סטאז', בעברית צוֹעֲרוּת, הוא שלב מקדמי בהכשרתו של רופא, הכולל עבודה מעשית בהשגחת רופאים בכירים במסגרת בית חולים, זאת, בשונה מהתמחות שהיא שלב מתקדם בהכשרת רופא. בישראל לאחר סיום 6 שנות לימודי רפואה, נדרשת שנת סטאז', בעבר הייתה קרויה "השנה השביעית" ללימודי הרפואה.

פרשת השבוע, עוסקת בעיקרה בענייני המשכן, כשבלב הפרשה עומד העיסוק בבגדי הכהן. החצי הראשון של פרשת תצווה עוסק בציווי על הכנת בגדי הכהונה של אהרן ובניו הכוהנים. החצי השני של הפרשה עוסק בציווי על קרבן המילואים, שיוקרב לשם חנוכת המשכן. התורה מקדישה יותר מארבעים פסוקים לתיאור בגדיו של הכהן הגדול, ומספרת לנו שמשה צריך להכין לכהן בגדים שיהיו "לכבוד ולתפארת". לכאורה, היהדות אמורה להתמקד בפנימיות בלבד, ברוחניות, אז למה לעסוק בעניינים חיצוניים כמו בגדים? הפרשנים מסבירים עד כמה הבגד עושה את האדם – לבוש מכובד גורם לסביבה לכבד את האדם, אבל יותר מכך – ב"ספר החינוך" מוסבר כי הלבוש המיוחד השפיע לא רק על הסביבה אלא גם על הכוהנים עצמם. בתפישת המקרא הבגדים הם בגדי קודש, "וְעָשׂוּ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וּלְבָנָיו–לְכַהֲנוֹ-לִי" (שמות, כ"ח, ד'). "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת" (שם, כ"ח, ב'). מפסוקים אלה עולה כי לבגדי הכוהנים מלבד הצורך הפונקציונאלי, יש גם משמעות ערכית, כדי לעורר רגשי כבוד בקרב העם. מה מיוחד בבגדים אלו ? ומה משמעותן הרוחנית? ה"בגד" איננו רק מלבוש חיצוני המכסה את גופו של האדם, הבגד הינו גם הסמל להביע תכונה ומידה שמבקש האדם לייצג בתוך החברה. מלבוש מציין תפקיד, חייל, שוטר, רופא אחות, וכיו"ב. אולם הלבוש גם מציין את תכונתו ומהותו של האדם, אדם הלובש מלבוש פשוט, צנוע, נקי ומסודר מעיד על מהותו ותכונתו הרוחנית. ולעומתו אדם הלובש מלבוש מהודר, עם מותג, בולט, פרוץ וכו' אף אדם זה מסמל את מצבו ואת השקפת העולם אותה הוא מבקש להביע דרך המלבוש הזה.                                                      במהלך הסטאז' חל איסור על רישום מרשמים, חוות דעת רפואיות ותעודות כלשהן. כמו כן אין הסטאז'ר רשאי לחתום על שחרור חולה מחדר המיון, או כל מתקן רפואי אחר. לאחר שסיים את שנת הסטאז', משרד הבריאות מנפיק לו רישיון לעסוק ברפואה, תחילה "רישיון זמני", ולאחר מספר חודשים, "רישיון קבוע.                                                                                           הבגדים קרויים מדים "מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו", מדים מלשון מידה, ניתן להבין כמידת אורך, רוחב, היקף. אולם אם נעמיק יותר מדים הם מלשון מידות, מידות האדם, בהם הוא מתגלה ומופיע בעולם. הרמב"ן מבאר את הפסוק "לכבוד ולתפארת" "שיראה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים כמו שאמר הכתוב, "כחתן יכהן פאר כי אלה הבגדים לבושי מלכות הם כדמותם ילבשו המלכים בזמן התורה" (שם), בגדי הכהן הינם בגדי מלכות של המשרתים בעבודת הקדש, זה הלובש בגדי מלכות מחויב להתאים את עצמו בהתאמה מוחלטת בין הבגד ובין אישיותו, מידותיו ותכונותיו. על כן התורה אוסרת על עבודת מקדש כשהכהן מחוסר בגדים. כל חוסר התאמה בין הכהן לבגד הוא מסוכן מאוד. ההלכה קובעת כי לתלמיד חכם אסור שיימצא רבב על בגדו, כדי שלא תיווצר חוסר התאמה בין התלמיד חכם, להופעה בו הוא מתגלה ע"י לבושו. רש"י מבאר שצריך להיות חשוב והגון לכבוד תורתו שאם לא כן "…הבריות אומרים אוי להם ללומדי התורה שהם מאוסים ומגונים, נמצא זה משניא את התורה" (שבת קי"ד, ע"א). הכהן אינו לובש רק בגדים ממשיים, הכהן לובש גם בגדים המסמלים את המידות והתכונות הראויות לו. דוד המלך בתהילים אומר כהניך ילבשו צדק" (קל"ט, ב'). לבגדים ולסגנון לבוש יש השפעה גדולה על האופן שבו הסביבה תופסת אותנו וגם על האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו. אמנם, הלבוש היומיומי שלנו מושפע מסוג העבודה, התפקיד שלנו, קוד הלבוש בסביבת העבודה, מזג האוויר וכמובן – האישיות שלנו. הלבוש שלנו אינו רק עניין של נוחות או צו האופנה, אלא גם טומן בחובו את שלוש הממדים, חיצוני, פנימי וייעוד (=תפקיד ומעמד).                                       התמחות היא שלב מתקדם בהכשרתו של רופא, הנערך לאחר שקיבל רישיון לעסוק ברפואה, ובו רוכש הרופא ידע וניסיון באחד מתחומי הרפואה. משך ההתמחות 4-7 שנים בהתאם לתחום. הרופא המתמחה עובד במוסד הרפואי תחת הדרכה ופיקוח של רופאים מומחים בתחום התמחותו.                                                                                                   במסכת אבות נאמר, "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (פ"א משי"ב). ישנן משימות שאדם איננו יכול לעשות בעצמו, מה שאינך יכול לעשות בעצמך, גם שליח אינו יכול לעשות בעבורך, הכוהנים הם שליחים של ד' וגם שליחים של עם ישראל (קידושין כ"ג ע"ב). אדם שנזקק לבעל תפקיד משמעותי, ראוי שלא יהיה פער בין מה שהוא מייצג לבין מי שהוא. אהרן מייצג את כלל ישראל כלפי ריבונו של עולם, וממילא הוא אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. הוא האדם שסביבו כלל ישראל מתרכז, הוא אחד שמייצג את כולם, הוא מאחד בזה את כולם, כיוון שזו המהות, זהו גם התפקיד שלו. זה גם מה שהוא עושה בפועל, גם בעבודת בית המקדש וגם באהבת שלום, אהבת את הבריות וקירובן לתורה. על כן ימי המילואים המופיעים בהמשך הפרשה ראשיתם בלבישת בגדי הכהונה "וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי" (שמות פר' כ"ח, מ"א). רק לאחר מכן תתואר הפעילות באותם שבעה ימים. התורה באה לפרט כיצד באמצעות הבגדים יתקיים ציווי זה "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי…וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן…וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ: וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת…וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם וּמִלֵּאתָ יַד אַהֲרֹן וְיַד בָּנָיו" (שם כ"ט פסו' א'-ט'). ימי המילואים נועד למה נועדו כדי להרגיל את הכוהנים בעבודת המשכן, בכל אחד מן הימים מפורק המשכן ומוקם, הכוהנים לובשים את בגדיהם, נמשחים בשמן המשחה והקורבנות קרבים. מעשי הפירוק וההרכבה וכן המשיחה והעבודה בכל אותם הימים, כמו מעשי תרגול "על ריק" לקראת המעשה הגדול של השראת השכינה.

הרופאים המתמחים מאיישים את בתי החולים בכל שעות היממה ומבצעים את מרבית העבודה הקלינית, תחת פיקוח והדרכה של רופאים מומחים. בשעות הערב והלילה מאוישות מרבית המחלקות בבתי החולים על ידי רופאים מתמחים בלבד, והרופאים המומחים זמינים לייעוץ טלפוני או להגעה לבית החולים במידת הצורך.

בסיום תפקידו שב הכהן ולובש את בגדיו, זאת כדי שלא ישכח כי הוא שליח, הכהן הגדול מחויב לזכור שמתחת לבגדי הפאר הוא אדם ככל האדם, ובתום שירותו בקודש יפשוט את בגדי הכהונה ויחזור וילבש 'בִגְדֵי עַצְמוֹ' (יומא, פ"ז, ד'). הרב אליעזר וולדינברג עסק באינטרסים הסותרים, מחד גיסא, כדי לטפל בחולה של מחר, עלינו להכשיר רופאים, ואין כל דרך להכשירם ללא הדרכה מעשית. מאידך גיסא, עצם בדיקת החולה בפני קבוצה של אנשים עלולה לביישו, לפגוע בכבודו ולגרום לו לחוש שהוא אך ורק כלי בידם של המתמחים ברפואה. להלן תשובתו, "…יש לדון על דבר אסיפת הרופא מסביב למיטת החולה סטודנטים מתלמדים ומראים להם מקומות נגעי – המחלה בשטחי הגוף, ואפילו במקומות נסתרים. והוא, מפני, דיש בזה הלבנת פנים לחולה, ובפרט כשמביאים גברים מסביב לאשה חולה, או להיפך…" הרב וולדינברג פסק, "…דיש מקום לאסור לרופא לאסוף מסביב למטת החולה סטודנטים מתלמדים משום איסור הלבנת פני החולה, ומן הראוי איפוא שהרופא ירצה את החולה שיסכים לכך. ואם מביע התנגדות יש לו למנוע מלהביאם מסביב למטת חולה זה" (שו"ת ציץ אליעזר, י"ג, פ"א), את תשובתו ביסס על דברי הנצי"ב ב'העמק דבר' על הפסוק, "להורות ביום הטמא וביום הטהור זאת תורת המצורע" שמבאר עפ"י הראב"ד בתורת כוהנים, "..שהכהן יהא מורה בשעה שבא מעשה לפניו ויהא קורא לתלמידיו ולהראות להם בעין צורת הנגע ופרטיו…דבאמת הוא בזיון גדול לאדם שיתקבצו תלמידים רבים ויביטו על בשרו ונגעו, ודאי בהוראה…אבל זאת תורת הצרעת שיגיע לו כפרה על שהלבין הוא פני חבירו עיין שם. הרב יגאל שפרן טוען כי מראשית דברי הנצי"ב שכתב ביחס לצרעת שהצורך להורות נובע מפני שמראות נגעים "מרובים ומטעים" ורק לאחר מכן כתב שמצורע שעבר על איסור לשון הרע על כן הקלו בבושתו משאר כל אדם משמע שההיתר הינו תלוי הקושי הלימודי, אך כיוון שאין כל מקור נוסף ממנו משמע שניתן להקריב את הזכות לפרטיותו של חולה התקשה להקל בכך, ועל כן יש לבקש את הסכמת החולה, (עמק הלכה, ב' תשמ"ט, עמ' 129).