פרשת תצוה – התמחות

י״ב בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 21, 2018) | חומש שמות, עלון בית החולים, תצוה

מתמחה הוא עובד העובר תקופת הכשרה, בהדרכת איש מקצוע בעל ותק וניסיון, על מנת לקבל רישיון הנדרש על פי דין לעיסוק במקצוע מסוים. בהם הרקע העיוני אינו מספיק על מנת לעסוק במקצוע, ויש צורך בתקופת התמחות מעשית. לרוב, עם סיום ההתמחות, עובר המתמחה בחינות, שהן תנאי נוסף לקבלת הרישיון המהווה כשלעצמו תנאי לעיסוק במקצוע בו התמחה.

החצי הראשון של פרשת תצווה עוסק בציווי על הכנת בגדי הכהונה של אהרן ובניו הכוהנים. החצי השני של הפרשה עוסק בציווי על קרבן המילואים, שיוקרב לשם חנוכת המשכן. פרשת הציווי על ימי המילואים חורגת באופייה מהפרשיות האחרות העוסקות בהקמת המשכן. פרק כ"ט אינו עוסק ביצירת חפצים כיתר הפרשה אלא בסדרת פעולות שעיקרן הקרבת קרבנות, שתכליתן קידוש הכוהנים והמזבח. למה נועדו ימי המילואים? נראה שהמטרה היא להרגיל אותם בעבודת המשכן, לקראת השראת השכינה בו ביום השמיני. כך מופיע הציווי בפרשת צו "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם…וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ד'…" (ויקרא ח', ל"ג – ל"ה). בכל אחד מן הימים מפורק המשכן ומוקם, הכוהנים לובשים את בגדיהם, נמשחים בשמן המשחה והקורבנות קרבים. כך מבאר גם רש"י על מסכת יומא "שבעה ימים ימלא וגו' (ויקרא ח')   (רש"י יומא ה' ע"א ד"ה כל הכתוב בהן). מעשי הפירוק וההרכבה וכן המשיחה והעבודה בכל אותם הימים, אכן נראים כמו מעשי תרגול "על ריק" לקראת המעשה הגדול של השראת השכינה שעתיד להופיע ביום השמיני. לפי חשבונם של חז"ל בתורת כוהנים תמו שבעת ימי המילואים בחודש אדר, והיום השמיני, שבו אנו עוסקים הוא ר"ח ניסן, יום השראת השכינה. "ויהי ביום השמיני – אין אנו יודעים אם שמיני למניין [ימי המילואים], או שמיני לחודש [ח' בניסן] כשהוא אומר "כי שבעת ימים ימלא את ידכם" (ח', ל"ג) הוי אומר שמיני למנין, ולא שמיני לחודש" (תורת כוהנים, שמיני א').

לימודי הרפואה נמשכים שש שנים אך לשם קבלת תואר ד"ר לרפואה ורישיון לעסוק במקצוע יש צורך בשנת התמחות ברפואה כללית המתבטאת בעבודה מעשית בהשגחת רופאים בכירים במסגרת בית חולים. לעומת זאת, לשם קבלת תואר מומחה באחד ממקצועות הרפואה יש צורך בתקופת התמחות הנמשכת בין ארבע וחצי שנים ועד שש שנים ויותר בחלק מן המקצועות הכירורגים ובתום התקופה בבחינה.

קיומו למעשה של הציווי על שבעת הימי המילואים אינו מתואר בספר שמות אלא רק בספר ויקרא ( פר' ח'), בהתאם לתוכנו של הספר העוסק בהרחבה בתורת הקרבנות. דיבור זה ממשיך בפרשת שמיני, בתיאור טקס חנוכת המשכן ביום השמיני (ט', א'-כ"ד), ומסיים בסיפור מותם הטרגי של נדב ואביהוא (י', א'-כ'). נראה שסיבת הופעת הציווי על ימי המילואים כאן היא תפקיד בגדי הכהונה המופיע בסיום הפרק הקודם: "וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי" (שמות פר' כ"ח, מ"א). מצוות ימי המילואים בפרק כ"ט באה לפרט כיצד באמצעות הבגדים יתקיים ציווי זה "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי…וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן…וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ: וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת…וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם וּמִלֵּאתָ יַד אַהֲרֹן וְיַד בָּנָיו" (שם כ"ט פסו' א'-ט'). כדי לקדש את המשכן די למשוח אותו בשמן המשחה, משה מזה משמן המשחה על המשכן, על הכלים, על הכוהנים ועל בגדי הכהונה (שם ח' פס' ה'-י"ג). אולם לקידוש המזבח והכוהנים דרוש תהליך נוסף, כדי לקדש את המזבח ואת הכוהנים מקריבים שלושה קרבנות: 1. פר – חטאת, מדמו מזים על המזבח (למעלה). 2. איל – עולה, מדמו מזים על המזבח (למטה). 3. איל – מילואים, מדמו מזים על הכוהנים (שלמים). הצורך לקידוש המזבח והכוהנים בתהליך נוסף שכן האדם צריך לזכור שטבעו איננו מאפשר לו להיפגש עם הקב"ה, הקב"ה – שמימי, ואילו האדם – ארצי. להתעלות האדם והמזבח שעליו יקריב קרבנות דרוש תהליך מורכב יותר, הכולל הזאת דם על המזבח ועל אוזני הכוהנים, ידיהם ורגליהם. הדם ("כי הדם הוא הנפש"), וכמוהו אוזניו, ידיו ורגליו של האדם, משמשים סימנים ברורים למטרה האלוקית של בריאת האדם וליכולתו לעבוד את הקב"ה                                                      הסטאג' מהווה המשך ללימודי הרפואה תוך השמת דגש על העבודה המעשית. תכנית הסטאג' כפופה לאישור בתיה"ס לרפואה. בוגרי בתי"ס לרפואה בחו"ל שלא ביצעו סטאג' ברפואה כחלק מתכנית הלימודים בחו"ל, נדרשים לבצע סטאג' בישראל לשם קבלת רישיון לעסוק ברפואה בישראל.

במשנה הראשונה במסכת יומא נאמר: "שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין". הברייתא המובאת בגמרא מרחיבה את דין המשנה: " 'בזאת יבוא אהרן אל הקדש' – במה שנאמר בענין. מאי היא? בענין דמילואים. ומה אמור בענין דמילואים? אהרן פירש שבעה ושמש יום אחד, ומשה מסר לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה. ואף לדורות כהן גדול פורש שבעה ומשמש יום אחד…" (יומא דף ד' ע"א). הגמרא מביאה את הברייתא כסיוע לדעתו של ר' יוחנן, שדין פרישת כוהן גדול שבעת ימים לפני יום הכיפורים נלמד מימי המילואים. ריש לקיש חולק על ר' יוחנן וסובר שהמקור לפרישת הכוהן הגדול לפני יום הכיפורים הוא פרישת משה רבנו בעקבות מעמד הר סיני "… דכתיב 'וישכן כבוד ה' על הר סיני, ויכסהו הענן ששת ימים, ויקרא אל משה ביום השביעי'…זה בנה אב, שכל הנכנס במחנה שכינה טעון פרישת ששה" (שם, דף ג' ע"ב). רבנו יהונתן מלוניל סובר שלדעת ר' יוחנן פרישת כוהן גדול שבעה ימים מעכבת, כשם שבימי המילואים הפרישה הייתה לעיכובא, ואילו לריש לקיש הפרישה איננה מעכבת. מנפקא מינה זו נובעת נפק"מ נוספת, לדעת ר' יוחנן היו מפרישים גם את הכוהן המחליף שבעה ימים, ואילו לריש לקיש היו מתקינין אותו אך לא היו מפרישים אותו. הרמב"ן בפרשת צו על הפסוק "ויז ממנו על המזבח שבע פעמים וימשח את המזבח ואת כל כליו ואת הכיור ואת כנו לקדשם" (ויקרא פר' ח' פס' י"א): לימד, שאף המזבח עבר מידי שנה קידוש מיוחד ביום הכיפורים, נוסף על הקידוש הראשוני שלו. בכל שנה משחזר הכוהן הגדול לקראת יום הכיפורים את ימי המילואים, כדי שיהיה ראוי לטהר את המקדש, את כל כליו ואת המזבח. מדוע צריך לחזור על קידוש זה במשך שבעה ימים רצופים? הזכרת המספר שבע מקשרת במקרא תמיד לפרק א' של ספר בראשית, דהיינו, לסיפור שבעת ימי הבריאה. פעולת הקידוש הראשונה של הקב"ה הייתה הבדלת היום השביעי לציון סיום תהליך הבריאה (בראשית ב' פס' א'-ד'). המנוחה ביום השביעי מזכירה לאדם את המטרה האלוקית לבריאתו. סיפור הבריאה בשבעה ימים הוא דוגמה למושג "קדושה" – התכלית האלוקית של הבריאה. כל תהליך הכולל את המספר שבע (ויהיו אלה שבעה חפצים, שבע פעמים, שבעה ימים, שבעה שבועות, שבע שנים וכו') מדגיש את חובת האדם להכיר בתכלית בריאתו. בחזרה על תהליך קידוש המזבח והכוהנים במשך שבעה ימים מודגשת תכלית המזבח – להוות מכשיר להתקרבות האדם לקב"ה.

ברפואה קיימים שני סוגים של מקצועות רפואיים להתמחות. מקצועות בסיס – מקצוע המהווה המשך התמחות בפני עצמה, מקצועות בסיס הם לדוגמא, רפואת משפחה, רפואת ילדים וענפים נוספים. מקצועות על – זוהי למעשה התמחות שנייה וספציפית יותר, רופא מומחה לכירורגיה לדוגמא, יכול להמשיך להתמחות בכירורגית לב חזה, רופא מומחה לרפואה פנימית יכול להמשיך להתמחות בקרדיולוגיה.

המשפט העברי מגן על הפרט מחדירה לפרטיותו. שמירת כבודו של החולה מתוארת בכמה מקומות (עיין מועד קטן כ"ז ע"ב על שמירת כבודם של חולי המעיים). כמו כן מצוות ביקור חולים הוגבלה לאור מצבו של החולה המעדיף שלא יבקרו אותו (עיין נדרים דף מ"א ע"א). הרב אליעזר וולדינברג עסק באינטרסים הסותרים, מחד גיסא, כדי לטפל בחולה של מחר, עלינו להכשיר רופאים, ואין כל דרך להכשירם ללא הדרכה מעשית. מאידך גיסא, עצם בדיקת החולה בפני קבוצה של אנשים עלולה לביישו, לפגוע בכבודו ולגרום לו לחוש שהוא אך ורק כלי בידם של המתמחים ברפואה. להלן תשובתו: "…יש לדון על דבר אסיפת הרופא מסביב למיטת החולה סטודנטים מתלמדים ומראים להם מקומות נגעי – המחלה בשטחי הגוף, ואפילו במקומות נסתרים. והוא, מפני, דיש בזה הלבנת פנים לחולה, ובפרט כשמביאים גברים מסביב לאשה חולה, או להיפך…" הרב וולדינברג פסק, "…דיש מקום לאסור לרופא לאסוף מסביב למטת החולה סטודנטים מתלמדים משום איסור הלבנת פני החולה, ומן הראוי איפוא שהרופא ירצה את החולה שיסכים לכך. ואם מביע התנגדות יש לו למנוע מלהביאם מסביב למטת חולה זה.." (שו"ת ציץ אליעזר חלק י"ג סימן פ"א), את תשובתו ביסס על דברי הנצי"ב ז"ל בהעמק דבר ויקרא (י"ד – נ"ז) על הפסוק, "להורות ביום הטמא וביום הטהור זאת תורת המצורע" שמבאר עפ"י הראב"ד בתורת כוהנים, "..דפירוש להורות היינו שהכהן יהא מורה בשעה שבא מעשה לפניו ויהא קורא לתלמידיו ולהראות להם בעין צורת הנגע ופרטיו וכו', וזה שמסיים הקרא בלשון וזאת תורת המצורע כותב לבאר, מפני שזה הדין אינו בכל מקום אלא בצרעת, דבאמת הוא בזיון גדול לאדם שיתקבצו תלמידים רבים ויביטו על בשרו ונגעו, ודאי בהוראה…אבל זאת תורת הצרעת שיגיע לו כפרה על שהלבין הוא פני חבירו עיין שם. הרב יגאל שפרן טוען כי מראשית דברי הנצי"ב שכתב ביחס לצרעת שהצורך להורות נובע מפני שמראות נגעים "מרובים ומטעים" ורק לאחר מכן כתב שמצורע שעבר על איסור לשון הרע על כן הקלו בבושתו משאר כל אדם משמע שההיתר הינו תלוי הקושי הלימודי, אך כיוון שאין כל מקור נוסף ממנו משמע שניתן להקריב את הזכות לפרטיותו של חולה התקשה להקל בכך, ועל כן יש לבקש את הסכמת החולה, (עמק הלכה, ב' תשמ"ט, עמ' 129).

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד