הברזל הוא יסוד כימי מתכתי, ברזל הוא היסוד העיקרי בהרכב כדור הארץ מבחינת מסה, והרביעי בהרכב קרום כדור הארץ. יש לו שימושים רבים בתרבות האנושית עוד מתקופות קדומות. שיטות להפקת ברזל ועיבודו התפתחו בעיקר החל מהמאה ה-19 והביאו לפיתוח התעשייה הכבדה, בה הברזל הוא היסוד המופק בכמות הרבה ביותר.

הפרשה פותחת במילים: "וידבר ה' אל משה לאמור, דבר אל בני ישראל וייקחו- לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו …וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם זהב וכסף ונחושת… " (שמות כ"ה א'-ח'). הרב מרדכי סבתו הבחין בין הזהב, הכסף והנחושת, "יראה שלשון התיאור של הכסף שונה מלשון התיאור של הזהב והנחושת". בזהב נאמר: "זהב התנופה" (שם, ל"ח, כ"ד), וכן בנחושת: "נחושת התנופה" (שם, שם, כ"ט), ואילו באשר לכסף לא נאמר 'כסף התנופה' אלא "וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה" (שם, שם, כ"ה). מהו טעמו של דבר? ההנפה מציינת את רצונו של האדם לתת נדבה למשכן, ומאחר שהזהב והנחושת ניתנו בנדבה, "אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ  לִבּוֹ", הם מכונים "זהב התנופה" ו"נחושת התנופה". לעומת זאת, הכסף לא ניתן בנדבה, אלא על כל אחד חלה חובה אחידה של מתן מחצית השקל, כמפורש בפסוקים שלפנינו: "וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה… הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים…" (שם, ל"ח, כ"ה-כ"ו). משום כך לא נקרא הכסף 'כסף התנופה' אלא "כֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה". לאור זאת מתעוררת כאן שאלה גדולה. בפרשת "תרומה" נאמר: "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" וגו' (שם, כ"ה, ב'-ג'). הרי שהכסף נמנה כאן יחד עם הזהב, הנחושת ושאר החומרים שניתנו בנדיבות הלב. אלא שלא מצאנו בכלי המשכן פריטים שנעשו מכסף, מלבד האדנים וווי העמודים. לפי המפורט בפרשת פקודי משקלם של האדנים ושל ווי העמודים היה בדיוק כמשקל מחצית השקל של כל העם, ותמוה שהכתוב לא פירט מה נעשה עם תרומת הכסף שניתנה בנדיבות הלב? על כורחנו אנו אומרים שהיו גם כלים נוספים, משניים, שנעשו מכסף, כגון קערות הכסף ומזרקי הכסף שהביאו הנשיאים בחנוכת המזבח (במדבר ז' ד'), אלא שלא נזכרו כאן בכתוב כיוון שלא היו הכרחיים לעבודת המשכן.

הברזל הוא חומר חיוני לרוב היצורים החיים. בבעלי חיים נמצא הברזל בהמוגלובין, החלבון נושא החמצן בכדוריות הדם האדומות אשר בדם ובמיוגלובין הנושא חמצן מהדם לשרירים. החמצן הנקלט בריאות נקשר באופן ישיר אל אטום הברזל, ומובער באמצעות הדם אל כל תאי הגוף. חוסר ברזל בגוף עלול לגרום לאנמיה. בגוף האדם יש בין ארבעה לחמישה גרם ברזל.

ביישוב השאלה נראה לומר שאכן יש פער בין פרשת "תרומה" לפרשת "פקודי", פער שנוצר כתוצאה מחטא העגל. לפני חטא העגל הייתה הכוונה שגם הכסף יינתן בנדבה, וממנו יעשו את האדנים ואת ווי העמודים, ואולי גם פריטים אחרים. המשכן כולו אמור היה להיעשות מתרומות של נדיבות הלב, אלא שהכוונה שבאה לידי ביטוי בפרשת "תרומה" השתנתה בעקבות חטא העגל. בעקבות חטא העגל נקבע, שבתוך כל תרומת המשכן, שאמורה לבוא מנדיבות לבם של ישראל, יהיה גם יסוד של חיוב שאינו תלוי בנדיבות הלב, אלא שיעורו קבוע, 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט'. ממנו יעשו את האדנים, שהם הבסיס שעליו נשען המשכן. משום כך עמד משה ומנה את העם, למרות שלא נצטווה על כך, כדי שבני ישראל ייאלצו לתת מחצית השקל כופר נפשם. בכסף זה ייעשו, כאמור, האדנים, ובשאר הכסף, אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל, יעשו ווים לעמודים. האדנים מלמטה, והווים מלמעלה. מעתה ואילך, המסגרת תהיה מסגרת של חיוב, ורק בתוכה תבוא נדבת הלב לידי ביטוי. רבי אברהם אבן עזרא כתב ברוח זו "ולפי דעתי, שהזכיר מה עשו בכסף שהוא כסף הכפורים. והנה הזכיר כי על כסף החיוב היה עומד המשכן, שהוא הכולל לכל הכלים. וזה זכרון לבני ישראל" (שם, ל"ח כ"ד). כלומר, מעתה ואילך יעמוד המשכן על כסף החיוב ולא על נדיבות הלב, והוא יהיה לזיכרון לבני ישראל. מהו שיהיה לזיכרון? הווי אומר היסוד המשותף לעם כולו, היסוד המאחד את העם ליחידה אחת. כלליות האומה היא שתעמוד לה לזיכרון ותהווה תריס בפני הפורענות (דף שבועי אוניברסיטת בר אילן, פקודי תשע"ו, מספר 1161). המתכת החסרה ברשימת המתכות הינה ברזל. מדוע הברזל אינו מוזכר מופיע  במשכן? כבר בסוף פרשת יתרו, מצווה התורה על הקמת מזבח, על פי פרשת יתרו, יש לעשות את המזבח מאדמה או מאבנים בלתי מסותתות, "ואם מזבח אבנים תבנה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה" (שמות, כ' כ"א).

תזונה לקויה שאינה מספקת לגוף את כל אבות המזון הנחוצים. גם אורח חיים צמחוני עלול  לגרום לחסר בברזל. אצל קשישים, חסר בברזל נובע בדרך־ כלל מירידה בכושר הספיגה – עם העלייה בגיל, איכות ספיגת החומרים המזינים מהמזון הולכת ופוחתת בנוסף, מחלות או טראומות עלולות לגרום לייצור מופחת של תאי דם אדומים או לדימום רב.              התורה אוסרת לסתת את אבני המזבח עם ברזל, היות והברזל מקצר את חייו של  האדם ותפקיד המזבח לכפר ובכך להאריך את חייו של האדם. הפתרון הוא לקחת חלוקי אבן מקרקעית נחל או ים, ולסוד אותם בסיד כך שהמזבח יהיה ישר וחלק. במסכת מידות מובא שהיו מביאים את אבני המזבח ואבני הכבש מבקעת בית כרם, מקום שלא עובד ולא נזרע וחופרין שם למטה ומביאין משם אבנים שלמות שלא הונף עליהן ברזל, שהברזל פוסל בנגיעה ובפגימה, ומלבנין אותו פעמיים בשנה, אחת בפסח ואחת בחג, וההיכל פעם אחת בפסח ולא היו סדין אותם בכפים של ברזל שמא יגע בו, כשבונין את ההיכל והעזרה בונים באבנים גדולות שנאמר אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית ואין מפצלין את אבני הבניין בהר הבית אלא מפצצין אותן ומסתתין אותן מבחוץ שנ' ומקבות הגת וכל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו ותניא במכילתא [יתרו פרש' י"א] (מסכת מדות דף ל"ה). הרב ד"ר חיים בורגנסקי, הבחין בין עבודת ד' שבפרשת יתרו הנובעת מן האדם, כקין והבל, וכנח היוצא מן התיבה, הקרבה זו אין להגבילה במקום או בזמן, אך הסכנה הגדולה שבצידה שתהפוך לעבודה זרה, האדם עשוי לחשוב שהוא מיטיב עם הקב"ה בבנותו מזבח זהב וכסף וקורבנותיו באים מן המעדנים, לבסוף יעבוד האדם עצמו ולא את בוראו, ועל כן החומרים אינם כסף וזהב, אלה עשויים להפוך לאלוהי כסף וזהב, המזבח ייבנה מן החומרים הראשוניים ביותר, שלא נגעה בהם יד האדם וגאוותו. פרשת תרומה, לעומת זאת, אינה עוסקת בעבודת ד' האישית, המבנה המורכב על שלל כליו וחומריו, הינו משכן לשכינה, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", מקום שכינת ד' ראוי שיהיה מהודר ויבטא את המקום אשר בחר ד' (דף שבועי פרשת תרומה תש"ס, מס' 326 'בין מזבח אדמה לכרובי הזהב').                                            הברזל מצוי במגוון רחב של מזונות. המקורות הנפוצים ביותר הם במזון מן החי: בעיקר בכבדים של בעלי חיים, בבשר הודו, בבשר בקר, בדגים ובביצים. לברזל גם מקורות מן הצומח ובהם: אגוזים, שקדים לא קלויים, שומשום מלא, שעועית (ירוקה או לבנה), עדשים, גרגירי חומוס, דוחן ושמרי בירה.​                                                                                                                   כיפת ברזל שיירטה השבוע כ90% מהרקטות ששוגרו מעזה, מהווה פאן חיובי נוסף, מסתבר שהברזל אינו רק מקצר חיים אל יכול אף להאריך חיים, אלא שלפעמים בשעת היירוט רסיסים עפים ומזיקים, לפיכך, מתעוררת השאלה האם מותר השימוש בה עקב כך? אבן יסוד בדברי פוסקי זמנינו היא שיטת החזון איש בעניין חץ שעומד לפגוע ברבים – האם מותר להטותו באופן שינצלו הרבים? יש אומרים, שהחזון איש כתב את דבריו לאחר מעשה שהיה, באדם שנסע ברכב ולפתע איבד את הבלמים, והרכב היה אמור להתדרדר ולהרוג קבוצה של אנשים, והנהג שראה זאת, הסיט את ההגה, עלה על המדרכה וכתוצאה מכך הרג אדם אחד. ובא אל החזון איש בשאלה האם עליו לקבל על עצמו תשובה כדין רוצח, או שפעולתו הייתה מחויבת ע"פ הלכה כדי להציל את הרבים. מדברי החזון איש משתמע, שבאופן מסוים יש להתחשב בעדיפות הרבים על פני היחיד. האופן המסוים הוא בעשיית פעולה שמטבעה היא פעולת הצלה – המותרת כדי שיינצלו על ידה רבים, אף שכתוצאה מכך ייהרגו מועטים. הסברו של ה'חזון איש' לכך הוא, שאופן זה נבדל מההלכה "תנו לנו אחד מכם ונהרגהו", שבה המסירה היא פעולה אכזרית של הריגת נפש, והמסירה עצמה אין בה הצלת אחרים ב"טבע" הפעולה, אלא רק ב"מקרה" היא פעולה מצילה, ולכן אסור למסור יחיד להצלת רבים. לעומת זאת, בפעולה שהיא בעיקרה פעולת הצלה, אלא ש"מקרה" זה תגרום הפעולה להריגתו של האחר, כגון הטיית חץ, סבור ה"חזון איש", שיתכן שיש להשתדל למעט אבדת ישראל ככל האפשר, כלומר להעדיף את הצלת הרבים על פני חיי היחיד. ברם החזון איש עצמו לא קבע מסמרות בדבריו, ואף העלה אפשרות שאין להטות את החץ, מפני שזו הריגה בידיים. החזון איש גם מתבטא בלשון "ואפשר דלא דמי" וכן "אפשר דיש לנו להשתדל", ואף בהמשך דבריו הוא מפקפק בהיתר זה וכותב "מיהו הכא [מכל מקום, כאן, בעניין החץ] גרע, דהורג בידיים, ולא מצינו אלא מוסריו, אבל להרוג בידיים, אפשר דאין הורגין, והא דהרגו שבע בן בכרי, דמורד במלכות היה" (סנהדרין סי' כ"ה). הרב אליעזר וולדינברג דן בדברי החזון איש, ומסקנתו שבמקרים מהסוג שדן בהם החזון איש [חץ או רימון יד המתעופף לכיוון הרבים, בתאונות דרכים] שב ואל תעשה עדיף (שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' ע'). בספר 'משנת פיקוח נפש' דן האם לאור דברי החזון איש יהיה מותר לנתק חולה ממכונת הנשמה כשאין די מכשירים, וכגון שצריך לכך לזמן ממושך וכיוון שאין די מכשירים ניתן היה להציל בכך מספר רב של אנשים, ונראה שכיוון שניתוקו של החולה יגרום למותו, לא ניתן להציל רבים על ידי הריגת יחיד (סימן מ"ט).