פרשת תרומה – אסטתיקה ויהדות

י״ב בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 21, 2018) | חומש שמות, עלון בית החולים, תרומה

ניתוח פלסטי הוא מונח כללי להתערבות רפואית, בדרך כלל כירורגית, במטרה לשנות גודל, מראה או מבנה של איברים בגוף, לעתים אפילו הסרה מוחלטת של איברים, שלא לצורך רפואי מציל חיים. הניתוח הפלסטי יכול לשמש לשני צרכים:  בהתוויה רפואית: לצורך שחזור חלקי גוף מעוותים הגורמים להפרעה תפקודית. ללא התוויה רפואית, מסיבות אסתטיות כיצד התייחסה ההלכה לניתוחים אלו?

החל מפרשת תרומה ועד לסיום ספר שמות (להוציא את פרשת כי תישא), עוסקות הפרשות בהקמת המשכן, ייצור כל כליו, וייצור בגדי הכהונה, שעניינן יופיו והדרו של המשכן לפרטי פרטים. הארון היה עשוי עצי שיטים ומצופה זהב, שנאמר: "וצפית אתו זהב טהור מבית ומחוץ תצַפנו, ועשית עליו זר זהב סביב" (שמות כ"ה, י"א), מעין זה השולחן שבמשכן (שם כ"ה כ"ג), ובמיוחד המנורה, "ועשית מנרת זהב טהור, מקשה תֵּעשה המנרה ירכה וקנה גביעיה כפתריה ופרחיה ממנה יהיו. וששה קנים יצאים מצדיה, שלשה קני מנרה מצדה האחד ושלשה קני מנרה מצדה השני" (שם כה, לא-לב). התורה ייחדה מקום נכבד לתיאור יופיים של מעשי ידי אדם, מעשי ידי בצלאל, שנתברך "בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה" (שמות ל"ה ל'-ל"א), וגייס יחד עם אהליאב את "כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בָּהמה לדעת לעשׂת את כל מלאכת עבדת הקדש לכל אשר צוה ד'" (שם ל"ו פס' א'). בתלמוד אף נדרש שמו כרומז לערך מעשי ידיו של האדם: "בְּצֵל אֵ-ל". ללמדך: כשם שמעשיו של הקב"ה, שברא עולם ומלואו, יפים, כך הם מעשי ידי האדם, שנברא בצלם. המשכן שבנה משה ואחריו מקדש שלמה ובהמשך המקדש ששופץ ע"י הורדוס היו יצירות פאר ויזואליות. עיצוב הקירות, הרצפה, הדלתות , הלשכות השונות, הכלים המרובים. השימוש בחומרים שונים זהב כסף נחושת עץ אבן כשבצלאל אהליאב ושאר העושים לא רק בצד הפיסי של עיצוב הכלים עסקו המתכננים והבנאים, אלא בשאיפה לגרום לכך שמה שיוצר יבטא תכנים רוחניים גדולים וישפיע דרך האסתטיקה המופלאה, חוויה רוחנית אדירה לכל באי המקדש והמשכן כך מתארת התורה את בצלאל כמי שיש בו רוח אלוקים ולא רק כישרון אסתטי מבורך, "וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה…וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ד' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת

ניתוחים פלסטיים מטפלים בפגמים מולדים, גנטיים או התפתחותיים. נזקים חבלתיים כגון כוויות, תאונות ופציעות וכן פגמים ניתוחיים (לאחר הסרת גידולים). ללא התוויה רפואית, מסיבות אסתטיות: לצורך שיפור ההופעה, למטרת שיפור ההערכה והביטחון העצמי. התפתחות טכנולוגיות חדשות ושיפור הקיימות מאפשרים נגישות למגוון הולך וגדל של ניתוחים שלא נכללו בתחום האסתטי עד היום, כמו הזרקות תת-עוריות להחלקת קמטים.

"ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (שמות כ"ח פס' ב'), פסוק זה מתאר את התפארת וההדר שבבגדי הכהונה ואפשר להסיק מהם שליהדות יש יחס חיובי ליופי ולאסתטיקה, לפחות בכל הנוגע למקדש. יחס זה עולה גם ממקומות נוספים כגון עניין הידור מצווה: "זה א-לי ואנוהו – מכאן דרשון חז"ל התנאה לפניו במצות" (שבת קל"ג ע"ב). באופן כללי, אפשר לומר שהיהדות מתייחסת בחיוב ליופי ואסתטיקה. ידועה הגמרא בברכות נ"ז ע"ב "שלושה מרחיבים דעתו של אדם: דירה נאה, אישה נאה וכלים נאים."כמו כן, התורה הקפידה לספר לנו על יופיין של האמהות (וכך גם אסתר). היהדות שואפת לשלב יופי ואסתטיקה עם הצד הפנימי והרוחני. נראה שלעניין היופי וההדר יש שני פנים: 1) מי שבא אל הקב"ה צריך לעשות זאת בצורה מכובדת – "התנאה לפניו במצוות". הגמרא במספר מקומות מנמקת חומרות שונות הקשורות לקורבנות ע"י הפסוק "הקריבהו נא לפחתך, הירצך או הישא פניך"? (מלאכי א', ח) – צריך להקריב קרבנות בצורה הראויה ולא להקריב דבר מאוס. 2) אולם ישנם הידורי מצוה שאינם שייכים לפן הסובייקטיבי הקשור לאדם. ס"ת, למשל, צריך להיות כתוב יפה ואין לכך קשר לקרבת האדם לקב"ה, וכך גם לגבי היופי של המקדש. היופי כאן נחוץ מבחינה אובייקטיבית. דברים המייצגים את מלכות השמים בעולם צריכים להיראות יפה, המקדש צריך להיראות יפה כיוון שהקב"ה שוכן בו. הגמרא אומרת על כך "אין עניות במקום עשירות" (שבת קב: ועוד) – לא שייכת קמצנות ועניות כשמדובר בכבוד שמים. היופי וההדר במצב זה לא נועדים רק להרשים ולעורר התפעלות באדם שמביט בהם, אלא הם פשוט צריכים לשקף את גילוי השכינה בעולם. על אף שאיננו מבינים זאת, הפסוקים מייחסים לקב"ה יופי והדר "הוד והדר לפניו" (תהילים צ"ו, ו), וגם בתפילה אנו אומרים "ההוד וההדר לחי עולמים… הנוי והנצח לחי עולמים". כיוון שאנו מייחסים לקב"ה שלמות מוחלטת, ברור ששלמות כוללת גם יופי, לכן ברור שמה שמבטא את מלכות הקב"ה בעולם צריך להיות כמה שיותר יפה ומהודר.

באופן כללי, אפשר לומר שהיהדות מתייחסת בחיוב ליופי ואסתטיקה. ידועה הגמרא בברכות נז:

"שלושה מרחיבים דעתו של אדם: דירה נאה, אישה נאה וכלים נאים."

כמו כן, התורה הקפידה לספר לנו על יופיין של האמהות (וכך גם אסתר). היהדות שואפת לשלב יופי ואסתטיקה עם הצד הפנימי והרוחני.

לכאורה אפשר להסיק מזה שבכל פן של עבודת ה' רצוי שיהיו יופי והדר, אך נראה שאין הדבר כך. יש להיזהר מהשוואת עבודת ה' למקדש בעניין זה. הסכנה היא שיתר אסתטיקה חיצונית תפגע בצד הפנימי של עבודת ה'. בארה"ב הפסיקו עם המנהג של בניית בתי כנסת מפוארים מאוד, כיוון שראו שבמקומות כאלו התפילה אינה נראית כמו שצריך. בתי כנסת כאלו מרחיבים דעתו של אדם, אך לא משאירים בה מקום רב לקב"ה. האדם מביט בהוד וההדר ואינו עושה תפילתו תחנונים אלא קבע. במקום שאין מספיק מטען רוחני עדיף לוותר על הצד החיצוני, אולי כך יש סיכוי להתעוררות פנימית. הכוונה בודאי תפעל טוב יותר בבית כנסת צנוע וקטן מאשר בבית כנסת גדול ומפואר. רק כאשר המצב הרוחני מתוקן לגמרי אפשר להכניס אלמנטים חיצוניים של אסתטיקה. כך הוא המצב במקדש – למי שבא למקדש יש מראש מטען רוחני גדול ומטען זה מתעצם כאשר הוא נכנס אל המקדש. במצב כזה, אסתטיקה והדר יכולים רק להוסיף. כאמור, אין ללמוד מהמקדש למקרים שהמטען הרוחני אינו גדול דיו.  בעניין זה אמר פעם סופר אנגלי: "הבגדים הפכו אותנו לבני אדם, אך צריך להיזהר שלא יהפכו אותנו לארון בגדים".

 

ניתוחים פולשניים למטרה אסתטית רצוי שיבוצעו רק לאחר שהמועמד עבר סדרת ראיונות עם פסיכולוגים או מומחים אחרים על מנת לבדוק את הצורך האמיתי בניתוחים מסוג זה הטומנים בחובם גם תופעות לוואי וסיכונים שונים, וכן כדי למנוע עוגמת נפש עתידית עקב ציפיות מוגזמות או פגיעה נפשית עקב השינוי הפיזי.

  • ישנם אנשים הפונים עם בקשה לשנות או לשפר יותר מפרט אחד בגופם. בשל כך החלו כמה מהמנתחים להציע ניתוח משולב בו מבוצעים כל ההליכים המבוקשים תחת הרדמה אחת. היתרון הבולט ביותר כמובן הוא חיסכון במספר הניתוחים שהמטופל עובר ובמספר ההרדמות. החיסרון העיקרי בניתוחים כאלו הוא בזמן הניתוח – זמן הניתוח ארוך מעלה את הסבירות לסיבוכים במהלך הניתוח וניתוח פלסטי משולב הולך ומתארך ככל שמדובר ביותר פרוצדורות המבוצעות תחת אותה ההרדמה

כירורגיה פלסטית הוא תחום מומחיות ברפואה המנצל שיטות ניתוח ושיטות רפואיות אחרות כדי לשנות את מראהו ותפקודו של הגוף האנושי. טיפולים הניתנים במסגרת הכירורגיה הפלסטית כוללים הליכים שמטרתם קוסמטית וכן הליכים שיקומיים שמטרתם שיפור התפקוד הגופני. הליכים בתחום הכירורגיה הפלסטית אשר מטרתם העיקרית היא שיפור האסתטיקה של הגוף מכונים לעתים בשם "כירורגיה קוסמטית". מה יחסה של ההלכה לניתוחים קוסמטיים?

החל מפרשת תרומה ועד לסיום ספר שמות (להוציא את פרשת כי תישא), עוסקות הפרשות בהקמת המשכן, ייצור כל כליו, וייצור בגדי הכהונה, שעניינן יופיו והדרו של המשכן לפרטי פרטים. הארון היה עשוי עצי שיטים ומצופה זהב, שנאמר: "וצפית אתו זהב טהור מבית ומחוץ תצַפנו, ועשית עליו זר זהב סביב" (שמות כ"ה, י"א), מעין זה השולחן שבמשכן (שם כ"ה, כ"ג), ובמיוחד המנורה, "ועשית מנרת זהב טהור, מקשה תֵּעשה המנרה ירכה וקנה גביעיה כפתריה ופרחיה ממנה יהיו. וששה קנים יצאים מצדיה, שלשה קני מנרה מצדה האחד ושלשה קני מנרה מצדה השני" (שם כה, לא-לב). התורה ייחדה מקום נכבד לתיאור יופיים של מעשי ידי אדם, מעשי ידי בצלאל, שנתברך "בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה" (שמות ל"ה, ל'-ל"א), וגייס יחד עם אהליאב את "כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בָּהמה לדעת לעשׂת את כל מלאכת עבדת הקדש לכל אשר צוה ה'" (שם ל"ו פס' א' ). בתלמוד אף נדרש שמו כרומז לערך מעשי ידיו של האדם: "בְּצֵל אֵ-ל". ללמדך: כשם שמעשיו של הקב"ה, שברא עולם ומלואו, יפים, כך הם מעשי ידי האדם, שנברא בצלם. המשכן שבנה משה ואחריו מקדש שלמה ובהמשך המקדש ששופץ ע"י הורדוס היו יצירות פאר ויזואליות. עיצוב הקירות, הרצפה, הדלתות , הלשכות השונות, הכלים המרובים. השימוש בחומרים שונים זהב כסף נחושת עץ אבן כשבצלאל אהליאב ושאר העושים לא רק בצד הפיסי של עיצוב הכלים עסקו המתכננים והבנאים, אלא בשאיפה לגרום לכך שמה שיוצר יבטא תכנים רוחניים גדולים וישפיע דרך האסתטיקה המופלאה, חוויה רוחנית אדירה לכל באי המקדש והמשכן כך מתארת התורה את בצלאל כמי שיש בו רוח אלוקים ולא רק כישרון אסתטי מבורך, "וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה…וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ד' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ד'" (שם, ל"ו, א').

רוב ההליכים בתחום הכירורגיה הפלסטית מטרתם שיפור התפקוד הגופני לצד שיפור המראה החיצוני. המילה "פלסטי" מוצאה מן המילה היוונית "פלסטיקוס" שמשמעותה לעצב, או לתת צורה. כירורגים פלסטיים מעצבים ונותנים צורה חדשה לרקמות שונות בגוף האנושי: עצמות, רקמה סחוסית, שרירים, שומן ועור. במדינת ישראל, בדדך-כלל, רק רופא-כירורג המומחה ברפואה פלסטית, שרישיונו המקצועי תקף, הוא המוסמך והמותר לבצע ניתוחים פלסטיים

בציווי ה' למשה נאמר: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (פר' כ"ח פס' ב'). על פי הפסוק שלפנינו, תכלית הבגדים היא "לכבוד ולתפארת" המתקשרים לענייני טקס, ליופי, להוד ולהדר. צירוף זה נתפרש פירוש מופלא בידי הרמב"ן: "לכבוד ולתפארת" – שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב "כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר" (יש' סא:י) והלבישו כבן מלכי קדם. וכן הדרך במעיל וכתנת… ועל דרך האמת, "לכבוד ולתפארת", יאמר שיעשו בגדי קדש לאהרן לשרת בהם לכבוד השם השוכן בתוכם ולתפארת עזם, כדכתיב "כִּי-תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה" (תה' פט:יח). וכתיב "בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלֲלוּךָ אֲבֹתֵינוּ" (יש' סד:י), וקדשנו הוא הכבוד ותפארתנו תפארת ישראל, ועוד נאמר "עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ (תה' צו:ו), וכן "לְפָאֵר מְקוֹם מִקְדָּשִׁי וּמְקוֹם רַגְלַי אֲכַבֵּד" (יש' ס:יג), שיהיה מקום המקדש מפואר בתפארת, ומקום רגליו, שהוא מקום בית המקדש, מכובד בכבוד השם. וכן "וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר" (שם מד:כג), שיהיה מראה ומיחד בהם תפארתו, וכן אמר למטה גם בבגדי הבנים כלם לכבוד ולתפארת (להלן פסוק מ), ואמר בקרבנות "יַעֲלוּ עַל-רָצוֹן מִזְבְּחִי וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר" (שם ס:ז). והנה המזבח רצונו, והכבוד בית תפארתו. והיו הבגדים צריכין עשייה לשמַן, ויתכן שיהיו צריכין כוונה, ולכן אמר "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל-כָּל-חַכְמֵי-לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה" (שמ' כח:ג) שיבינו מה שיעשו. וכבר אמרו דמות דיוקנו מנצח לפני בבית מלחמתי.

המשפט האחרון של הרמב"ן מעניין במיוחד. הוא מעלה את דמותו של שמעון הצדיק, שהיה כוהן גדול, על פי הסיפור בגמרא על הפגישה בינו ובין אלכסנדר מוקדון (יומא סט.):

בעשרים וחמשה (בטבת) יום הר גרזים [הוא], דלא למספד. יום שבקשו כותיים את בית א-להינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם. באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה… ומיקירי ישראל עמו, ואבוקות של אור בידיהן, וכל הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר… אמר להם: מי הללו? אמרו לו: יהודים שמרדו בך. כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה, ופגעו זה בזה. כיון שראה לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה? אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי.

הנה כי כן הנהגת ה' בעולם העולה ממידת התפארת משתלבת בעבודת המקדש גם מצד ההוד וההדר. שמעון הצדיק בבגדי הכהונה מסמל הן את המקדש הן את ההדר שבו. השילוב הזה הוא הרקע למתח הציפייה העצום של באי המקדש ביום הכיפורים המייחלים לתפילת הכוהן הגדול בבית קודשי הקודשים, ועם צאתו בשלום עלתה השמחה וגאתה, ולימים קיבלה את הניסוח השירי "אמת מה נהדר היה מראה כהן גדול בצאתו מבית קודשי הקודשים בשלום בלי פגע".

המרתק הוא כי בפיוט הזה, הנאמר לאחר סדר העבודה של יום הכיפורים, ואשר במתכונתו נכתבו עשרות פיוטים לאורך הדורות, אנו חוזרים לדמותו של שמעון בן יוחנן כוהן גדול, שיש המזהים אותו עם שמעון הצדיק שחי בדורו של שמעון בן סירא. פרק מ"ד בספר בן סירא קרוי "שבח אבות עולם", ובו נמנים אבות העולם ואבות האומה ומסופר בשבחם. הדמות האחרונה בחטיבה זו היא הכוהן הגדול, בן דורו של בן סירא. לאחר תיאור שבחיו הרבים ופעולותיו למען עמו בעקבות הפתיחה "גדול אחיו ותפארת עַמו שמעון בן יוחנן הכהן", הוא יוצא מגדרו בדברי התפעלות מדמותו של הכוהן הגדול בצאתו מבית קודשי הקודשים תוך עבודת יום הכיפורים:[1]

מַה נֶּהְדָּר בְּהַשְׂגִּיחוֹ מֵאֹהֶל                        וּבְצֵאתוֹ מִבֵּית הַפָּרֹכֶת

כְּכוֹכָב אוֹר מִבֵּין עָבִים                             וּכְיָרֵחַ מָלֵא מִבֵּין בִּימֵי מוֹעֵד

וכְשֶׁמֶשׁ מַשְׂרֶקֶת אֶל הֵיכַל הַמֶּלֶךְ              וּכְקֶשֶׁת נִרְאֲתָה בֶעָנָן

כְּנֵץ בְּעַנְפֵי בִּימֵי מוֹעֵד                               וּכְשׁושָׁן עַל יִבְלֵי מָיִם

כְּפֶרַח לְבָנוֹן בִּימֵי קָיִץ                               וּכְאֵשׁ לְבוֹנָה עַל הַמִּנְחָה

כִּכְלִי זָהָב (בְּבֵית) אָ(צִ)יל                          הַנֶּאֱחָז עַל אַבְנֵי חֵפֶץ

כְּזַיִת רַעֲנָן מָלֵא גַּרְגֵּר                                וּכְעֵץ שֶׁמֶן מַרְוֶה עָנָף

בַּעֲטוֹתוֹ בִּגְדֵי כָּבוֹד                                   וְהִתְלַבְּשׁוּ בִּגְדִי תִּפְאֶרֶת

בַּעֲלְוֹתוֹ עַל מִזְבַּחַ הוֹד                              וַיֶהְדַּר עֶזְרַת מִקְדָּשׁ

 

דומה שהשורה שלפני האחרונה והדמות כולה מתחברות חיבור מופלא לפרשנות הרמב"ן, אשר על פי המקובל כבר לא הכיר כנראה את נוסח בן סירא העברי, שכן הטקסט העברי נעלם כנראה במאה העשירית. אף על פי כן דבריו אלה של בן סירא שימשו כאמור עשרות פייטנים אחריו בפיוטי מראה כוהן. המוכר והנפוץ בין פיוטים אלה, ואולי גם הקדום מביניהם, הוא הפיוט "כאהל הנמתח" מתקופת הפיוט הקדם-קלאסי. הפיוט בנוי על סדרת דימויים, ושימש אב-טיפוס לתבנית פיוטים אלה. הדימויים, כפי שניתח מינץ-מנור,[2] הם חלק מן הפואטיקה של התיאור שרווחה בתקופת הפיוט הקדם-קלאסי. דרישות התבנית והאקרוסטיכון חייבו סדרת דימויים נרחבת וחזרה שיצרה אווירה של רוממות רוח והתלהבות. וממילא נבנו הדימויים משדות סמנטיים שונים, והצד השווה שבכולם הוא היסוד של הוד ושגב:

אֱמֶת מַה נֶּהְדָּר הָיָה כֹהֵן גָּדוֹל בְּצֵאתוֹ מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים בְּשָׁלוֹם בְּלִי פָגַע

כְּאֹהֶל הַנִּמְתָּח בְּדָרֵי מַעְלָה              מַרְאֵה כֹהֵן

כִּבְרָקִים הַיּוֹצְאִים מִזִּיו הַחַיּוֹת         מַרְאֵה כֹהֵן

כְּגֹדֶל גְּדִילִים בְּאַרְבַּע קְצָווֹת           מַרְאֵה כֹהֵן

כִּדְמוּת הַקֶּשֶׁת בְּתוֹךְ הֶעָנָן               מַרְאֵה כֹהֵן

כְּהוֹד אֲשֶׁר הִלְבִּישׁ צוּר לִיצוּרִים      מַרְאֵה כֹהֵן

…כִּלְבוּשׁ מְעִיל וּכְשִׁרְיַן צְדָקָה         מַרְאֵה כֹהֵן

כְּמַלְאָךְ הַנִּצָּב עַל רֹאשׁ דֶּרֶךְ מַרְאֵה כֹהֵן

כְּנֵר הַמֵּצִיץ מִבֵּין הַחַלּוֹנוֹת              מַרְאֵה כֹהֵן

כְּעֹז אֲשֶׁר הִלְבִּישׁ טָהוֹר לַמִּטַּהֵר       מַרְאֵה כֹהֵן

כְּפַעֲמוֹנֵי זָהָב בְּשׁוּלֵי הַמְּעִיל           מַרְאֵה כֹהֵן

 

כשבע מאות שנה ואולי יותר אחרי בעל הפיוט הזה כותב רבי שלמה אבן גבירול את גרסתו שלו לפיוטי "מה נהדר" בעקבות סדר העבודה שכתב ליום הכיפורים:

 

אֱמֶת מַה נֶּהְדָּר כֹהֵן גָּדוֹל בְּצֵאתוֹ בְּשָׁלוֹם מן הקודש

בַּאֲפֻדַּת חֹשֶׁן נִקְבַּעַת                                בְּאַבְנֵי טוּרִים אַרְבַּעַת

בְּנֹעַם אֹדֶם רְאוּבֵן לִטְעֹן                           בְּנֹגַהּ פִּטְדָה לְהַזְכִּיר שִׁמְעוֹן

בְּיֹפִי בָּרֶקֶת לְלֵוִי צְמוּדָה                           בְּיִקְרַת נֹפֶךְ לְהַזְכִּיר יְהוּדָה

5         בְּשֶׁפֶר סַפִּיר לְדָן מַפְלִיא                           בְּשֶׁזָף יַהֲלוֹם לְהַזְכִּיר נַפְתָּלִי

בְּלַהַט לֶשֶׁם לְגָד מְאַשֵּׁר                           בְּלֶקַח שְׁבוֹ לְהַזְכִּיר אָשֶׁר

בְּמִלּוּאֵי אַחְלָמָה לְיִשָּׂשׂכָר יַאֲהִילוּן           בְּמַרְאֵה תַרְשִׁישׁ לְהַזְכִּיר זְבוּלוּן

שֹׁהַם לְיוֹסֵף מַזְמִין                                 בְּהִלַּת יָשְׁפֵה לְהַזְכִּיר בִּנְיָמִין

בְּקֶרֶן אֵפוֹד מְלַמֵּד לְהוֹעִיל                       בְּקוֹל פַּעֲמוֹנִים עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל

10        בְּטֹהַר כְּתֹּנֶת כְּצִיץ הַחוֹנֵט             בְּטֶכֶס אֲפֻדַּת הָאַבְנֵט

בְּנִקְיוֹן מִצְנֶפֶת כְּנִיצוֹץ הַלַּהַב                    בְּנֹעַם צִיץ הַזָּהָב

 

 

ביאורים ומקורות

  1. באפֻדת… ארבעת: המשך ההכרזה שבפתיחה "מה נהדר הכוהן כשהוא יוצא לבוש חושן ובו ארבעה טורים של אבנים טובות כנגד שנים עשר שבטי ישראל", על פי שמ' כח:טו-כא. מכאן ואילך מונה הפייטן את אבני החושן בזיקה לשבט שהן מציינות.
  2. בנֹעם… לטעֹן: בנעימות אבן האודם נישא ראובן על החושן; בנֹגה… שמעון: הזוהר של אבן הפטדה מעלה את שבט שמעון לזיכרון לפני ה'.
  3. ביפי… צמודה: הברקת היפה צמודה אל החושן ומזכירה את לוי, וחיבר המשורר לשון צימוד וחיבור ללוי שהוא לשון ליווי וקרבה; ביִקרת… יהודה: יהודה עולה לזיכרון בעקבות אבן הנופך הכבודה. ועניין הזיכרון הוא על פי שמ' כח:כט: "לְזִכָּרֹן לִפְנֵי-ה' תָּמִיד".
  4. בשפר… מפליא: דן זוכה לנפלאות בעקבות אבן הספיר הנאה והיפה; בשזף… נפתלי: נפתלי נזכר לפני ה' בזכות אבן היהלום טובת המראה; שזף: עניינו ראייה על דרך איוב כ:ט.
  5. בלהט… מאשר: גד זוכה לאושר בעקבות אבן הלשם המבהיקה כאש לוהטת; בלקח… אשר: אשר עולה לזיכרון לפני ה' בעקבות אבן השבו היקרה בבחינת לקח טוב.
  6. במִלואֵי… יאהילון: בעקבות אבן האחלמה הקבועה בחושן זוכה יששכר להצלחה בלימוד התורה, על פי הפרשנות המקובלת לדב' לג:יח; במראה… זבולון: אבן התרשיש יפת המראה מזכירה את זבולון.
  7. בהדרת… מזמין: אבן השוהם המהודרת מזמנת את זכרו של יוסף אל החושן; בהלת… בנימין: האור הבוקע מן הישפה מזכיר את בנימין לפני ה'.
  8. בקרן… להועיל: בקרינת האותיות החרותות על החושן שעל האפוד והארתן ניתנת תשובה מועילה לשואלים; מלמד להועיל: על פי יש' מח:יז: "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל"; בקול… המעיל: הפעמונים התלויים בשולי המעיל (שמ' כח:לא-לה) מצלצלים ומבשרים כי הכוהן הגדול יצא מבית קודשי הקודשים בלי פגע (יומא ז, ד).
  9. בטֹהר… האבנט: הכתונת הטהורה כמוה כציץ הפורח וכאבנט המפואר המשמש כחגורה.
  10. בנקיון… הזהב: במצנפת המבהיקה בניקיונה הנוצץ עם יופיו הנעים של הציץ – מכל אלה מתפעל המשורר ומכריז "מה נהדר מראה כהן גדול בלבוש החושן ובכל אחד ממלבושיו".

 

פיוטי "מה נהדר" הקדומים מתארים ומפארים את דמות הכוהן הגדול בדימויים רבים של יופי והדר מתחומים סמנטיים מגוונים, וחוץ מתכונת היופי אין קשר של ממש בין דימוי לדימוי. אבל רשב"ג בחר לבנות את פיוטו בתוך מסגרת שלמה ועניין אחד משותף – אבני החושן ושבטי ישראל שהם אחד. זאת ועוד, יופיו של הכוהן הגדול מתואר מתוך עצמו ומתוך הופעתו לעיני הציבור בצאתו מבית קודשי הקודשים.

בגדי הכוהן הגדול על פי תיאורם במקרא ובמדרש, ועל פי התיאורים הנלהבים בשירי "אמת מה נהדר", שימשו מאגר נפלא לדימויי יופי הן בשירת החול הן בשירת הקודש ובוודאי בשירי גאולה שבהם בגדי הכוהן הגדול בשימושם הם סמל הגאולה השלמה. הפעמון וקולו עולים בשירת הקודש של גבירול בפיוט הרשות "שלום לך דודי":   מַה לָּךְ יְפֵהפִיָּה / כִּי תְעוֹרְרִי אַהֲבָה        וּתְצַלְצְלִי קוֹלֵךְ / כַּמְעִיל בְּקוֹל פַּעֲמוֹן

הדובר משתאה לתפילתה-כיסופיה של כנסת ישראל לדודה, המעוררת את אהבתו-געגועיו של הדוד, כשהתפילה נשמעת באוזניו כקולו של פעמון הכוהן הגדול בצאתו מן הקודש. ואכן, הכניסה לבית קודשי הקודשים היא הרגע האינטימי ביותר בין ישראל לאביהם שבשמים, והוא נזכר באמצעות הקול מעורר האהבה. ואכן התגובה אינה מאחרת לבוא:   הָעֵת אֲשֶׁר תַּחְפּוֹץ / אַהֲבָה אֲחִישֶׁנָּה            עִתָּהּ וְעָלַיִךְ / אֵרֵד כְּטַל חֶרְמוֹן

קול הפעמונים של כנסת ישראל מביא את הדוד להבטיח כי יחיש את עת הגאולה על דרך "אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (יש' ס:כב), ואז האיחוד יהיה שלם "כְּטַל-חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל-הַרְרֵי צִיּוֹן" (תה' קלג:ג), כשברקע דרשת התלמוד הבבלי בסנהדרין (צח.) "זכו – אחישנה, לא זכו – בעִתה".

כך הם געגועי הדוד לרעיה. געגועי עם ישראל למקדש ולעבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים מובעים בעזרת פיוטי "מה נהדר", ובפיוטנו על ידי תיאור האבן של כל שבט ושבט בחושן שבחיק הכוהן הגדול. הפיוט כתוב במחרוזות דו-טוריות בחריזה זוגית, כחלק מן המסורת הארוכה של הסוג, שביסודו נכתב ללא חריזה. עוד הוסיף הפייטן חתימה כפולה "שלמה קטן" ה"מסתתרת" לאחר האות 'ב' העוברת לאורך טורי הפיוט כבריח ומדגישה את הפירוט ואת משמעויותיו.

תחושת הכפרה והזיכוך בעקבות היום הגדול מצטרפת אל תחושת היופי, הערגה והכיסופים שליוו את היום כולו, וביחד יוצרות הרגשה כאילו המתפללים בימי הפייטן ומדור לדור עדיין שותפים למחזה הממשי הקדום, כפי שהוא מתואר בפיוטי סדר העבודה. כי על כן נבנה הפיוט על תיאור "מראה כהן" בתמונות יופי, שגב והלל בתבנית חוזרת ומשלימה. במקרה שלנו משתף הפייטן את שנים עשר השבטים ובזה חיבר לעניין את כלל ישראל. את אבני החושן תיאר הפייטן בעזרת 'סמיכות השגב' "שהיא הסמכתה של מילה בעלת משמעות מופשטת… לשם בעל משמעות מוחשית".[3] כך הם שנים עשר הצירופים המתארים את אבני החושן: "נֹעם אֹדם" – התואר המופשט "נועם" נסמך אל השם המוחשי של אבן החן "אודם", וכן "נֹגה פטדה"; "יפי ברקת"; "יקרת נֹפך" וכו'. בכמה מן הצירופים אנו חשים בקישורי הצליל העולים מהן: "שפר ספיר"; "להט לשם"; "מִלואי אחלמה"; "כציץ החונט – ציץ הזהב" ועוד.

בסיום הפיוט מדגיש הדובר את יפי בגדיו של הכוהן, ואף כאן נבנים התיאורים בעזרת סמיכויות השגב "טֹהר כתנות", "נֹעם ציץ" וכיו"ב. ציון השבטים ברצף אבני החושן הוא לפי סדר לידתם, שלא כשיטה המבקשת לייחס לשבט דן את אבן הלשם בעקבות הפסוק "וַיִּקְרְאוּ שֵׁם-הָעִיר דָּן בְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם" (שופ' יח:כט), ופירש רש"י שם: "ששמו של דן כתוב על לשם".[4]

מניין השבטים לשמותיהם, התיאור המפורט ותבניות סמיכויות השגב מצטרפים יחד להמנון נשגב, המחולל התפעלות: "מה נהדר כהן גדול בצאתו בשלום מן הקודש

בפרשתנו מגיעה לסיומה בניית המשכן ומשה האחראי על כל זה מתפעל מהתוצאות "רְאוּ קָרָא ד' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחשֶׁת וּבַחֲרשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת"

האמנות לגווניה השונים, ציור, פיסול, כיור, חריטה וכו' הייתה בכל פינות המקדש. המשכן שבנה משה ואחריו מקדש שלמה ובהמשך המקדש ששופץ ע"י הורדוס היו יצירות פאר ויזואליות. עיצוב הקירות, הרצפה, הדלתות , הלשכות השונות, הכלים המרובים. השימוש בחומרים שונים זהב כסף נחושת עץ אבן ובפזרנות רבה, הפיקו יצירה מופלאה שכל גויי העולם התפעלו ממנה כמובא באגדות חז"ל. גם הקרבת הקרבנות לוותה באומנות המוסיקה ע"י הלווים שחלקם היו אמני זמר וחלקם אמני נגינה וגם אומנות הריקוד באה לידי ביטוי בחגיגות שמחת בית השואבה שבג הסוכות. נכון, הבדל עצום קיים בין האמנות שלנו לזו של תרבות העולם האלילי . אצלם האמנות הינה ניסיון לשחזר 'אל' שאיננו כשהפסל יוצר מעין נוכחות ערטילאית שלו. לעיתים שימשה אצלם האמנות בכדי לעורר רגשות יצריים נמוכים. ברוב המקרים הפכה האמנות בתרבות הגויים למטרה בפני עצמה, עונג מהאמנות בעצמה.

תפיסת העולם היהודית שונה לחלוטין. האומנות איננה מטרה בפני עצמה אלא היא אמצעי לעורר רגשות אידיאליים חויתיים. חז"ל אמרו (ברכות נז:) "שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן דירה נאה ואישה נאה וכלים נאים" האידיאל של האדם לפתח את החכמה ואת האמונה בד', ככל שהתנאים הסביבתיים והאסתטיים יהיו נעימים יותר, כך יקל עליו להגיע למטרה זו. כשבצלאל אהליאב ושאר העושים במלאכה מעצבים את המשכן וכליו, הם עוסקים לא רק בצד הפיסי של עיצוב הכלים או יצירת רקמות נהדרות לאוהל שהקיף את המשכן, אלא בשאיפה לגרום לכך שמה שיוצר יבטא תכנים רוחניים גדולים וישפיע דרך האסתטיקה המופלאה, חוויה רוחנית אדירה לכל באי המקדש והמשכן "וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה…וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ד' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ד'". הרב קוק במכתב ברכה (אגרות הראי"ה א' עמ' רג) שכתב להנהלת ביה"ס לאומנות 'בצלאל' מתייחס לסכנה שבהתמכרות לתרבות האסתטיקה שממנה יצאה עבודה זרה ופריצות מינית, אך מאידך רואה ברצון לחדש את האומנות היהודית ניצני תחיה לאומית של רצון לא רק לבנות מדינה עם בתים וכבישים וכלכלה ובטחון אלא גם שהחושים האסתטיים שלנו ישמחו בה ואומנות זו שמתפתחת לאט לאט בהרבה מוסדות שהוקמו במדינתנו עם השנים, תיצור לנו את האומנים המומחים שיבנו במהרה בימינו את בית המקדש.

עם התקדמות הכירורגיה וצמיחת האופציות לשיפורים קוסמטיים, נפתח הדיון ההלכתי הרשמי. בשנת 1961, בסימפוזיון שנערך תחת הכותרת "חוות דעת דתיות על ניתוחים קוסמטיים", פנה הרב עמנואל יעקובוביץ לקהילייה האמריקאית של ניתוחי הפנים הפלסטיים. הרב יעקובוביץ, רבה הראשי הקודם של בריטניה, שנחשב בעיני רבים כאבי הגישה האתית היהודית2, דן בפרמטרים של הניתוח הפלסטי3 מנקודת מבט הלכתית-יהודית.

לאחר שהסביר שעד כה אין כל שו"ת שנכתב בנושא זה, הוא עסק בשאלה אם מותר לאדם לעבור ניתוח פלסטי בכדי לשפר את הופעתו הפיסית. כפי שהרב יעקובוביץ מתאר בלשונו הבהירה בעבודתו הקלאסית, 'אתיקה רפואית
יהודית'4:

הבעיה נבחנת תחת ארבע כותרות: ההשלכות התיאולוגיות של "שיפור" יצירת האלוקים או "התנגדות בעליל לאלוקים"; הסיכונים האפשריים לחיים הקשורים בכל ניתוח; ההתנגדות היהודית לכל פגיעה בגוף; והביקורת המוסרית על יהירות אנושית, בייחוד אצל גברים.

בסופו של דבר הוא הסיק5 שניתוחים פלסטיים לשיפור אסטטי הם צורה של "גאווה ויהירות" (בייחוד לגברים), והם אסורים אלא אם הפציינט עונה על קריטריונים מסוימים. קריטריונים אלו הוא פירט לאחרונה כחלק מסקירה על ההשקפה היהודית על הרפואה:

בכתיבה הרבנית המועטת בנושא זה, ניתן להתעלם מההסתייגויות הללו, בתנאי שהסיכון מינימאלי; ובייחוד 1) כשהניתוח נחוץ מבחינה רפואית, לדוגמא בעקבות תאונה, או נסיבות פיסיולוגיות רציניות; 2) כשתיקון העיוות נועד להקל או לשמר חיי נישואין מאושרים; או 3) אם זה יאפשר לאדם לקחת תפקיד מועיל בחברה ולהתפרנס בכבוד6.

ארבע ה'כותרות' לשאלות האתיות שהציג הרב יעקובוביץ, נותרו הסוגיות העיקריות בכל השו"תים שלאחריו, ולכן הן דורשות הבהרה נוספת, מכיוון שפוסקים שבאו לאחריו התייחסו אליהן בדרכים שונות.

שיקולים אתיים

ההתנגדות המעשית הראשונה לניתוח פלסטי היא החיוב התורני לשמור על הבריאות, שעשוי להגביל את הסיכונים הכירורגיים שרשאי אדם לקחת על עצמו כחלק מניתוח פלסטי. בנוסף לסיכונים הקשורים לניתוח עצמו, גם ההרדמה, בייחוד הרדמה כללית, מציגה סיכון זעיר אך ריאלי של מוות או אובדן יכולת.

בנוסף לחובה הכללית לשמור על הבריאות, אסור לאדם להזיק לגופו. בדיוק כפי שאסור לאדם לפגוע בגוף זולתו, כך אסור לו לגרום נזק לעצמו. איסור הפגיעה בזולת נקרא "חבלה" והוא נגזר ישירות מפסוק בתורה7 שמזהיר את הדיינים שלא להלקות את האשם בדין יותר מכפי שמותר בהלכה. מפרשים את הפסוק שאם לבית הדין אסור להכות פושע בלי הצדקה, ברור שלאדם רגיל אסור להכות או לפצוע את זולתו.

התלמוד8 דן בשאלה אם האיסור הזה חל גם על פגיעה עצמית, ומסכם ש"מי שחובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי [לעשות את זה] – פטור [מתשלום]… אחרים שחבלו בו, חייבים". מי שפוגע בעצמו נקרא "חובל בעצמו" והדבר אסור. עם זאת, יש גבולות והגדרות לאיסור הזה. האזהרה שלא לחבול בעצמנו חלה רק על חבלה בלי צורך מוצדק. השאלה העיקרית שנותר לנו לשקול היא: מה נחשב לצורך נחוץ?

סיכון וחבלה עצמית אינן הסוגיות היחידות. יש גם שיקולים השקפתיים. האם עלינו להחזיק בדעה שמכיוון שה', האמן והמעצב הנעלה של בני האדם, בורא כל אדם בדיוק כפי שהוא צריך להיות, ה"עיצוב מחדש" של עצמנו מהווה מעין התרסה וזלזול בשיקוליו? וכן, האם ה"רשות" שניתנה לרופא לרפא, והחובה לחפש טיפול רפואי בשעת חולי, חלות גם על ניתוחים פלסטיים?

הנושא הרביעי חל בעיקר על גברים. התורה אוסרת על גבר ללבוש בגדי נשים ועל אישה ללבוש בגדי גבר. האיסור הזה מתרחב מעבר לבגדים עצמם, וכולל פעולות והתנהגויות שאופייניים לכל אחד מהמינים. לדוגמא, ברוב המקרים אסור לגבר לצבוע ולהכהות את שערו הלבן כדי לשפר את הופעתו החיצונית, משום שזה נחשב להתנהגות נשית. האם גם ניתוחים פלסטיים נחשבים "נשיים"?

מגוון גישות

בשנת 1964 נשאלו הרב מרדכי יעקב ברייש, הרב מנשה קליין והרב משה פיינשטיין, כל אחד בנפרד, לגבי ניתוחים קוסמטיים לשיפור ההופעה.

הרב מרדכי יעקב ברייש, מחבר הספר "חלקת יעקב" ופוסק ידוע בשווייץ, דן בנושא של סיכון וחבלה עצמית, כשנשאל על כך. השאלה הנידונה הייתה אם אישה רשאית לעבור ניתוח פלסטי ליישר ולהקטין את אפה, כדי לשפר את סיכוייה למצוא בעל מתאים9.

כנקודת פתיחה לדיונו, מדוע מותר להיכנס לניתוח או למצב מסוכן אחר אפילו כשלא מוכרחים לחלוטין לעשות זאת, הוא הביא פסיקה קודמת של הרב מסוכצ'וב בן המאה ה-19, מחבר הספר "אבני נזר". האבני נזר10 אסר לנתח ילד כדי ליישר רגל מעוותת בגלל הסיכון שבניתוח. הרב ברייש מעלה כמה טיעונים נגד פסיקה זו.

כל עוד פועל הרופא בדרך המקובלת, מצווה על הרופא לטפל אפילו בחוליים שאינם מסכנים חיים, למרות שהוא עלול לפגוע או להרוג את החולה בשוגג11. זהו טבעו של ההיתר לרפא. מלבד זאת, התלמוד התיר הקזת דם כהליך רפואי מונע, למרות שהוא היה מוכר כתהליך בעל סיכון מסוים. אנחנו רואים גם בבירור שלא תמיד אסור לאדם להיכנס מרצונו למצב סכנה, מכיוון שלמרות הסיכונים הקשורים בהריון ולידה, אנחנו לא אוסרים על נשים להביא ילדים לעולם12.

הרב ברייש טוען גם שהאוכלוסייה הכללית עוברת ניתוחים במצבים שאינם בגדר סכנת חיים, עם אחוזים נמוכים במיוחד של סיכויים לסיבוכים. לכן, הוא משתמש בפסוק "שומר פתאים ה'"13 – ה' שומר על האנשים הפשוטים, ומגן מפני הסיכון הנמוך שבניתוחים. הוא פוסק שמההיבט של סיכון, מותר לבצע ניתוח פלסטי, שהוא אחת מהפעולות שהציבור הכללי רואה כבטוחה באופן סביר.

כדי להגן על טענתו שמותר לאדם לחבול בעצמו (בלי קשר לסיכון הנלווה) לשם קבלת טיפול במחלה שאינה מסכנת את חייו, מביא הרב ברייש שתי ראיות. השולחן ערוך14 מזהיר בן שלא יוציא קוץ, יקיז דם או יכרות איבר מאחד מהוריו, אפילו למטרות רפואה, שמא יעבור על האיסור החמור שלא לחבול (בלי צורך) באביו או באמו. הרב משה איסרליש, בהערותיו על השולחן ערוך, קובע שעל הילד להימנע מלעשות זאת רק אם נמצא מישהו אחר שיכול לעזור להוריו, שאם לא כן, במקרה שההורה סובל הבן צריך לבצע כל אחת מהפעולות הנ"ל. נראה ברור שהאיסור הוא רק בעניין פציעת הורה, בעוד שנושא הקזת דם או קטיעת איבר כשלעצמם, לצורך חשוב, למרות הטראומה הנלווית – לא נראה בעייתי!

התוספות קובע שאין סבל גדול מכאב רגשי, וקשה מאוד לאמוד את תחושת הסבל של הזולת כתוצאה ממום שהוא מוצא בעצמו.

הר?יָה השנייה חשובה במיוחד לדיון שלנו בנושא הניתוחים הפלסטיים, בייחוד הניתוחים הקוסמטיים. התלמוד15 קובע שמותר לאדם להסיר גלדים מגופו אם הם גורמים לו סבל, אבל לא כדי להיראות טוב יותר16. במבט ראשון נראה שזה שולל את האפשרות לניתוחים פלסטיים. עם זאת, בהתייחס לקטע זה, מעלה התוספות17 מושג שמגלה הבנה עדינה ביותר לנפש האדם. וכך כתוב שם: "ואם אין לו צער אחר אלא (מלבד) שמתבייש לֵילך בין בני אדם – ?ָרִי (מותר), [מכיוון] דאין לך צער גדול מזה". התוספות קובע שאין סבל גדול מכאב רגשי, וקשה מאוד לאמוד את תחושת הסבל של הזולת כתוצאה ממום שהוא מוצא בעצמו.

הרב ברייש צירף את שיקול הכאב הרגשי לשיקול הקושי למצוא בן זוג, ופסק שמותר לאישה לעבור ניתוח קוסמטי.

באותה שנה, נשאל הרב משה פיינשטיין (1895-1986) את אותה השאלה. תגובתו בוחנת תחילה את הפרמטרים של איסור חובל. הוא מראה שבחיבורו "משנה תורה"18 מתאר הרמב"ם בבירור חבלה כפגיעה בזדון. הרב פיינשטיין מביא מספר דוגמאות לחבלה בלי כוונה לגרום לנזק, שנמצאו מקובלות (מותרות) בספרות הדתית היהודית19. פסיקתו הסופית מתירה ניתוח כאשר מדובר בטובתו האמיתית של הפציינט, אפילו אם אינו חולה ולא מדובר בריפוי מחלה. כתוצאה מכך, הוא התיר לאישה לעבור ניתוח קוסמטי משום שהוא נועד לרווחתה ולא ייעשה על מנת להזיק לה.

בשנת 1964, עסק הרב מנשה קליין, מחבר הספר "משנה הלכות", בשאלה של התרת ניתוחים קוסמטיים לתיקון ליקויי-פנים שפוגמים במראה של האישה, כמו אף ארוך במיוחד שמקשה עליה להינשא ושהיא מרגישה שהופך אותה לדוחה20. הרב קליין בחן את השאלה בדרך מתוחכמת. הוא מראה שקיימים תקדימים רבים להתערבות רפואית לשם שיפור ההופעה החיצונית, כבר מימי התלמוד.

המשנה21 דנה במקרה של אדם שאירס אישה בתנאי שאין לה מום, כש"מום" מוגדר ככל ליקוי שמונע כהן מלשרת במקדש. התוספות22 קובע שאם מומה של האישה תוקן על ידי רופא לפני ארוסיה, הקידושין תופסים – כלומר, יש להם תוקף. רבים מהמומים שמשפיעים על כשירותו של הכהן הם עיוותים קוסמטיים בפנים,23 הדומים לכאלה שבגללם אנשים בימינו היו רוצים לעבור ניתוח פלסטי מקצועי. משום כך, ומשום שהתוספות מתיר לתקן את המומים האלה על ידי רופא, קובע הרב קליין שלדעתו נראה שמותר לגבר או לאישה ללכת לרופא כדי לבצע תיקונים קוסמטיים ולו אך לשיפור המראה החיצוני שלהם. הרב קליין דוחה את הדעות שניתוח פלסטי נושא סיכון כלשהו, בהתבסס על מידע שקיבל מרופאים.

בשו"ת שני24, שהודפס מייד בעקבות זה שבו עסקנו כרגע, דן הרב קליין בניתוח פלסטי ופילינג כימי לגברים, מבחינת השאלה של התנהגות נשית שאסורה על הגבר. הוא חוזר על פסיקתו הקודמת ומוסיף שפרוצדורות קוסמטיות (מינוריות) אסורות לגבר אם הן נעשות אך ורק לתוספת אסטטית, אבל האיסור אינו חל אם המום גורם לגבר מספיק מבוכה עד שהוא נמנע מאינטראקציה חברתית. הרב קליין מבהיר בחוכמה, שההבדלים בין השניים דורשים מידה רבה של יושר אינטלקטואלי.

בשנת 1967, עסק בקצרה הרב יצחק יעקב וייס (1902-1989), ראש בית הדין של העדה החרדית בירושלים ומחבר הספר "מנחת יצחק", בסוגיות החבלה והסיכון בהתייחס לניתוחים פלסטיים25. לגבי 'חבלה עצמית' הוא נוקט אותה גישה כמו הרב משה פיינשטיין, וטוען שאיסור החבלה חל רק כאשר הפציעה נעשית במטרה לגרום לנזק או קלון. הוא מרגיש שהניתוחים הקוסמטיים היו מותרים אלמלא סיכון הניתוח, שלדעתו הינו כבד משקל. הוא מתייחס לאחת התשובות הקודמות שלו26 שנכתבה למחותן שלו, הרב ברייש, אשר בה הוא אוסר ניתוח במצבים שאינם מסכני חיים. הוא מסכים גם עם הרב ברייש שאנשים שחפצים בניתוח פלסטי עלולים להיות חולים, אבל קובע שהם לא בסכנת חיים, ולכן הוא חושש להתיר ניתוח פלסטי מרצון, ומסיים את תשובתו משנת 1967 באמירה שהדבר דורש עיון נוסף.

למרות התמיכה הכללית בין גדולי ההלכה בהתרת ניתוחים שיקומיים למומים מולדים ופצעי טראומה, עומדת דעה אחת בולטת ומנוגדת, בהתייחס לניתוח קוסמטי אך ורק לשם שיפור ההופעה החיצונית.

אני ה' רופאך27

ביהדות מוטבע מאז ומעולם מתח פנימי בהתייחס לעומקו ורבדיו של ההיתר לרפא. בעוד שהתורה מעניקה לרופא סמכות ברורה לרפא מחלות, יש מחלוקת בשאלה עד לאן מתפרש ההיתר. בעוד שרוב מפרשי המקרא ופוסקי ההלכה היהודית טוענים שהתורה מעניקה סמכויות רחבות מאוד לריפוי, יש קונצנזוס שהפציינט צריך להיות חולה כדי שיהיה לרופא מותר לטפל בו, בייחוד אם הטיפול מסוכן או דורש פציעה של החולה במהלך הריפוי.

זו אחת הבעיות העיקריות שמועלות על ידי הרב אליעזר יהודה וולדנברג, מחבר "ציץ אליעזר", שו"ת רב כרכים, שחלק ניכר ממנו עוסק בסוגיות רפואיות. ראשית, הרב וולדנברג28 מתנגד לביצוע ניתוחים למי שאינו חולה או סובל
כאב29. הוא טוען שפעולות כאלה נמצאות מחוץ לגבולות הסמכות שניתנה לרופא לרפא (מכיוון שהשאלה היא האם ניתוחים קוסמטיים נכללים באמת תחת קטגוריית הריפוי). הוא מוסיף וטוען שאין לפציינט רשות לדרוש מהרופא לפצוע אותו (או אותה) למטרות תוספת יופי בלבד. ואז מעלה הרב וולדנברג את הטענה התיאולוגית שהאמן האולטימטיבי, האלוקים, ברא כל אדם בצלמו ודמותו (בצלם אלוקים!), בדיוק כפי שהוא או היא אמורים להיראות, בלי שום דבר מיותר או חסר. לפיכך הוא סובר שניתוחים קוסמטיים שאינם בגלל כאב או חולי אמיתי, הם חוסר כבוד כלפי מעשה אלוקים, ולכן אסורים.

הנימוק הסופי

הפוסק הגדול האחרון שהשמיע את דעתו בנדון, משמש סיכום הולם לדיון שלנו על הגישות השונות של ההלכה היהודית כלפי ניתוחים פלסטיים. ד"ר אברהם אברהם30 מביא את דעתו של הרב שלמה זלמן אויערבך (1910-1995), מגדולי הדור האחרון בארץ ופוסק דגול, בשאלתו של אדם שאצבעו נקטעה בתאונה.

בתגובה לאלה שאוסרים ניתוחים פלסטיים, דן הרב אויערבך בשאלה, האם ניתן לחבר מחדש איבר שנקטע, בניתוח עם הרדמה כללית, אפילו אם החולה כבר קיבל טיפול שהוציא אותו מגדר סכנת חיים. הוא פסק שהניתוח מותר בהחלט בימות השבוע31 מכיוון שהוא לא נחשב חבלה אלא תיקון וטיפול להצלת האיבר. והוא מוסיף ושואל, מדוע אם כן לאסור על מישהו לעבור ניתוח פלסטי כדי להיראות נורמלי? בשו"ת שפורסם32 כותב הרב אויערבך, שאם הניתוח נעשה כדי למנוע צער ובושה שנגרמים מפגם במראהו (כמו למשל אף גדול בהרבה מעל לנורמה) זה יהיה מותר, בהתבסס על התוספות והגמרא, מכיוון שהמטרה היא להסיר את הקלון. בכל אופן, אם הסיבה היחידה היא יופי, זה אסור.

ניתוח פלסטי שיאפשר למישהו להשיג מראה נורמלי, וחשוב מכך – לראות את עצמו כבעל מראה נורמלי – מותר.

הרב אויערבך מסכם את הקונצנזוס של רוב הפוסקים המקובלים, בפסיקה שניתוח פלסטי שיאפשר למישהו להשיג מראה נורמלי, וחשוב מכך – לראות את עצמו כבעל מראה נורמלי – מותר. לעומת זאת, כאשר ניתוח כזה מבוצע אך ורק מתוך התהדרות יש לרבנים הסתייגויות כבדות משקל. ברור אם כן, שניתוח שיקומי אמיתי, ואפילו ניתוח לשינוי מראה שגורם מבוכה לאדם – אינם עניין של התהדרות ויהירות. מובן, שכזה היה מקרה ההשתלה של הפציינטית הצרפתייה.

אנחנו יוצאים מהדיון עם מסר אנושי עוצמתי: אנחנו חייבים להתייחס בהבנה ולקבל את מציאותם של הכבלים שבהם קשרו את עצמם חלק מידידינו ומכרינו. בין אם מדובר בעינוי שבהרגשה שהם דוחים, או בתחושת חוסר הישע של ידיד פנוי שמאבד תקווה שיזכה אי פעם בבן/בת זוג ומשפחה – עלינו לחפש תמיד דרך להקל על צערם.

הערות שוליים

  1. http://www.etherdome.org/Our_Stor/Our_Stor.html
    2. הרב יעקובוביץ, אשר התמחה בתחום לימוד זה, נחשב בעיני רבים כאבי האתיקה היהודית הרפואית המודרנית. זאת על פי הפרסום ב-1959 של תיאורית הדוקטוראט שלו שיצאה כספר בשם "אתיקה רפואית יהודית". בפעם הראשונה עבור הציבור הכללי ועובדי השירות הרפואי, התאפשרה גישה לרוח ההשקפה היהודית על סוגיות רפואיות קריטיות, באנגלית קריאה ומובנת לכל. כפי שמתאר זאת ד"ר פרד רוזנר: ספרו של הרב יעקובוביץ שהפך לקלאסיקה, הוא המסה המקיפה הראשונה בנושא האתיקה הרפואית. הוא עוקב אחר התפתחות השקפות היהדות ודתות אחרות בבעיות מוסריות-רפואיות מימי קדם ועד לימינו אלה. הספר מלא בהפניות למקורות השונים בספרות הדתית, ההלכתית וההיסטורית. הספר כולל דיונים לגבי נושאים קלאסיים באתיקה רפואית-יהודית כגון הפלה, הפריה מלאכותית, מניעת הריון, המתת חסד, ניתוח שלאחר המוות, השבחת גזע, עיקור, טיפול בחולים בשבת ועוד. בנוסף לכך, מוקדשים כמה פרקים לרופא בהלכה היהודית – לימודיו והזכויות המיוחדות לו, רישיונותיו ואחריות חוקית, מחויבויותיו המקצועיות וקבלת עדותו. כותרתו המשנית של הספר הולמת אותו: "מחקר השוואתי והיסטורי של הגישה היהודית הדתית כלפי הרפואה וביצועיה". IMAJ 2001;3:304
    3. פורסם ב The Eye, Ear, Nose and Throat Monthly, ניו יורק פברואר/מרץ 1962.
    4. עמנואל יעקובוביץ, אתיקה רפואית יהודית (Jewish Medical Ethics: A Comparative and Historical Study of the Jewish Religious Attitude to Medicine and its Practice), הוצאה שנייה, הוצאת בלוך, ניו יורק 1975, עמוד 284.
    5. עמנואל יעקובוביץ, נועם 6:273 (מצוטט באסיא כ' א').
    6. עמנואל יעקובוביץ "רפואה ויהדות: סקירה" (Medicine and Judaism: an overview). אסיא (במהדורה האנגלית), נובמבר 1980.
    7. דברים כ"ה, ג
    8. בבא קמא צא ע' ב'
    9. חלקת יעקב, חושן משפט ל"א
    10. אבני נזר – יורה דעה שכ"א
    11. הרמב"ן, תורת האדם, עניין הסכנה. ר' גם בית יוסף, יורה דעה רמא.
    12. התורה אינה מצווה על הנשים להביא ילדים.
    13. תהלים קטז, ו'.
    14. שולחן ערוך, יורה דעה רמא, ג'.
    15. שבת נ עמוד ב.
    16. רש"י מפרש שעבור גבר, הסרת גלדים מסיבות אסטטיות היא התנהגות נשית הכלולה באיסור "לא ילבש".
    17. שם. דיבור המתחיל "בשביל". בעלי התוספות היו קבוצה בתוך גדולי מפרשי התלמוד בימי הביניים.
    18. משנה תורה, הלכות חובל ומזיק ה, א'.
    19. ארבע הדוגמאות שנמנו ע"י הרב פיינשטיין הן:
    א. ספר מלכים א' פרק כ' פס' לה-לו, גבר נענש על שסירב להכות בנביא. דיון על האירוע מובא גם בסנהדרין פט.
    ב. בבא קמא צא, עמוד ב, מתאר שרב חסדא הרים את שולי שמלתו כאשר עבר דרך קוצים כדי שרגליו יישרטו, אבל בגדיו לא ייבלו. הוא הסביר שרגליו יירפאו מעצמן, אבל בגדיו לא.
    ג. סנהדרין פד עמוד ב, דן בהיתר לעשות הקזת דם לאב כשאין ברירה אחרת בהתבסס על המצווה "ואהבת לרעך כמוך". הרב פיינשטיין מסביר שאנחנו לומדים מכאן שמותר לאדם לפצוע את חברו אם מדובר בפציעה כזאת שאדם נורמלי היה רוצה שאחרים יעשו אותה לו, לדוגמא, הקזת דם. התלמוד אפילו לא רומז שבהקזת הדם עצמה יש בעייתיות מבחינה הלכתית, רק שהאדם צריך להיזהר כאשר הוא עושה זאת לאחד מהוריו. פציעה כחלק מטיפול רפואי מותרת והיא נחשבת לחבלה רק כאשר הכוונה היא לפצוע לשם פגיעה או כדי לגרום בושה למישהו.
    ד. משנה בכורות ז', ו' (ובגמרא דף מה ע' א'), עוסקת באדם שמסיר אצבע מיותרת מידו בלי שום הזכרה לכך שניתוח אסור.
    20. משנה הלכות ד, רמו.
    21. כתובות עב ע' ב'.
    22. כתובות עד.
    23. ברכות ומשנה תורה, בית המקדש ח'.
    24. משנה הלכות ד', רמז.
    25. מנחת יצחק ו', קה.
    26. מנחת יצחק א', כח.
    27. שמות ט"ו, כו.
    28. שו"ת ציץ אליעזר, י"א, מא.
    29. ר' שו"ת ציץ אליעזר, י"ב, מג, שם פוסק הרב וולדנברג שניתוח-בחירה אמיתי אסור תמיד.
    30. נשמת אברהם, יורה דעה ע' 62, הוצאת מסורה (בגירסה האנגלית).
    31. בשבת וביום טוב זה אסור משום שקיימת רק סכנת איבר, שלמענה לא עוברים על מצוות התורה. שם.
    32. מנחת שלמה – תנינא, פ"ו, ג', מובא בנשמת אברהם שם.

היום למדתי מספר סוגיות לגבי מלאכת תופר והתגלגלתי לסוגיה זו. מצאתי תשובה של הרב אויערבך [שלחן שלמה, שמ, טו] שאומר שאין לעבור איסורי תורה בשביל זה, ורק מותר לבקש מרופא גוי שיתפור את הפצע [וזה לא קשור להמשך התשובה שמתיר להוסיף תפירות כאשר כבר התרנו לתפור מצד פיקוח נפש].

וחיפשתי באתר ומצאתי שהרב נשאל וזה תשובתו [http:""www.moreshet.co.il"web"shut"shut2.asp?id"74715]:
שאלה: האם מותר לנסוע בשבת לבית חולים אם הטיפול הראשוני [לא של בית החולים] עלול להשאיר צלקת מכוערת לכל החיים? כוונתי היא כי ניתן לתפור את הפצע שנגרם בשבת, כך שלא תהיה סכנת זיהום"איבוד דם, אך באופן לא מושלם אסטטית כמו בבית החולים. תודה רבה ובשורות טובות לכל עם ישראל.
תשובה: זו שאלה קשה מאוד שאני מתקשה להכריע בה הלכה למעשה.

רציתי לשאול שתי שאלות בבירור סוגיה זו:

א. מה היסוד העומד בתשובתו של הרב אויערבך להתיר לומר לרופא גוי לתפור את הפצע? הרי לשיטתו יש בזה חשש איסור תורה של מלאכת תופר? האם אנחנו מכניסים לכאן את הדעות האומרות שאין תפירה באדם?

ב. ראיתי כי הרב כתב שהוא מתקשה להכריע הלכה למעשה, הייתי מעוניין במידה והרב מוכן לפרט בקצרה את השיקולים והספקות העומדים מאחורי תשובה זו?

 

התשובה:
מאת: הרב יובל שרלו

 

שלום וברכה

זו שאלה הלכתית שאני הופך בה והופך בה במשך שנים, מדבר עם רבנים על הנושא, ולא מוצא מנוח לנפשי.
א. אני מניח שיסוד ההיתר הוא צירוף של כמה דברים – העובדה שיש ספק ספיקא של פיקוח נפש (זיהום), יסוד נפשי מסוים שיש להתחשב בו הלכתית (פיקוח נפש "רוחני" – הדיון סביב תשובת הרשב"א בעניין הצלה משמד בשבת), הגדרת מלאכת תופר שאינה דאורייתא וסברא ירושלמית בריאה ופשוטה. אף אחד מהם לא היה עומד בפני עצמו, אולם הצירוף של כולם – מתיר את הדבר.
ב. התלבטותי היסודית הייתה לגבי נסיעה לבית חולים במצב כזה ולא התפירה עצמה שכאמור יש הרבה מקום לצירוף. הנסיעה היא מלאכה דאורייתא לכו"ע, ואני מתקשה הן לאסור את הדבר בשל עתידה של הנערה, והן להתיר את הדבר בשל העובדה שמדובר במלאכה דאורייתא. אחד מהרבנים הגדולים כתב לי תשובה על כך, שהיא למעשה צירוף של החמרות בענייני פיקוח נפש, בתוספת עצה שהרופא בישוב ייקח אותה כי בוודאי נסיעתו תעשה דברים חשובים בבית חולים וכדו', אולם דעתי אינה נוחה מכל העניין.
ג. אני מחפש משהו אחר לגמרי: פסיקה שתאחוז את השור בקרניו, לאחד הצדדים: או שתהיה מבוססת על יסוד הלכתי לכתחילה (משהו כמו "דרכיה דרכי נעם"; הכרה בפיקוח נפש "רוחני" וכדו') שתתמודד עם הבעיות מדאורייתא ולא בשיטה של מציאת התרים, או שתאסור ותאמר במפורש כי זה חלק מפרשת העקדה המחייבת אותנו לעתים לעקוד את עצמנו על מזבח ד' אלוקינו (אם כי זה יותר קשה כי כאן מדובר על חריצת ימיה של ילדה קטנה).
ד. אפשר שמה שאני מחפש כלל אינו בנמצא, ודרכה של ההלכה להתנהל בדרך המתוארת לעיל בסעיף א, אלא שכאמור אני מתקשה בזה מאוד.

המילה "פלסטי" מוצאה מן המילה היוונית "פלסטיקוס" (plastikos) שמשמעותה לעצב, או לתת צורה. המונח כירורגיה פלסטית אינו קשור לחומר הפולימרי פלסטיק. כירורגים פלסטיים מעצבים ונותנים צורה חדשה לרקמות שונות בגוף האנושי: עצמות, רקמה סחוסית, שרירים, שומן ועור.

במדינת ישראל, בדדך-כלל, רק רופא-כירורג המומחה ברפואה פלסטית, שרישיונו המקצועי תקף, הוא המוסמך והמותר לבצע ניתוחים פלסטיים

"ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת"
(שמות כ"ח, ב)

פסוק זה מתאר את התפארת וההדר שבבגדי הכהונה ואפשר להסיק מהם שליהדות יש יחס חיובי ליופי ולאסתטיקה, לפחות בכל הנוגע למקדש. יחס זה עולה גם ממקומות נוספים כגון עניין הידור מצווה: "זה אלי ואנוהו – התנאה לפניו במצות" (שבת קלג: ועוד).

בהידור מצוה יש שני פנים: יש פן ששייך לקיום שלם של המצוה ואינו שייך כלל ליופי והדר, כגון בחנוכה – שני נרות לא יפים יותר, מהבחינה האסטתית, מנר אחד. אך ברור שיש גם פן של הידור מצוה ע"י יופי והדר. כך למשל, במצוות ארבעת המינים. ייתכן והסיבה לכך שיש חשיבות ליופי דווקא במצוה זו היא, שארבעת המינים באים לתת שבח והודיה לקב"ה, וכשניגשים אל הקב"ה כדי לשבחו יש לעשות זאת בצורה כמה שיותר מכובדת (כך מנמקים הראשונים במסכת סוכה מדוע עניין מצוה הבאה בעבירה שייך בלולב לעומת מצוות אחרות שבהם הוא לא שייך). בעניין זה דומים ארבעת המינים למקדש והקרבת קרבנות, ולכן יש בהם עניין של אסתטיקה והדר כמו בעניין מקדש וקרבנות (וגם מצוה הבאה בעבירה שייכת לכאורה רק בקודשים ובלולב).

נראה שלעניין היופי וההדר יש שני פנים:

1) מי שבא אל הקב"ה צריך לעשות זאת בצורה מכובדת – "התנאה לפניו במצוות". הגמרא במספר מקומות מנמקת חומרות שונות הקשורות לקורבנות ע"י הפסוק "הקריבהו נא לפחתך, הירצך או הישא פניך"? (מלאכי א', ח) – צריך להקריב קרבנות בצורה הראויה ולא להקריב דבר מאוס.

2) אולם ישנם הידורי מצוה שאינם שייכים לפן הסובייקטיבי הקשור לאדם. ס"ת, למשל, צריך להיות כתוב יפה ואין לכך קשר לקרבת האדם לקב"ה, וכך גם לגבי היופי של המקדש. היופי כאן נחוץ מבחינה אובייקטיבית. דברים המייצגים את מלכות השמים בעולם צריכים להיראות יפה, המקדש צריך להיראות יפה כיוון שהקב"ה שוכן בו. הגמרא אומרת על כך "אין עניות במקום עשירות" (שבת קב: ועוד) – לא שייכת קמצנות ועניות כשמדובר בכבוד שמים. היופי וההדר במצב זה לא נועדים רק להרשים ולעורר התפעלות באדם שמביט בהם, אלא הם פשוט צריכים לשקף את גילוי השכינה בעולם. על אף שאיננו מבינים זאת, הפסוקים מייחסים לקב"ה יופי והדר "הוד והדר לפניו" (תהילים צ"ו, ו), וגם בתפילה אנו אומרים "ההוד וההדר לחי עולמים… הנוי והנצח לחי עולמים". כיוון שאנו מייחסים לקב"ה שלמות מוחלטת, ברור ששלמות כוללת גם יופי, לכן ברור שמה שמבטא את מלכות הקב"ה בעולם צריך להיות כמה שיותר יפה ומהודר.

באופן כללי, אפשר לומר שהיהדות מתייחסת בחיוב ליופי ואסתטיקה. ידועה הגמרא בברכות נז:

"שלושה מרחיבים דעתו של אדם: דירה נאה, אישה נאה וכלים נאים."

כמו כן, התורה הקפידה לספר לנו על יופיין של האמהות (וכך גם אסתר). היהדות שואפת לשלב יופי ואסתטיקה עם הצד הפנימי והרוחני.

לכאורה אפשר להסיק מזה שבכל פן של עבודת ה' רצוי שיהיו יופי והדר, אך נראה שאין הדבר כך. יש להיזהר מהשוואת עבודת ה' למקדש בעניין זה. הסכנה היא שיתר אסתטיקה חיצונית תפגע בצד הפנימי של עבודת ה'. בארה"ב הפסיקו עם המנהג של בניית בתי כנסת מפוארים מאוד, כיוון שראו שבמקומות כאלו התפילה אינה נראית כמו שצריך. בתי כנסת כאלו מרחיבים דעתו של אדם, אך לא משאירים בה מקום רב לקב"ה. האדם מביט בהוד וההדר ואינו עושה תפילתו תחנונים אלא קבע. במקום שאין מספיק מטען רוחני עדיף לוותר על הצד החיצוני, אולי כך יש סיכוי להתעוררות פנימית. הכוונה בודאי תפעל טוב יותר בבית כנסת צנוע וקטן מאשר בבית כנסת גדול ומפואר. רק כאשר המצב הרוחני מתוקן לגמרי אפשר להכניס אלמנטים חיצוניים של אסתטיקה. כך הוא המצב במקדש – למי שבא למקדש יש מראש מטען רוחני גדול ומטען זה מתעצם כאשר הוא נכנס אל המקדש. במצב כזה, אסתטיקה והדר יכולים רק להוסיף. כאמור, אין ללמוד מהמקדש למקרים שהמטען הרוחני אינו גדול דיו.  בעניין זה אמר פעם סופר אנגלי: "הבגדים הפכו אותנו לבני אדם, אך צריך להיזהר שלא יהפכו אותנו לארון בגדים".

שינויים גופניים עשויים לקרות גם כתוצאה מניתוחים פלסטיים. הופעתם של הניתוחים הפלסטיים בחברה המערבית הייתה בראשית המאה ה19. מלחמת העולם הראשונה קידמה את תחום זה לאור פציעות שגרמו לשינויים אסתטיים בפנים, ופציעות אחרות שבהן מנתחים לא נתקלו בעבר. המציאות של חברת השפע הסוגדת לערכי יופי תרמה אף היא לעלייה עצומה במספר הניתוחים הפלסטיים לצרכים אסתטיים. הפוסקים נחלקו בשאלה אם ניתוחים פלסטיים מותרים או אסורים. יש הסבורים, שניתוחים אלו אסורים בכל מקרה ובכל תנאי, בין באיש ובין באשה. ומספר נימוקים לדבר: קיימת סכנה עקב ההרדמה, ואסור לאדם להכניס עצמו אפילו לספק סכנה רחוקה. לא ניתנה רשות לרופא לרפאות אלא דווקא מחלה וכאב, אבל לא דבר שנברא כך בטבעו מלידה, ויש בכך משום סתירת גזירת מלכו של עולם. אסור לאדם לחבול בעצמו, חבלה שאינה לצורך רפואה. איסור מיוחד יש באיש העושה ניתוח פלסטי לשם נוי, והוא האיסור של "לא ילבש גבר שמלת אשה" (שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' מ"א אות ח'-ט', שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קצ"ח. שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' ק"ה אות ב'). רוב הפוסקים סבורים שניתוח פלסטי מותר, פוסקים אלו דחו את כל צדדי האיסור. אין לאסור מדין חובל בעצמו מכמה טעמים, איסור זה הוא דווקא דרך ניציון או ביזיון, כאשר החבלה נעשית לטובתו של הזולת וברצונו, היא מותרת מדין "ואהבת לרעך כמוך, אין איסור חובל כאשר הדבר נעשה לצורך תיקון, אין איסור חובל כאשר עושה זאת כדי להינצל מצער וסבל נפשי, ודבר זה מוגדר גם כשיש לו בושה ללכת בין הבריות. אין לאסור משום שמכניס עצמו לספק סכנה מכמה טעמים: מצינו שאנשים מכניסים עצמם בהיתר לסכנות מסוימות כשיש צורך בדבר, כגון לצורך פרנסה, ולכן סכנה מועטת כזו אין לאסור, מותר לאדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי למנוע כאב וסבל, מותר לאדם להכניס עצמו לספק סכנה בדבר שכבר דשו רבים, משום 'שומר פתאים ד". אין לאסור מדין שינוי מעשה בראשית, וסתירת גזירת מלכו של עולם מכמה טעמים: כל דבר הנעשה לשיפור הבריאה אין בו משום סתירת גזירת מלכו של עולם, כל דבר הנעשה לצורך מניעת סבל וצער נחשב כצורך רפואי, והוא כלול בהיתר לעסוק ברפואה, פעולה כזו אינה שינוי בעצם הנברא, ואין בזה משום שינוי מעשה בראשית. אין לאסור מדין 'לא ילבש' שכן במקום צער מותר, וגם משום שניתוחים כאלה לא נעשים דווקא לאשה. (שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' ס"ו, שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' פ"ב אות ז', שו"ת יביע אמר ח"ח חחו"מ סי' י"ב, הגרי"ש אלישיב הובאו דבריו בשו"ת ישיב משה (טורצקי)  עמ' רפ"ב).כינים (שם מדעי: Phthiraptera), סדרה של חרקים בעלי גלגול חסר המונה כ-400 מינים. הכינים הן טפילים חיצוניים המתקיימים ממציצת דם של יונקים ועופות. אין להן כנפיים וגופן שטוח. לחלק מהמינים אין עיניים או שהן מנוונות. גפי הפה מורכבות משלושה דוקרנים: העליון משמש למציצה והתיכון להפרשת רוק. החדק נוצר מהשפה העליונה שעליה שיניים קטנות האוחזות בפונדקאי בעת המציצה. הכינה מותאמת לסוג פונדקאי מסוים, ונדיר למדי שזן אחד של כינה יהיה טפיל לכמה מיני יונקים. ישנם סוגים רבים של כינים.

בפרשת השבוע מתחיל תיאורן של מכות מצרים, המגיעות בעקבות סירובו של פרעה מלך מצרים, לשלח את בני ישראל מארצו, בניגוד לציווי הא-ל שנמסר לו על ידי משה. המכה השלישית, היא מכת כינים, "ויאמר ד' אל משה, נטה את מטך והך את עפר הארץ והיה לכנם…" (שמות ח' י"ב-ט"ו). במהלך מכה זו, מלאה הארץ בכינים והן רחשו על עפר הארץ, ועל האדם והבהמה "ותהי הכנם באדם ובבהמה כל עפר הארץ היה כנים" (שם,שם). מכה זו, כמו קודמותיה דם וצפרדע מאתגרות את החרטומים, מקור המילה "חרטומים" בביטוי המצרי "חרי טפ", שפירושו: כוהן "קורא" – כוהנים שהיו ממונים על הפעולות המאגיות (המכשפות), שהיו חלק בלתי נפרד מן הדת המצרית. חרטומי מצרים נזכרים במקרא בהקשר של מעשי נסים ונפלאות, כמכשפים חכמים המסוגלים לפענח חלומות (סיפור חלום פרעה, בראשית מ"א פס' ח') או לבצע להטים מרשימים כפי שמתואר בתחרות בין החרטומים לבין משה ואהרון, שידם כמובן הייתה על העליונה, לאחר הצלחתם של משה ואהרן להפוך מטה לתנין נאמר "ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים, ויעשו גם הם חרטמי מצרים בלהטיהם…" (שמות ז' ח'). מעניינת העובדה שדווקא מכת כינים מתישה את כוחם של חרטומי מצרים, שלא יכלו לעשות כמותם בלהטיהם, דווקא במכה זו מכריזים החרטומים 'אצבע אלוקים היא', הסבר לכך מובא משמו של הפרופ' א.ש. יהודה, המביא במאמרו "שעבוד ישראל במצרים', לדבריו 'אצבע אלוקים' היה למשל ולשנינה במצרים, לציין איזה מאורע או במקרה איום הבא במסתרים מבלתי יכולת לגלות את מקורו ולהעביר את הרעה, והנה אם כי הכינה הייתה מצויה באדם ובבהמה, לא הייתה מצויה לא בכוהנים וגם לא בשוורים ובפרות שקדושות הן בעיניהם, כל אלה נשמרו מכל משמר להיות נקיים וגלוחים לבלי תדבק הכינה בבשרם, והנה בא משה והשליט את הכינה הטמאה בכל אדם ובכל בהמה לרבות הכוהנים והפרות הקדושות, בכך הייתה זו 'אצבע אלוקים' מעשה שאין אדם יכול להתגדר בו ולהתחרות עם האלוקים.

קיימים שלושה סוגים של כינים שחיות על גופם של בני אדם: כיני ראש- בדרך כלל נמצאות בשיער, בעיקר על העורף ומאחורי האוזניים. כינים נפוצות בעיקר בקרב ילדים בגילאי הגן ובית הספר היסודי. גם מבוגרים יכולים להידבק בכינים, במיוחד כאשר הם גרים עם ילדים.  כיני ערווה- בדרך כלל נמצאות באזור הערווה. אולם ניתן למצוא אותן גם על שיער הפנים, על הריסים, על הגבות, בבית השחי, על שיער החזה ובמקרים נדירים על הראש. כיני גוף- חיות ומטילות ביצים בתפרי הבגדים. כיני הגוף נמצאות על הגוף רק כשהן ניזונות.

שני עקרונות חשובים נלמדים ממכות מצרים. העיקרון הראשון, הכרת הטוב, עיקרון זה נלמד מן העובדה שאת שלושת המכות הראשונות, דם, צפרדע וכינים ביצע אהרון ולא משה "אמר ר' תנחום: אמר לו הקב"ה למשה: 'המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור- לא ילקו על ידיך… עפר שהגין עליך כשהרגת את המצרי – אינו דין שילקה על ידך', לפיכך לקו ג' מכות אלו על ידי אהרן. (שמות רבה פר' י', אות ד'-ז'). דרשה זו מדגישה את מידת הכרת הטוב אפילו כלפי גורמים דוממים. על אף שלמי היאור ולעפר מצרים אין תחושות ורגשות, הדרשה מלמדת שמצדו של האדם ראוי לו שלא לפגוע בגורמי הטבע שסייעו לו בעבר, על מנת לחנך עצמו למידת הכרת הטוב. עם זאת, דרשתנו מדגישה כי אין בהכרת הטוב של משה כלפי מי היאור ועפר מצרים, בכדי למנוע את עצם המכה – אלא שראוי שאדם אחר יבצעה בפועל. עיקרון מנחה נוסף, מידה כנגד מידה – עיקרון מוסרי, הנהגתי ומשפטי שהינו מהמובילים בתורה, ונחשב לעקרון יסוד בהבנת תורת הגמול במקרא. מהותו של עיקרון זה שאלוהים מתנהג וגומל לבני אדם באותו האופן שבו הם מתנהגים, ואף בית דין צריך להתייחס ולענוש את המובאים לפניו, ביחס ישר למעשיהם ובהתאם לאופן שבו התנהגו כלפי האחרים. ידעו חז"ל ואישרו עבורנו שאכן חוק אחד מסביר את הכול, ש"כל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה" (סנהדרין דף צ' ע"א) זהו "המודל הסטנדרטי" של עם ישראל. מדוע דווקא כינים? כי כינים הינם טפילים, קרי, חייהם תלויים בניצולם את הקורבנות שלהם בהם נדבקו, ואין להם חיים עצמאיים לאחר שהם מופרדים מהגופות שאליהם התחברו. המצרים הפכו להיות הטפילים שמצצו את דמם של בני ישראל וחיו על חשבונם. ולכן, הקב"ה הביא עליהם את מכת הכינים — מידה כנגד מידה. נימוקים נוספים המצרים כפו על בני ישראל לאסוף עפר ללבנים – ולכן הפך העפר לכינים. המצרים מנעו מבני ישראל לרחוץ מהטינוף שדבק בהם בעבודתם- ולכן לא הצליחו להתנקות מהכינים שדבקו בהם. עם ישראל נמשל לעפר "ושמתי זרעך כעפר הארץ",  ומכיוון שניסו לפגוע בהם, נענשו בעפר שהפך לכינים.  (שמות רבה פר' י' אות ז', תנא דבי אליהו רבה פ"ח).

כינת הראש היא חרק טפיל שגודלו כגודל גרגר שומשום ואורכו רק כ-3 מילימטר. לכינת הראש הבוגרת יש שש רגליים וזוג צבתות שתפקידן לתפוס את השערה בחזקה ובכך לאפשר לכינה לשרוד על הראש. צבעה של הכינה הבוגרת אפור-חום ולעיתים משתנה גם לאדום, בהתאם לזמן שבו אכלה את הארוחה האחרונה. הכינה חיבה בן שבוע לחודש על שער ראשו של האדם, ובטווח הזמן הזה היא מתקיימת ממציצת דמו של המארח זאת על ידי פציעת עור הקרקפת, ליצור פתח פתוח ולמצוץ את הדם בין ארבע לחמש פעמים ביום,

ההלכה מתירה להרוג בשבת את כיני הראש, כי הן אינן פרות ורבות. ואילו המחקר המדעי מסקנתו הפוכה – לכינים יש זכר ונקבה, הכינה מטילה ביצים, ומהן בוקעות כינים צעירות, כדרך בעלי חיים. במשנה מובאת מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי: "ר' שמעון בן אלעזר אומר: אין הורגים את המאכולת בשבת (רש"י מאכולת – כינה) דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין (שבת דף י"ב ע"א). התלמוד בבארו את דברי המשנה מביא את דבריו של רב יוסף הסובר שכינה היא מין שאינו פרה ורבה (שם, דף י"ד ע"א), ועל כן קובע התלמוד כי מחלוקת בית שמאי ובית הלל תלויה בשאלה האם חייבים על הריגת ברייה בשבת כשזו אינה פרה ורבה, ומשום מלאכת צד, או שאין חייבים, בית שמאי ולאחריהם ר' אליעזר אוסרים הריגת כינה בשבת,  ואילו חכמים החולקים סוברים, שכל מין שאינו פרה ורבה אין חייבים על הריגתו בשבת. מדברי רב יוסף למדו גדולי הפוסקים שהכינים אינן פרות ורבות ומכאן שמותר להרגן בשבת "המפלה כליו בשבת מולל את הכינין וזורקן. ומותר להרוג את הכינים בשבת מפני שהן מן הזיעה" (רמב"ם, הל' שבת, פר' י"א ה"ג, ושו"ע או"ח סי' שט"ז סעי' ט'). בדורות האחרונים ניתנו כמה פתרונות לסתירה בין הטעם להלכה זו לבין מסקנת המדע. הוויכוח בין הפוסקים, האם לאמץ את מסקנות המחקר המדעי ולשנות את ההלכה הנדונה על פיהן, החל באנציקלופדיה 'פחד יצחק' כ- 35 שנה לאחר פרסום מחקרו של ההולנדי אנטוני ון לאובנהוק שגילה את מחזור החיים של הכינה (בשנת 1683), של אקרית ושל נמטודה. ובכך הצליח להפריך את התיאוריות המקובלות אז בדבר התהוות ספונטנית של יצורים חיים. ר' יצחק לאמפורטי כתב בספרו "…דבזמנינו שחכמי התולדות הביטו וראו וידעו וכתבו דכול בעל חי יהיה מה שיהיה הווה מן הביצים, וכל זה הוכיחו בראיות ברורות, אם כן שומר נפשו ירחק מהם ולא יהרוג פרעוש ולא כינה ואל יכניס עצמו בספק חיוב חטאת. ובדבר זה אמינא דאם ישמעו חכמי ישראל ראיות אומות העולם יחזרו ויודו לדבריהם, כמו בגלגל חוזר ומזל קבוע…דלאו כל מילי דאתאמרו בגמרא מפי קבלה הם, אלא דחכמי ישראל דברו גם הם לפעמים מפי השכל והחקירה האנושית ולא מפי הקבלה, דאם לא כן למה להם להודות, היה להם להתחזק בקבלתם ולא לשוב מפני כל ראיות אומות העולם…" (פחד יצחק, מע' צידה האסורה, דף כ"א ע"ב). בקיצור, מה שאמרו חז"ל שהכינים נולדים מן הזיעה איננה תורה מן השמיים אלא מסקנת חקירה אנושית מוטעית, וכיון שנתברר שטעות היתה בידי חז"ל ובאמת נולדים הכינים מזכר ומנקבה ולא מן הזיעה, עלינו להודות לחכמי אומות העולם ולהימנע מלהרוג כינים בשבת.

כינה מסוגלת להטיל כ-200 ביצים במשך חייה (30 יום). בזמן הטלת הביצה, הכינה מפרישה מהחלק האחורי בגופה חומר אשר מדביק את הביצה לשערה. הביצה צריכה טמפ' של 30 מעלות צלזיוס ו-70-80% לחות, כדי להתפתח (תנאים אלו ניתן למצוא בסביבת הקרקפת). תוך 10 ימים הביצים אשר לא יבקעו – ימותו, מאחר והשערה גדלה. שאריות הביצים נשארות דבוקות לשער ויכולת להישאר כך לתקופה של 6-8 חודשים. תוך פרק זמן של 7-9 ימים, היא בוקעת ומתפתחת כינה קטנה העוברת עוד שני גלגולים עד לשלב הבגרות.

שאלת הריגת כינים בשבת מהווה את אחד הדיונים המרכזיים בעניין שינוי הטבע וגישת ההלכה לשינוי זה, שאלה זו ניתנת לבחינה מזווית שונות, האם כאשר הטעם משתנה גם הדין משתנה. האם הכינים נחשבות כבעלי חיים מבחינה הלכתית. האם עינינו רואות את הפריה והרביה של הכינים. האם דווקא תנאי ראות אופטימליים קובעים את סף הראייה. האם ראייה דרך משקפיים, זכוכית מגדלת או מיקרוסקופ שמה ראייה. הרב לאמפורטי היפנה את דבריו לרבי יהודה בריל ממנטובה, והלה השיב שחרף התמיהה המציאותית, "אין לשנות הדינים המיוסדים על קבלת קדמונינו בשביל חקירת חכמי אומות העולם, ואין לזוז ממה שנפסק על פי גמרותינו, אפילו אם כל רוחות החקירות האנושיות שבעולם באות ונושבות בו, כי רוח ד' דבר בנו" (מובא בפחד יצחק). אולם ר"י לאמפורטי הגיב, כי דברים אלו הם נגד הסברא. ופעמים שגם דברי חז"ל הם "מפי השכל והחקירה האנושית ולא מפי הקבלה". ולכן לדעתו יש להחמיר ולא להרוג כינים בשבת, משום שמציאות הדברים שונה מכפי שאמרו חז"ל. כנגד דברי ר"י לאמפורטי יצא הרב דסלר, מנהלה הרוחני של ישיבת פוניב'ז (מכתב מאליהו, ח"ד עמ' 355 , הערה ד'), בדבריו אודות ההסברים הטבעיים של חז"ל, באומרו "שלא ההסבר מחייב את הדין, אלא להיפך, הדין מחייב את ההסבר". לדברי הרב דסלר, הטעם המוזכר בגמרא אינו הטעם היחידי האפשרי בעניין, ולפעמים חז"ל נתנו הסברים לפי ידיעת הטבע שהייתה בעיניהם, אך אם בזמנינו מוכח שהמציאות שונה, חובה עלינו לחפש הסברים אחרים שבהם יתקיים הדין על מכונו לפי ידיעות הטבע שבימינו…בעניין הכינה ההסבר קצת יותר קשה, אבל הכלל הידוע בזה שאין ההלכה מתחשבת אלא במה שמורגש לחושים. ולפי זה, אולי ניתן לומר, שמכיוון שביצת הכינה היא קטנה מאוד עד שלא היה ניתן לראותה בכלל בתקופת מתן תורה, אין ההלכה מתחשבת עמה כלל והכינה נחשבת כמתהווה מן החומר שהיא גדלה בו וניזונת ממנו, ולכן היא נחשבת לבריה פחותה ואין בה דין נטילת נשמה…וגם אם לא נמצא טעם הגון, נאמין באמונה שלימה שהרי דין אמת, ואל ד' נייחל שיאיר עינינו למצוא הסבר מתאים. הרב דסלר מסכים עקרונית לדברי ר' יצחק לאמפורטי שהמציאות מורה שכינים אכן פרות ורבות, אלא שנחלק עליו בדין. גישתו הבסיסית של הרב דסלר התולה את דבריהם של חז"ל אודות הכינים במגבלות חוש הראייה המתקשה לראות את תהליך הפרייה והרבייה של הכינים הורחב מאוד הן מצדדיו ההלכתיים והן מן הצדדים הפיזיקליים והביולוגיים במאמרו של מרדכי כסלו "ההורג כינה בשבת – כהורג גמל בשבת?" (שנה בשנה. הוצאת היכל שלמה, תשס"ב עמ' 155-166)

[1]  ספר בן סירא השלם, מהדורת משה צבי סגל, ירושלים תשל"ב, עמ' שמ-שמא.

[2] א' מינץ-מנור, "'כתפוח נאה בפירות כן כהן בצאתו' הדימוי בפיוטי 'מה נהדר' מתקופת הפייטנות הקדם קלאסית", גנזי קדם ה (תשס"ט), עמ' 165‑188.

[3] י' יהלום, שפת השיר של הפיוט הארץ ישראלי הקדום, ירושלים תשמ"ה, עמ' 97.

[4] לשיטה זו, 'לתולדותם' תהיה משמעותו על פי סדר האימהות בסדר לידתן, וראו פירוש החזקוני על אתר.

 

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד