כבד הוא איבר חיוני הקיים בבעלי חוליות וגם בחיות אחרות, וממוקם מתחת לסרעפת, באזור של חלל הבטן. לכבד פונקציות מרובות של חילוף חומרים הכוללות נטרול רעלים, יצירת מולקולות של חלבונים והפקה של כימיקלים הנחוצים לעיכול. הכבד חיוני להישרדות, וכיום לא ידועה דרך חלופית לפצות על העדר מוחלט של תפקודי כבד.

פרשת השבוע עוסקת בכהונה, החל מבגדי הכהונה, וכלה במילוי ידי הכוהנים בימי המילואים. הפרשה פותחת בבחירת אהרן ובניו לכוהנים במשכן, ד' מצווה את משה לייסד את מעמד הכהונה בישראל, "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי…"(שמות כ"ח א'). רש"י פירש על המילים "לְכַהֲנוֹ לִי", כתב, "ולשון כהונה שירות הוא". מתוך דברי הפסוקים לא ברור האם הקדשת הכוהנים נעשתה כעת באופן ראשוני, או שמדובר בהוצאה לפועל של קדושה המולדת בהם. מפירוש רש"י בכמה מקומות עולה כי הבחירה בשבט לוי, ובכוהנים בפרט התרחשה לאחר חטא העגל כפי שמבואר בפירושו לפסוק "ואני לקחתי את הלווים" זכיתי בהם ולקחתים תמורתם לפי שהייתה העבודה בבכורות וכשחטאו בעגל נפסלו, והלווים שלא עבדו אלילים נבחרו תחתיהם". כך גם פירש רש"י את מכירת הבכורה ליעקב, שרצה להיות הבכור משום ש"אין רשע זה כדאי שיקריב להקב"ה" (בראשית, כ"ה ל"א). מאידך, פרשנות זו קשה לפי סדר הפרשיות הרגיל בו נראה כי הציווי על מינוי הכוהנים (בפרשות תרומה-תצווה) קודם לחטא העגל (המופיע לאחר מכן בפרשת כי תשא). רש"י מתרץ את העניין בכך ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה" וחטא העגל התרחש לפני הציווי על הקמת המשכן. דבריו מתבססים על המדרש בתנחומא המסביר כי ציווי מעשה המשכן ניתן כעדות על כפרת חטא העגל, וכי הזהב שתרמו בני ישראל מכפר על עגל הזהב (תרומה פ"ח). מאידך, לשיטת הרמב"ן הקדשת הכוהנים לא הייתה קשורה בחטא העגל אלא נועדה מאז ומעולם. להבנתו, אין צורך להשתמש בכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" במקרה דנן, והפרשיות מובאות כסדרן הכרונולוגי. הכוהנים מתחילה יועדו לעבודת המקדש, ולאחר שהקב"ה מוחל לישראל על חטא העגל- הוא מחזיר את העבודה לאהרון ובניו. לפי פירוש זה יוצא כי הבחירה בשבט לוי איננה כתוצאה ממעשה מסוים אלא מכך שהם שבטו של אהרון הנבחר כדברי הפסוק "וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב איתך", ולכן זכו לסייע לו בעבודת הקדש.

הכבד הוא בלוטה ומבצע אחסון גליקוגן ופירוק של תאי דם אדומים, הרכבת מולקולות של חלבוני הפלזמה, ייצור הורמונים ונטרול רעלנים. הכבד מייצר בנוסף נוזל מרה, שהוא תרכובת אשר עוזרת לעיכול דרך פירוק ליפידים (שומנים). הוא גם מבצע ומסדיר מגוון של תגובות ביוכימיות בנפח גבוה, הדורשות רקמות מתמחות. לדוגמה, פירוק של מולקולות קטנות ומורכבות שרובן דרושות לקיום פונקציות חיוניות.                                                          טרם חנוכת המשכן ובתחילת העבודה בו, נערך טקס שבעת ימי המילואים להקדשת המשכן וגם הכוהנים, משה שימש ככהן ונצטווה להדריכם ולהלבישם בבגדי כהונה למשוח אותם בשמן המשחה, כמו כן, נצטוו להקריב שלושה קרבנות והם, פר – חטאת, שאת דמו היזו על המזבח. עולה – איל שממנו היזו על המזבח. איל – מילואים – שממנו היזו על הכוהנים. יש לציין שמצוות שבעת ימי המילואים היא המצווה היחידה בפרשות תצווה שביצועה איננו בפרשות ויקהל-פקודי. דיבור זה ממשיך בפרשת שמיני, בתיאור טקס חנוכת המשכן ביום השמיני (ויקרא ט' א' –כ"ד). לאחר חטא העגל סילק ד' שכינתו, לה זכו במעמד הר-סיני, כשעלה משה להר לקבל לוחות שניים, הובטח לו שתשוב השכינה לשרות בישראל (שמות ל"ד, ח'-י') אולם יש צורך לבנות את המשכן כדי לקדם את שיבתה. עתה, לאחר שהושלמה בניית המשכן, מציינים קרבנות היום השמיני את שיאו – את שיבת השכינה. חז"ל מביאים פירוש יפה ומעניין לגבי התזת הדם על איברי גוף הכוהנים, האוזן, היד והרגל . האוזן, חייבת להיות קשובה לדברי העם ובעיותיהם. הידיים, הכהן חייב לדעת כי ידיו נועדו לא רק כדי לקבל מתנות כהונה, אלא להיות מוכן להעניק בעת הצורך לאחרים. הרגליים, נועדו להיות קלות לתנועה. לסכום, על הכהן מצד אחד עליו להיות קשוב לקב"ה ולמלא אחר הציוויים בקפדנות ומצד שני להיות קשוב לרחשי העם וללכת ולפעול למענם ביושר ובזריזות. לקרבנות המיוחדים של היום השמיני יש, אם כן, תכלית כפולה, המשקפת רקע זה: א. לכפר על חטא העגל ב. ליצור מחדש את חוויית מעמד הר סיני א. אהרן צריך להביא חטאת ועולה ובני ישראל צריכים להביא חטאת ועולה. ביחד עם העולות צריכים בני ישראל להקריב שלמים, בדיוק כשם שהקריבו המעמד הר-סיני, "ושור ואיל לשלמים לזבח לפני ד' (ויקרא ט' ד').    

 הכבד הוא בלוטה ומבצע אחסון גליקוגן ופירוק תאי דם אדומים, הרכבת חלבוני פלזמה, ייצור הורמונים ונטרול רעלנים. הכבד עוזר לעיכול באמצעות פירוק שומנים (ליפידים), וגם אחראי על מגוון תגובות ביוכימיות, לדוגמה, פירוק של מולקולות קטנות ומורכבות שרובן דרושות לקיום פונקציות חיוניות.

על הפר שהקריבו סמכו אהרן ובניו את ידיהם לפני ששחטו אותו ולאחר מכן נאמר "ולקחת את כל החלב המכסה את הקרב ואת היתרת על הכבד ואת שתי הכלית ואת החלב אשר עליהן והקטרת המזבחה" (שמות כ"ט י"ג) ועוד נאמר "ולקחת מן האיל החלב ואליה ואת החלב המכסה את הקרב ואת יתרת הכבד ואת שתי הכלית ואת החלב אשר עליהן ואת שוק הימין כי איל מלאים הוא" (שמות כ"ט כ"ב). רש"י פירש,  'ואת היתרת' – הוא טרפשא דכבדא,  'על הכבד' – אף מן הכבד יטול עמה. – טרפש הכבד, היא המחיצה שבאמצע הבטן, כלומר בין הבטן לבין החזה והיינו  הסרעפת (אינצ' תלמודית, כר' י"ז, ע' חצר כבד, אות ד'). חז"ל הבחינו שאם ניטל הכבד, ולא נשתייר ממנו כלום, הבהמה טריפה (משנה חולין פ"ג מ"א). מאידך, חז"ל הבחינו בכושר ההתחדשות של הכבד, ואפילו בפגיעות נרחבות, עדיין נשמרות בו עתודות מספיקות כדי לבצע תפקודיו הרבים. ועל כן נקבע ע"י שאם ניטל הכבד, ונשתייר בו כדי להעלות ארוכה, הבהמה כשרה (תוספתא חולין ג' ד').

לכבד שלושה תפקידים עיקריים, מבחינה וסקולרית, הכבד מהווה "בנק דם" חשוב, המסנן את הדם, ומנטרל חומרים רעילים, וכן  מנקה את הדם מחיידקים, אנטיגנים ונוגדנים. הכבד מייצר חלבוני דם ואחראי על וויסות רמתם, וכן מייצר תאי דם אדומים אצל העובר, ובמבוגר במקומם של תאי דם זקנים.

מובא בחז"ל "מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ור' מתיא בן חרש מתיר" (משנה יומא פ"ח מ"ו). כלב שוטה החולה בכלבת, התירו להרגו בשבת מפני שמזיק "חמשה נהרגין בשבת… וכלב שוטה שבכל מקום" (ירושלמי שבת י"ד ע"א). בתלמוד הירושלמי מסופר על עבד של ר' יהודה הנשיא, שנישך על ידי כלב שוטה, ועל אף שהאכילו אותו מחצר הכבד הנזכר במשנה , הוא לא נתרפא, על פי זה קבעו "אל יאמר לך אדם שנשכו כלב שוטה, וחיה" (ברכות פ"ח, י"ב ע"א). חכמים חשבו שזו במקרה הטוב תרופה פופולרית, שאינה מועילה, ולכן אין להתיר איסור אכילת בשר כלב, ור' מתיא התיר. בחז"ל מובאים סימנים קליניים המוכרים לנו כיום כמאפיינים כלב החולה בכלבת, כגון, פיו פתוח וריר נוטף ממנו, אזניו סרוחות, זנבו מונח בין ירכותיו, מהלך בצידי הדרכים, נובח ואין קולו נשמע (יומא פ"ג ע"ב). בהמה שנשכה כלב כזה כשרה, אך אסורה באכילה משום סכנת נפשות (תוספתא חולין מהד' חזון יחזקאל ג' ו'). הרמב"ם בפירוש המשנה מסביר את מחלוקת התנאים, "ואין הלכה כ' מתיא בן חרש…מפני שאינו מועיל אלא בדרך סגולה, וחכמים אומרים אין עוברין על מצוה אלא בריפוי בלבד, שהוא דבר ברור שההיגיון והניסיון הפשוט מחייבים אותו, אבל הריפוי בסגולות לא, לפי שעניינם חלוש לא יחייבוהו ההיגיון, וניסיונו רחוק, והיא טענה מן הטוען בה, וזה כלל גדול דעהו" (שם). לדעת הרמב"ם יש צורך בשני תנאים על מנת שניתן יהיה לסמוך על רפואה מסוימת: 1. יש הגיון והסבר לוגי איך התרופה מועילה. 2. תרופה עם ניסיון מוכח של הצלחות. השלכה הלכתית לשאלה זו יכולה להיות בנוגע לתרופה ניסיונית שקיים ספק האם היא תציל את האדם. לפי האפשרות הראשונה נראה שיש לחלל בעבורה את השבת הואיל והיא מוכחת לפי ההיגיון, אך מנגד חסר הניסיון המוכיח את יעילותה. הרמב"ם פסק "מי שנשכו עקרב או נחש מותר ללחוש על מקום הנשיכה ואפילו בשבת כדי ליישב דעתו ולחזק לבו, אף על פי שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תטרף דעתו עליו" (הל' עכו"ם פי"א, י"א). בנוגע לפסיקת ההלכה בנושא, מצינו מספר גישות. הרמ"א כותב "וכל חולה שמאכילין לו איסור צריכים שתהא הרפואה ידועה על פי מומחה" (יו"ד קנ"ה סעי' ג'), הגדרה זו הינה כללית אך נראה שפוסק עקרונית כשיטת הרמב"ם, בניגוד לדברים אלו, הרב עובדיה יוסף בתשובה, מתיר במקרים מסוימים כתיבת קמיע בשבת "ולעניין רפואה שהיא בגדר סגולה, כגון כתיבת קמיע בשבת במקום סכנה, והזמן בהול…יש לסמוך על דעת הרשב"א והרא"ה ורבינו פרץ שחולקים על הרמב"ם שאוסר בכיו"ב משום שהוא דרך סגולה בלבד, ואינהו ס"ל להקל במקום פקוח נפש…אבל במקום שאפשר להמתין בוודאי שאין להקל" (יביע אומר ח"ח סימן ל"ז). לעומתו, הרב וולדנברג נדרש לעניין זה והוא כותב כי אין להקל ברפואה סגולית (שו"ת ציץ אליעזר ח"ח, ט"ו, ח').