיזי של חוקי הטבע…" (ויקרא י"ב ב'), כלומר, הטומאה נגזרת מהיות האישה דוחקת את חלומותיה הגדולים בדבר עתידו וייעודו הרוחני והמוסרי של הילד. בעת הזאת שקועה האם בדאגה הפיזית לבריאותו ושלמותו של היילוד, דחיקה זו של היעוד העיקרי לשמו הביאה פרי בטן, טומאה יש בה, ריחוק יש בה, על כן אסורה לבוא אל המקדש, מקום הייעוד הרוחני ואסורה באכילת קדשים.

תהליך הלידה מורכב משלבים, בשלב הראשון העובר יורד לחלק הנמוך של בטנה של אימו ולוחץ על צוואר הרחם, בשלב זה נוצרת פתיחה ומחיקה של צוואר הרחם. בשלב השני, מגיעים בפרקי זמן קצרים צירים, במהלך השלב השני של הלידה נדחף התינוק החוצה על ידי שרירי הרחם ועל ידי לחיצות או נשימות של האם. בשלב השלישי, חותכים את חבל הטבור ומוודאים את יציאת השליה, משלב זה ואילך התינוק מתחיל את חייו העצמאיים.

גם הרמב"ם נתן דעתו כדי לתרגם את מושגי הטומאה והטהרה להבנה אנושית וכך הוא כותב:
"ויהיה זה כולו סיבה להתרחק מן המקדש ושלא ידרכו בו בכל עת. וכבר ידעת אמרם 'אין אדם נכנס לעזרה לעבודה, אפילו טהור, עד שהוא טובל'. ובאלו הפעולות תתמיד היראה ויגיע ההפעלות המביא לכניעה המכוונת. וכל אשר תהיה הטומאה יותר נמצאת, תהיה הטהרה ממנה כבדה וזמנה ארוך יותר" (מורה נבוכים ח"ג פר' מ"ז), תודעת מקדש ויחס אקסקלוסיבי אליו מצריך גם לבנות סביבו מגבלות מסוימות. ר' יהודה הלוי ביאר את עניין הטומאה והטהרה באופן הבא: "יתכן כי הצרעת והזיבות תלויות בטמאת המת, כי המוות הוא ההפסד הכללי לגוף, והאבר המצורע דומה למת, וכן הזרע הנפסד, כי יש בו רוח חיים טבעי ובו ההכנה להיות לטיפה…ממנה יתהווה האדם" (כוזרי מאמר שני פיסקה ס'). ההרחקה המתמדת מן המוות והיותה של תורת ישראל תורת חיים משתלבת היטב במצוות רבות שבהן התורה מזהירה מפני הקרבה אל המתים, איסור דרישה למת, איסור העלאה באוב וכדו'. תורת ישראל מתגלית כתורת חיים, המבקשת למנוע את הנטייה הטבעית, לפרוש מן החיים ולהתחבר אל המתים. נטייה טבעית זו מקורה בשאיפה המתמדת להתחבר לעליון ולנשגב, המת עלול להיתפס כאמצעי לחיבור זה, אמצעי זה שלילי ודחוי בעיני התורה, עם לידתו של אדם החל גם התהליך המוביל אל מותו, כדרכו של כל ייצור חי, המורכב מחומר הנפסד ונפרד מרוחו, טומאת היולדת מזכירה כבר בשעת הלידה את התהליך שהחל ואת הידיעה כי הפתרון לחידלון ולבקשת האלמוות אינה אלא במסגרת החיים בלבד.

לידה טבעית, גם כזו הנטולה סיבוכים ומתקדמת במהירות, מלווה בכאבים קשים של היולדת, שמקורם העיקרי בהתכווצויות של הרחם (צירי לידה), על מנת להקל על כאבי הלידה, מקובל בעולם המערבי להשתמש בתרופות שונות, ואף בהרדמה מקומית הקרויה אפידורל, בה מוזרק חומר מאלחש לחלל האפידוראלי (החלל המקיף את תעלת העצבים של עמוד השדרה) המקדים את אזור האגן ומשכך את כאבי הצירים.

חבלי משיח ביהדות הם הייסורים שיקדמו לזמנו של המשיח, כמו "חבלי לידה". בזמן הגלות נמשלים ישראל לעובר ברחם אימו, ושלב המעבר הוא השלב של "צירי הלידה" וחבלי המשיח. המקור למושג זה נמצא בספר ישעיהו "כמו הרה תקריב ללדת, תחיל תזעק בחבליה, כן היינו מפניך ד'" (ישעיה פר' כ"ו פס' י"ז). ובמקום אחר "מי שמע כזאת, מי ראה כאלה, היוחל ארץ ביום אחד, אם יולד גוי פעם אחת, כי חלה גם ילדה ציון את בניה" (פרק ס"ו פס' ח'). החשש מפני הקושי המלווה את התהליך מביא כמה מחשובי חכמי התלמוד לבקש שלא לחיות בזמן בו יהיו אותם "חבלי משיח", בלשון התלמוד על אחד החכמים שאמר "ייתי ולא אחמיניה" (יבוא ולא אפגשנו) (סנהדרין צ"ח עמ' ב'). הבקשה שלא לחיות בזמן "חבלי משיח" מלמד עד כמה קשה בעיניהם התקופה שתקדם לגאולה ולביאת המשיח עצמו, בקשה זו נראית תמוהה שהרי בכל יום אנו מתפללים על ביאת המשיח ויסוד הוא מיסודי האמונה היהודית, הדבר נובע בין היתר מידיעה כי תהליך הלידה הלאומית יחייב התעסקות חומרית רבה, עיסוק חומרי מוגבר גורר שקיעה רוחנית, ואף הסתאבות. הנביא זכריה מתאר את המשיח כעני הרוכב על חמור "גילי מאד בת ציון בת ירושלים הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע והוא עני ורכב על חמור ועל עיר בן אתנות" (פרק ט' פסוק ט'). החמור אינו אלא ביטוי לעיסוק הרב בחומריות בעת השיבה להקמת ממלכה ולאומיות מחודשת, עיסוק שהוא הכרחי לתהליך הגאולה. בספרות הפנימית ביארו כי הרכיבה אינה על החמור, בהמת המשא, אלא מסמלת את החירות הרוחנית שהיא מעל החומר (תיקוני זוהר תיקון ס'), ההתגברות על אותם חבלי משיח, חבלי הלידה הלאומיים הם אלו שאנו חוזים בתקופה זו, המאבקים המלווים תהליך זה הם כאב גדול ממש כמעשה הלידה, על כאב זה כתב הרב קוק כי סופם של חבלי משיח אלו לבשם את העולם כולו על ידי מכאוביהם (ע"פ אורות התחייה פסקה מ"ד וכן פסקה ל"ב).

הלידה הינה באופן כללי תהליך טבעי ובטוח, למרות זאת, לעיתים מתרחשים סיבוכים במהלך הלידה. במקרים בהם הלידה לא החלה בזמן, או כאשר הלידה החלה אך אינה מתקדמת בקצב הרצוי, ונשקפת סכנה לאם או לעובר, מקובל לבצע זירוז יזום של הלידה. בין המקרים בהם נדרש זירוז של הלידה, היריון ארוך מ-42 שבועות, מחלה כרונית של האם, התפתחות לא תקינה של העובר ועוד

ההלכה קובעת כי בהתנגשות בין חייה של האם לבין חייו של העובר, עדיפים חיי האם על חיי העובר, עדי כדי שמותר להמית את העובר כדי להציל את האם, כגון במקרה שהאישה מתקשה בלידתה, והרופאים משערים שהיא עשויה למות מקשיי הלידה, במקרה כזה עדיפים חיי האם על חיי העובר "האשה שהיא מקשה לילד, מחתכין את הוולד במעיה ומוציאין אותו איברים איברים, מפני שחייה קודמים לחיו" (משנה אהלות פר' ז' מש' ו'). במקרים בהם ההיריון אינו מסכן את חייה של האישה אך עלול להחריף את מחלתה. נחלקו הפוסקים האם לבצע הפלה דעת הרב עוזיאל להקל ולבצע הפלה (משפטי עוזיאל ח"ג חו"מ מ"ו), ואילו לדעת הרב משה פיינשטיין אסור לבצע הפלה (אגרות משה חו"מ ח"ב סי' ס"ט ובסוסי' ע"א). במקרה בו ההיריון גורם להחרפת מחלה שאינה מסכנת חיים, אבל גורמת סבל נורא יש מהפוסקים שהתירו להפיל (מהרי"ט ח"א סי' צ"ז, שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נ"א סעי' ג') ואילו לדעת הרבה פוסקים וביניהם הרב משה פינשטיין אסור להפיל (אגרות משה שם). היריון עלול גם לגרום לאישה לחלות במחלת נפש, עד שדעתה נטרפת עליה. במקרה כזה כתב אחד הפוסקים שמותר להפיל את עוברה, כי טירוף דעת הוא בכלל סכנת נפשות, שהרי היא עלולה לאבד את עצמה לדעת (שו"ת לבושי מרדכי חו"מ סי' ל"ט). בספר נשמת אברהם כתב בשם כמה רופאים פסיכיאטרים, שכיום שישנן תרופות שמסוגלות למנוע את התקפי הדיכאון, אף אם האישה חוששת שתחלה במחלת נפש בעקבות ההיריון אסור לה לבצע הפלה, כזו הייתה דעתו של הרב שלמה זלמן אויערבך (נשמת אברהם חל' חו"מ סי' תכ"ה סעי' ב' הערה 12). שאלה נוספת שדנו בה הפוסקים אישה שחלתה במחלה ממארת, והרופאים אומרים שההיריון מקרב את קיצה, משום שגורם להתפשטות מהירה יותר של המחלה, האם מותר לה להפיל את וולדה? דעת הרב זילברשטיין שחייה קודמים לחייו של העובר, ועל כן מותר להפיל את העובר (נשמת אברהם חו"מ תכ"ה, סעי' ב'),  לעומתו הרב וולדינברג  כתב שאם האישה מעוניינת להמשיך את היריון, למרות שברור לה שההיריון יקרב את קיצה, במקרה כזה אינה חייבת להפיל. ואף שבדרך כלל אדם מצווה לעשות הכול כדי להמשיך לחיות, בכל זאת כאן כשהמטרה היא שלא לפגוע בעובר, אין עליה חובה לבצע הפלה (שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נ"א סעי' ג').

 

בברכת שבת שלום  – הרב אברהם רזניקוב

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד