מוֹלקוּלה היא מונח בכימיה שנטבע על ידי הכימאי אמדאו אבוגדרו לתיאור מבנה בן מספר אטומים המחוברים ביניהם בקשר כימי. המולקולה היא יחידת בסיס של תרכובת מולקולרית וניתן לומר כי מבנה המולקולה, הרכבה וכוחות המשיכה בין אטומיה קובעים את תכונות התרכובת. מולקולה עשויה להיות מורכבת ממספר אטומים זהים או שונים, האם לידע המדעי אודות תורת החלקיקים השפעה על הלכות הכשרת כלים?

בפרשתנו מסופר על בלק בן ציפור שראה את ניצחון ישראל  במלחמה נגד האמורי, ופונה אל בלעם, מכשף ידוע באותה תקופה, כדי שיקלל את עם ישראל. באמצעות הקללה חשב בלק להחליש את עם ישראל ולהכניעם. בלק שולח שליחים אל בלעם כדי לשכנעו לעזור לו במאבק מול בני ישראל. בלעם משיב כי מעשיו תלויים ברצון אלוקים ובהסכמתו וגם בעד הון רב לא יוכל להמרות אל פי ד'. בכל פעם בוחר בלק מקום חדש, ממנו יוכל לראות את ישראל בחולשתו, המראה הנשקף לעניו של בלעם הוא הפוך בתכלית, שלווה פסטורלית מדברית, עם ישראל שוכן לשבטיו, השבטים חונים איש על מחנהו ואיש על דגלו,  המדרש ובעקבותיו רש"י מבאר את המקומות מהם בחר בלק לקלל כדי למצוא את הפרצה להפר את הפסטורליה "ויקחהו שדה צופים ראש הפסגה – ראש שיש פרצים שם, ששם מת משה שנאמר עלה ראש הפסגה, יש פרצה גדולה מזו שראה בנחשים והיה סבור ששם יכלו" (רש"י, במדבר, כ"ג פס' י"ד). בלק  הזמין את בלעם לקלל ממקומות תורפה, מקום שיש סיכוי לזרוע פירוד ומחלוקת. בצורה דומה מבאר גם הרלב"ג את ניסיונותיו של בלעם לראות את ישראל ממקומות שונים, בתחילה ראה רק את קצה העם, החלקים הפחותים יותר, ולבסוף כאשר ראה את כל ישראל שוכן לשבטיו, היה חייב להודות ולומר "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל כנחלים נטיו כגנות עלי נהר, כאהלים נטע ד'…" (במדבר כ"ה ד'), נבואה וברכה שלימים הפכה לתפילה מפורסמת, ובלשונו של הרלב"ג "שגם בקבוץ אשר באהל לא ימצא רק טוב כל שכן בקבוץ כלל ישראל. ואמר זה שאם ימצא רע באהל אחד יענשו כולם…והיה זה מצד היותם כולם מתאחדים" (רלב"ג,  במדבר, שם, שם), כלומר, מה שמאפיין יותר מכל את הקיום היהודי הפלאי הינו היכולת להתאחד .

מולקולה המכילה סוג אחד של אטומים היא מולקולה של יסוד. מולקולה הבנויה מסוגים שונים של אטומים היא מולקולה של תרכובת. מבנה מולקולרי או גאומטריית המולקולה מתייחס לארגונם במרחב התלת-ממדי של האטומים המרכיבים מולקולה כלשהי. המבנה קובע מספר תכונות בחומר כגון: תגובתיות, קוטביות, צבע החומר, מגנטיות, מצב הצבירה ואת פעילותו הביולוגית של החומר.

בלעם מתבונן בעם ישראל בעל כורחו במבט מקיף וגדול מראשית האומה – מהאבות והאימהות שהם השורשים של עמנו "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו" (במדבר כ"ג ט'). "אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וכגבעות הללו, על ידי אבות ואמהות" (רש"י שם), רש"י בעקבות תרגום אונקלוס, סבור שחלקו השני של הפסוק מתייחס אל אחרית הימים, הפעלים "ישכן" ו"יתחשב", הם פעלים בזמן עתיד. בלעם לא נתפס אל העכשוויות המסובכת והקשה ככתוב "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב" (במדבר כ"ד י"ז), ומתוך מבט גדול ומקיף מראשית ועד אחרית הוא מנבא על ניצחונם של ישראל באחרית הימים באומרו "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת" (במדבר שם). דון יצחק אברבנל הוסיף כמה מילים לפסוק כדי להסביר אותו בדרך כזו שמצביעה על אחדות ושלמות העם המביאה לחוזקו "אשר תמיד לבדד ישכון ובגויים לא יתערב ולא יתחשב" (אברבנל בפירושו לבמדבר עמ' קכ"ב). המלבי"ם בפירושו לפסוק אומר: "שאינם כמו אומות קדומות שיתערבו בהם אומות אחרות, ובטל יחוסם, וגם אם לא נתערבו זרים בתוכם הם דומים במנהגיהם ובאים עמהם בחשבון אחד כי אין הבדל ביניהם" (מלבי"ם, 'התורה והמצוה', במדבר, שם), כוחו של עם ישראל שאינו מתבולל, אכן עצתו של בלעם הובילה להתבוללות העם דרך נישואי תערובת. הצגת נטייתם של היהודים לבדידות ולרגשי עליונות, היא אחד המוטיבים הבולטים באנטישמיות עד לעידן המודרני. הסופר הרוסי הידוע, בן המאה ה-19, דוסטוייבסקי במאמרו הידוע, "השאלה  היהודית", התבסס על טענה זו. הוגה הדעות הצרפתי סארטר בספרו "הרהורים בשאלה היהודית" טען טענה הפוכה. לדעתו, האנטישמיות היא שקיימה את עם ישראל כ"עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". היהודים רוצים להתבולל, אלא שאומות העולם אינן נותנות להם.

את המבנה המרחבי של מולקולות אפשר לקבוע באמצעות שיטות ספקטרוסקופיות שונות ועקיפה. היכולות ללמדנו על המבנה המרחבי של המולקולות על-פי דפוס בליעת הקרינה שלהן. את המבנה המרחבי המולקולרי אפשר להעריך בדיוק רב גם באמצעות שיטות חישוביות מתחום הכימיה הקוונטית. המבנה המרחבי של מולקולות עשוי להיות שונה במצבי הצבירה השונים: גז, נוזל ומוצק.

פרשת בלעם מכונה בתלמוד פרשה זו "משה רבנו כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב" (בבא בתרא י"ד ע"ב-ט"ו ע"א). ר' שלמה מולכו ביאר מאמר חז"ל זה כמבאר את חידת קיומו הפלאי של העם היהודי, היחיד מבין העמים העתיקים, שנותר חי וקיים עד לימינו במתכונתו ובצביונו הקודם. הוא היחיד, ששמר על אמונתו ועל דתו, על ייחודו ועל אחדותו. שלוש הספרים שכתב משה הם: "תורת משה" – ספר התורה המכונה גם 'תורת משה', היצמדות העם לתוכן הספר ומצוותיו לאורך ההיסטוריה הם שהבדילו בינו לבין העמים. "איוב" – עוסק בחידת הייסורים המלווים את קיומו של העם היהודי לאורך ההיסטוריה, ספר זה לדעתו מצוי בין הנוני"ן ההפוכות שבפרשת "ויהי בנסוע הארון" המתאר נפילה ותקומה. "פרשת בלעם" – הכוונה לפרשת בלק, האנטישמיות שגם היא חלק בלתי נפרד מקיומו של העם היהודי. בלעם בנבואתו מצליח לחבר את העבר המפואר אל העתיד הנפלא, המתבונן בדורנו, דור התחייה הלאומית, ראינו כיצד האימפריה הבריטית התפוררה בזמן שניסתה למנוע עליה והתיישבות בארץ, גם ברית המועצות אשר תמכה באויבינו הערבים במלחמות על קיומנו, הלכה ונמוגה לנגד עינינו, עמי ערב שקועים עד צוואר במאבקים פנימיים ובמלחמות אזרחים, וכאן בארץ ישראל שמורת טבע, בלעם בחזונו הבין שאת מהלך הגאולה אי אפשר להפסיק. הוא בלתי הפיך ככתוב ''אוי מי יחיה משמו-אל" (סנהדרין ק"ו א'). פרשה זו כה חשובה עד כדי שחכמינו חשוב שיש לצרף פסוק מתוך הפרשה ולקראתו מידי בקר וערב כאחת הפרשיות של 'קריאת שמע' שאנו מצווים לקראתה. לפי התלמודים הכוונה לפסוק המופיע בנבואתו השלישית של בלעם: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו" (במדבר, כ"ד ט') (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה, בבלי ברכות דף י"ב ע"ב). חשיבותו של פסוק זה אינו בשל החוסן בו מתואר עם ישראל, אלא כפי שמבואר בירושלמי, משום שיש בו "שכיבה וקימה". כלומר, יש כאן קשר ענייני לנאמר ב'קריאת שמע' "ובשכבך ובקומך", וכדברי רש"י בפירושו לתלמוד "שהקדוש ברוך הוא שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שלוים ושקטים כארי וכלביא" (רש"י ברכות דף י"ב ע"ב), השגחה עליונה מלווה את העם היהודי לאורך ההיסטוריה והיא זו שמבטיחה את קיומו.

פעפוע (בלועזית: דיפוּזיה) הוא פיזור של חומר במורד מפל ריכוזים, על פי רוב מריכוז גבוה שלו לריכוז נמוך שלו, על מנת ליצור שוויון ריכוזים, וזאת על פני הנפח העומד לרשות החומר. הפעפוע הוא תנועה עצמית של חלקיקים, תהליך הנגרם בשל תנועתם המתמדת והאקראית של חלקיקי החומר, שנובעת מהאנרגיה הקינטית שיש להם. תוצאת הפעפוע היא ערבוב הדרגתי של החומר.

חז"ל קבעו עיקרון בדיני הכשרת כלים "כבולעו כך פולטו" (שו"ע או"ח סי' תנ"א סעי' ד'). עיקרון זה  בפשטות עולה כבר מלשון התורה "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר…וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים" (במדבר ל"א כ"ג). ובלשון הטור "כדרך שנשתמש בהם הנכרי כך הוא הכשרן" (טור או"ח סי' תנ"א). לאחרונה התפרסם מאמר מרתק בשאלת עריכת ניסויים בכלים של ימינו לדעת האם יש בהם בליעה, כותב המאמר הביא כמה ראיות שחז"ל דיברו על בליעה פיזית של איסור ולא על עניין רוחני-מופשט, לדוגמא, חז"ל הורו על בדיקה נחתום נכרי, האם נבלע טעם מאכל אסור בכלי על ידי שיטעם מן המאכל, אם כן מטרת הכשרת הכלי היא לפלוט את טעם האיסור שנבלע בכלי (ע"פ חולין צ"ז ע"א). סיכום ממצה לכך ניתן למצוא בדברי מהר"ח אור זרוע המבדיל בין טבילת כלי השייך לגוי במקווה טהרה שהוא גזירת מלך, לבין דיני הכשרת כלים הנובע מבליעת איסור שיש לפלוט מן הכלי "…אבל בהגעלה וליבון אם לא מטעם פליטת איסור שבו שלא נתבטל כל זמן שהוא בתוכו למה ילביננו ויגעילנו…" (סי' ס"ד). תהליכי הבליעה בלשון חז"ל, חדירת חומר אחד(נוזל או מוצק) נקרא בשפה המדעית של ימינו דיפוזיה (פעפוע). לגופה של פיזיקת הבליעה, יש להבדיל בין שני סוגים של חדירת חומר אחד לתוך חומר מוצק אחר. מדובר בשני סוגים של "בליעה" שיש להבנתם משמעות גם בדיני איסור והיתר: א. חדירה פורית– חילחול של אטומים ומולקולות קטנות וגדולות לתוך חריצים מַקרוסקופיים קטנים בין הגבישונים מהם מורכבת דופן הכלי .ב. דיפוזיה תוך גבישית מיקרוסקופית של אטומים לתוך הגבישים עצמם, גבישים מהם מורכבת דופן הכלי. בניסויים בליעה שנערכו בכלי חרס על ידי מולקולות גדולות הוכח שכלי חרס פולטים ובולעים במידה רבה וניכרת, כדבריהם של חז"ל "התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם" (פסחים ל' ע"ב). עוד הוכח כי כלי מתכות וכלי זכוכית גם אלו המיוצרים בימינו, בולעים ופולטים. (בליעה ופליטה בכלים לאור תוצאות המבחן המדעי, ד"ר יאיר פרנק, הרב ד"ר דרור פיקסלר, תחומין ל"ד (תשע"ד) עמ' 113-129).