פרשת תרומה – זכור – ושכנתי בתוכם – בחוץ או בפנים

ח׳ באדר ה׳תשפ״א (פבר 20, 2021) | חומש שמות, עלון בית החולים, תרומה

נפש היא מכלול ההתנסויות האישיות והייחודיות שיוצרות את עולמו הפנימי של האדם, וכוללות מודעות, חשיבה, הבנה, תפיסה, זיכרון וקשב, כמו גם דחפים חלקם לא מודעים, מצבי רוח, רגשות וריגושים, הנעה, אפיוני אישיות וביטויים התנהגותיים, המאפשרים לאדם להכיר את עצמו ואת העולם ולפעול תוך כדי כך.

בפרשת תרומה מתארת התורה את בניית המשכן. הפרשה פותחת "…ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, א'-ג', ח'). בשאלת מיקומה של פרשת המשכן נחלקו הדעות, רש"י פירש, "אין מוקדם ומאוחר בתורה", מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים היה…" כלומר, לפי סדר המקראות, הציווי על בנית המשכן נאמר לפני חטא העגל, מדוע התורה כתבה את סיפור חטא העגל לאחר פרשיית המשכן, אם במציאות חטא העגל התרחש לפני בניית המשכן? ביסוד השאלה האם קדם הציווי על עשיית המשכן לחטא העגל או לאחריו, עומדת שאלה מהותית יותר, האם המשכן הינו המקום האידאלי להשראת השכינה, או שמא אינו אלא "פשרה" שלאחר חטא העגל. הרמב"ן, מניח שהפרשיות מסודרות כרונולוגית. מצוות בניית המשכן היא שניתנה מיד בתום מעמד הר סיני. לדעתו, המשכן אמור להמשיך את מעמד הר סיני בצורה תמידית! נימוקו של רמב"ן במהלך מעמד נשגב זה פחדו בני ישראל וביקשו ממשה "לתווך" בינם לבין הקב"ה בקבלת יתר המצוות, הסיבה העיקרית לעליית משה להר סיני היא, אם כן, לאפשר את המשך מתן התורה לישראל, "…וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו…" (שמות כ"ה ב'). רש"י, לעומתו, מסדר את הפרשיות אחרת מסדר כתיבתן, ולדעתו הציווי לבנות את המשכן ניתן לאחר חטא העגל. רש"י, מבסס את שיטתו על ההקבלות הרבות בין בניין המשכן לחטא העגל, בני ישראל חייבים לתרום מכספם לבניית המשכן. בצלאל, נכדו של חור, נבחר לבנות את המשכן, על פי המדרש, חור נהרג בניסיון למנוע את עשיית העגל. הפסוק הפותח את פרשיות המשכן, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", מלמד על הצורך בהשראת שכינה כתיקון לאחר חטא העגל. לדעתו של רש"י הציווי להקים את המשכן ניתן רק במהלך ארבעים הימים האחרונים (שבמהלכם קיבל משה את הלוחות השניים) – שהיית משה בהר סיני לאחר חטא העגל – שהרי מטרת הקמתו היא תיקון חטא זה!

בעיית הדואליות של חומר ורוח בפילוסופיה מתקשרת לשאלה מה היא נפש. אם האדם הוא רק חומר, אזי לנפש האדם יש ביטוי פיזיולוגי בלבד ולא קיימת רוח או אנרגיה של נפש האדם. מנגד אלו הדוגלים בגישה הדואלית טוענים כי האדם מורכב מחומר ורוח ושלנפש האדם יש ביטויים שאינם תלויים בחומר ואף קדמו להיווצרות החומר.

האם המסקנה העולה מכך שרש"י טוען את ההפך, שבניין המשכן היה בדיעבד? האם מתחילה רצה הקב"ה שבני ישראל יעבדוהו ללא כל ייצוג פיזי, ורק לאחר חטא העגל הבין הקב"ה כביכול שהעם זקוק לסמל כזה?! גישה זו מגובה במדרשי חז"ל "…אמר הקב"ה יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל .."(תנחומא ח'). ומדוע לאחר חטא העגל היה צורך במשכן? על כך השיב הספורנו והסביר, בתחילה הייתה הקדושה מתפשטת על כל יחיד ויחיד ומצויה בכל מקום ומקום, לאחר חטא העגל בו הובדלו הלווים והכוהנים מכלל העם לעבודת המקדש כשהתברר שהם לא נטלו חלק במעשה העגל, ולאחר שסגדו ישראל לעגל הזהב קרוץ חומר, החליט א-לוקים להתגלות במסגרת החומר ובמקום מוגבל, במשכן (בפרשתנו, ובסוף פרשת משפטים). הביטוי 'ושכנתי בתוכם' הוא השער לאחד הדיונים היסודיים והעמוקים ביותר בתיאולוגיה בכלל ובהגות היהודית בפרט ביחס לשאלת נוכחותו של א-לוקים בקרב הארץ. תורת משה נוצרה בסביבתם של עמים אליליים, ומאבקה באמונותיהם תופס בה חלק עיקרי. מלחמה זו אינה מכוונת רק נגד אמונה בריבוי אלים, אלא גם בשלילת הגשמות. עקרון שלילת הגשמות מורה על כך שהא-ל מופשט, אבסטרקטי, אינו חומרי. שלילת התארים מהא-ל ואיסור עשיית פסלים ומסכות הינה חלק חשוב במאבק זה. לפיכך מה פשרה של הגדרת מקום שבו שוכן הקב"ה? מהי המשמעות של שכינת א-לוקים במקום? הרמב"ם בספרו, 'מורה נבוכים' הקדיש "מקום" נרחב לשאלות אלו, וביאר כי השימוש במקום ביחס לא-לוקים אינו אלא בהשאלה, אין להגביל את השוכן או את ה'נשכן' לגוף או מקום. המילה שכינה משמעותה התמדה במקום אחד. המקדש והמשכן, על פי תפיסה כזו, אינם באים לתאר 'שכינת מקום' כי אם השגחה א-לוקית פרטית. משעה שישראל בונים את המשכן, עיני הקב"ה נשואות אליהם ואל תפילתם ביתר שאת, המקדש איננו מקום בו שוכן הקב"ה, שהרי השמיים ושמי השמיים לא יכלכלוהו וודאי שלא הבית הזה, בית המקדש מהווה מעין 'צינור' בין הקב"ה לבין עם ישראל המתפלל אליו.

הפילוסופיה עוסקת בשאלת יחסי גוף ונפש. התהליכים הנפשיים הם פרטיים ואיש אינו יכול לחוש בהם, מלבד הנפש החווה אותם בעצמה. לעומתם, התהליכים הפיזיים שייכים ל"רשות הרבים" מבחינה הכרתית. ניתן לכמת אותם ולמדוד אותם. גובה ניתן למדידה, שמחה, שלווה, היא תכונה שאין דרך ברורה למדוד אותה.

בית הכנסת קיים מאז תקופת בית המקדש השני (מן המאה ה- 6 לפני הספירה ועד למאה ה- 1 לספירה), הן בארץ ישראל והן בקהילות היהודיות בתפוצות – בבבל ובצפון אפריקה. הפעילות הדתית שהתקיימה בבתי הכנסת בתקופת בית המקדש השני נועדה להשלים את חובת העלייה לבית המקדש, ולאפשֵר לכל יהודי לעבוד עבודת ד' עבודה יום -יומית, במקום הנמצא סמוך לבית מגוריו. בתקופה זאת נערכו התפילות בבתי הכנסת באותם הזמנים שבהם הוקרבו הקורבנות בבית המקדש, וגם נוסח התפילות דָמַה לנוסח של הברכות והתפילות שנשאו הכוהנים בבית המקדש. כך יצר בית הכנסת את הקשר היום -יומי בין הציבור היהודי לבין המרכז שבירושלים. לאחר שחָרַב בית המקדש השני ובוטלו הקרבת הקורבנות והעליות לרגל, הפכו בתי הכנסת למקום המרכזי של היהודים ולתחליף מצומצם לבית המקדש. בית הכנסת כּוּנה בפי חז"ל בכינוי "מִקְדָּש מְעַט", כלומר, מקום הממלא חלקית את תפקידו של בית המקדש (יחזקאל י"א ט"ז). הקשר בין בית הכנסת לבית המקדש השפיע על מבנהו הפנימי של בית הכנסת, אולם התפילה המרכזי נתפס כמקביל ל"עֶזְרַת ישראל" – האולם שבו התכנסו הגברים בבית המקדש, וארון הקודש ובו ספרי התורה נתפס כמקביל לקודש הקודשים בבית המקדש. במרכז של אולם התפילה, ליד ארון הקודש, ניצבת במה -מִשְטָח מוּגְבָּה שהקוראים בתורה עומדים עליו. על הבמה ניצבת התֵבָה – עליה מניחים את ספר התורה. מבנה זה של הבמה והתֵבָה נתפס כמקביל למזבח הגדול שניצב בבית המקדש. לבית הכנסת יש גם אולם כניסה ובו כִּיוֹר לנטילת (רחיצת) הידיים, כדי שהמתפללים יוכלו לרחוץ את ידיהם לפני התפילה, כדרך שהיו עושים בכניסה למקדש. קישוט בתי הכנסת ביטא בין היתר את המשכן ולאחריו בית המקדש שנבנה על ידי שלמה המלך נעשו בפאר ובהדר (מלכים א ו' כ"א-כ"ב). לעומת בתי הכנסת שקוּשטוּ, היו בתי הכנסת שהוקמו בגישה של פשטות נתנו ביטוי לערך חשוב ביהדות – ערך הצניעוּת.

ישעיהו ליבוביץ כינה את בעיית הגוף והנפש הבעיה הפסיכופיזית לייבוביץ' טען כי הבעיה עצמה בלתי ניתנת לפתרון מטבעה. הוא אחז בעמדה שמרנית נוקשה לפיה אין לערבב את הדיון על הרקע הפיזי להתנהגות בדיון על הנפש עצמה. זאת בניגוד לגישות בפילוסופיה של הנפש אשר מנסות ליישב את הדיכוטומיה.

הרצון העז לשמור על מסגרת התפילה בציבור, גם באופן חלקי, משתקף ביתר שאת בתקופת הקורונה. המוטיבציה הדתית העמוקה שבתפילת הציבור מקבלת מענה – בתפילת מרפסות, חצרות, חדרי מדרגות, מבואות ובכל מקום אפשרי. בתלמוד מובא מעשה ממנו מסיקים שתפילה בציבור מתבטאת בשלושה דברים, הקהילה, הזמן, והמקום. גם כשאחד או שניים מהמרכיבים הללו חסר מעלת תפילת הציבור קיימת (ע"פ ברכות ז' ע"ב ח' ע"א). שאלת מנין המרפסות נלמד ממקורות שונים, במשנה בעירובין מובא שחצר קטנה שנפל אחד הכתלים שלה והיא פתוחה לגמרי לחצר גדולה, החצר הקטנה בטלה לחצר הגדולה ונחשבת לחלק ממנה, אך מאידך החצר הגדולה אינה נחשבת למחוברת לחצר הקטנה. דין זה לגבי הוצאה מחצר לחצר ללא עירוב, אך בגמרא מובא שיש לכך עוד השלכות כגון צירוף אנשים לתפילה במניין, שאם רוב האנשים נמצאים בחצר הגדולה ומיעוטם בחצר הקטנה, הקטנה בטלה לגדולה – ומצטרפים אותם אנשים להשלים למניין. אולם אם רוב האנשים בחצר הקטנה – אין מצרפים את העומדים בחצר הגדולה לנמצאים בחצר הקטנה (עירובין צ"ב ע"א וע"ב). כלומר, שכדי לצרף למניין יש צורך שיהיו כולם באותה רשות ללא מחיצה שמפסיקה ביניהם. לעומת זאת במשנה בפסחים הדנה באכילת קודשים מחוץ לירושלים נחלקו רב ורבי יהושע בן לוי האם הדין ש"מן האגף ולחוץ – כלחוץ" שנאמר במשנה לגבי דינים התלויים בקדושת ירושלים נאמר גם לגבי תפילה, שלדעת רב גם בתפילה מן האגף ולחוץ – כלחוץ, אך לדעת רבי יהושע בן לוי "אפילו מחיצה של ברזל – אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים" (פ"ה ע"ב). האם הסוגיות סותרות זו לזו, וכמי ההלכה? רש"י פירש שמחלוקתם לעניין צירוף העומדים בחוץ לתפילה בציבור, ולדעת רב אין מצטרפים. תוספות מקשים ממסכת סוטה ומבארים שמחלוקתם לעניין ענית אמן, ופוסקים כרבי יהושע בן לוי, ולכן העומדים בחוץ יכולים לענות לקדושה וברכו הנאמרים בפנים. לתפילת המרפסות יתרון כיוון ש "רואים אלו את אלו", במסכת ברכות מובא שאם מקצת משתי חבורות רואות אלו את אלו מצטרפות לזימון, על אף שהם בחדרים נפרדים (ע"פ ירושלמי), האם הדבר נכון גם לעניין צירוף למניין? המחבר בשולחן ערוך פוסק שהעומדים בחוץ ורואים את המתפללים בפנים דרך חלון מצטרפים עמהם (או"ח סי' נ"ה סעי' כ'), וכך הכריע המשנה ברורה, שמעיקר הדין הלכה כדעה המקלה שאם הם רואים זה את זה מצטרפים, אך כותב שלכתחילה טוב להחמיר בזה (בביאור הלכה ד"ה ולחוץ), וכמובן בעת הזאת שמגפה משתוללת אין כל מקום להחמיר.

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד