צליאק ואכילת מצה

י״ג בניסן ה׳תשפ״ב (אפר 14, 2022) | עלון בית החולים, פסח, חגים

צליאק, היא מחלה הנובעת מרגישות לחלבון בשם גליאדין, המרכיב, יחד עם חלבון נוסף בשם גלוטנין, את הגלוטן המצוי בדגנים מסוימים. צליאק היא מחלה אוטואימונית, שבה תוקפת מערכת החיסון את רקמות הגוף עצמו. המחלה נגרמת רק מחשיפה לגלוטן ומצירוף של כמה גורמים ובכללם גנים המגבירים את המועדות לחלות ולפגמים במבנה המעי הדק.

אחד מדיני הקורבנות הוא, שאסור להקריב בבית המקדש שאור ודבש " כל המנחה אשר תקריבו לד' לא תעשה חמץ, כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד'" (ויקרא ב' י"א). שאור" זהו שם כולל ללחם חמץ. ואכן כמעט כל הלחמים שהקריבו במקדש היו מצות. "דבש" זהו שם כולל לפירות האילן כפי שביאר הרשב"ם. עיקרי הדינים של איסור זה נתפרשו ברמב"ם, "שאור ודבש אסורין לגבי המזבח ואיסורן בכל שהן, שנאמר 'כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו' וגו'. ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקורבן או לשם קורבן… המעלה כזית מאחת מאלו בחמץ או בדבש בין למזבח בין לכבש- לוקה" (הל' איסורי מזבח, ה', א'-ה'). מדוע אסרה תורה את השאור והדבש? מן הראוי היה להביא אל המזבח את המוצר המוגמר של הדגן, הלחם, כמו את הפרי הבשל והמתוק ? חז"ל ראו בשאור ובדבש ביטוי ליצר הרע, "ר' אלכסנדרי בתר דמצלי (אחר שסיים תפילתו) אמר הכי, ריבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות, יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות רצונך בלבב שלם" (ברכות י"ז ע"ב). על ספר החינוך ביאר וכתב, "ועוד שמעתי טעם באיסור שאור ודבש, לפי שהשאור מגביה את עצמו, וכן הדבש מעלה רתיחתו הרבה, ולכן נתרחקו, לרמוז כי תועבת ד' כל גבה לב…" (מצווה קי"ז), כלומר, השאור והדבש התופח והתוסס הם רמז למידת הגאווה השלילית. פאן אחר הוא מביא "… בהרחיק החמץ שהוא נעשה בשהייה גדולה מקרבנו, יקח דמיון לקנות מידת הזריזות והקלות והמהירות במעשה השם ברוך הוא…" (חינוך שם), כלומר, השאור והדבש מתאפיינים בשהייה, בעצלות, הרוצה להתקרב לד' עליו לאמץ את מידת החריצות והזריזות.

גלוטן הוא חלבון המורכב מגלוטנין וגליאדין. הגלוטנין מעניק לעיסת הבצק את היציבות בזכות מבנה מולקולרי של רשת תלת – מימדית. הגלוטן מצוי בעיקר בדגנים כגון חיטה, שעורה ושיפון. בחיטה למשל מהווה הגלוטן 80% מהפרוטאין שבגרעין, והוא אחראי לאלסטיות של עיסת הבצק ולכך שהשמרים, הטיפול היעיל במחלה הוא טיפול תזונתי, דיאטה נטולת גלוטן לכל החיים.

רבינו בחיי מביא טעם אחר לאיסור השאור והדבש על דרך הקבלה, "השאור והדבש רמז למידת הדין…ולפי שהם דברים שיצאו ממזגם, לכך הם מרוחקים מן המזבח" (כד הקמח, ערך פסח, הערות הרב שוועל, ויקרא ב' י"א), כלומר, הקרבנות מבטאים את רצון ד' שהוא ממוזג, השאור בשל חמיצותו והדבש בשל מתיקותו, אינם מייצגים נכוחה את רצון ד' ועל כן אינם עולים על המזבח. בעל הכלי יקר, הדגיש את ההכרחיות שבשניים אלו מחד, ואת הסכנה האורבת מהם מאידך, "כל חמדות העולם הזה הם הכרחיים – וריבויים מזיק. וזאת העצה היעוצה שישתמש האדם במוכרח, והמותר – יחרים… ושניים אלו הכרחיים למציאות האדם. כי אם לא ישתמש בצרכיו ההכרחיים המכונים בדבש, ימות ולא יחיה ולא יהיו איבריו חזקים ובריאים להטריח במצוות ד', ואלמלא יצר הרע לא היה אדם נושא אישה ולא בונה בית ונמצא העולם חרב, ושתיים אלו קודמים בזמן אל עסק התורה והמצוות כי אם לא יאכל תחילה קמח, אין תורה…" (שם), הווי אומר, השאור, והדבש, הינם צרכים הכרחיים לאדם, וחיוניים לבניין העולם, החומר כמו היצר קיומיים, אך רק במגבלות התורה. על הסכנה שבמתיקות היתרה כתב בעל ספר החינוך, "ובעניין הרחקת הדבש נאמר אל הילדים הרכים כדי לייסרם, שהוא הסיבה לדמיון שימעט האדם מלרדוף אחרי המאכלים המתוקים לחכו כמנהג הזוללים והסובאים ימשכו לעולם אחר כל מתוק, ולא ייתן לבו כי אם אל המאכלים המועילים לגופו וצריכים למחייתו ושומרים בריאות איבריו…" (ספר החינוך מצווה קי"ז).

חולה צליאק האוכל מזון המכיל גלוטן, התגובה של מערכת החיסון לחלבון גורמת להליך דלקתי המביא לפגיעה במעי. חשיפה מתמשכת של חולה צליאק לגלוטן גורמת לדלקת כרונית ונזק לסיסים, המונע את פירוק המזון והעברתו דרך דופן המעי אל זרם הדם (ומשם לשאר הגוף).  כמו – כן נגרמת ירידה בעיכול ובספיגת המזון.

הרב יואל בן נון מבאר מדוע הכלל שטבעה התורה לפיו אין מקטירים שאור ודבש, הופר במקומות מסוימים לדוגמא, בקרבן תודה הקרב חמץ "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו" (ויקרא פר' ז', פסוקים י"ב-י"ג). הרב יואל מבאר שהחמץ והדבש-שניהם מסמלים את סופו של התהליך. הלחם החמץ והפרי הבשל והמתוק-שניהם ביטוי מוצלח לתכלית הנכספת, שאליה עורג החקלאי מתחילת העונה. לכן, שניהם מסמלים את העושר, ההצלחה, הברכה והשפע. לעומת זאת, המצה היא סמל לתהליך שנפסק באמצעו, לעיסה שלא הספיקה להחמיץ. על כן, אין להקריב על המזבח חמץ ודבש, המסמלים שניהם את גאוות הלב ואת השלמות שאינה צריכה עוד לדבר. שני המאכלים הללו מובאים כקורבן 'שתי הלחם' ו'ביכורים' וכן בקורבן תודה. כאשר אדם מקריב קרבן תודה – עליו לזכור בעת ובעונה אחת שני זמנים ושתי תקופות. את תקופת הצרה והמצוקה שנחלץ ממנה, ואת ההווה, לאחר שנגאל מצרתו. לכן, קרבן התודה מורכב מחמץ וממצה כאחד, מצות – המסמלות את המצוקה שבה היה שרוי, וחמץ – המסמל את הגאולה והמרחב אליו יצא (הרב יואל בן נון, דף קשר, ישיבת הר עציון, מספר 41).

תסמיני מחלת צליאק קלאסית מופיעים בעיקר בשנות הילדות הראשונות, כאבי בטן חוזרים, שלשול, עיכוב בגדילה והתפתחות, בטן תפוחה, חוסר תאבון, עצירות והקאות. תסמינים נוספים, קומה נמוכה, אנמיה, נשירת שיער, פגיעה בשיניים, הפרעה בתפקודי כבד, תופעות נוירולוגיות, ועוד,  מחלת הצליאק יכולה להופיע גם כמחלה שקטה ללא תסמינים.

חולי צליאק, אשר אסורים לחלוטין בגלוטן ותגובתם לכך קשה, אינם רשאים לסכן עצמם או לפגוע בבריאותם. הללו יאכלו את התבשילים האהובים עליהם וזו סעודתם. בליל הסדר קיימת חובה לאכול כזית מצה מחמשת מיני דגן. הסובל ממחלת הכרסת (צליאק), חייב להשתדל להשיג מצות שנאפו מקמח של שאר דגנים, שאינו מכיל את המרכיב האסור לו באכילה, היינו גלוטן הרב עובדיה יוסף כותב, "מי שהוא רגיש מאכילת דגן של חיטה, ויוכל להביאו לידי חולי, יכול לקיים מצות אכילת מצה בדגן של שיבולת שועל, שאף שיבולת שועל מין דגן הוא… ואף דלכתחלה יש לצאת ידי חובה בדגן של חטים, במקום חולי בוודאי יש ליקח מכל מין דגן אחר שאפשר לקיים בו המצווה" (ספר חזון עובדיה, פסח, תשס"ג, הלכות סדר ליל פסח, עמ' ע"ו). בספר נשמת אברהם מביא שדיבר עם הרב עובדיה יוסף בכ"ב אדר תשס"ו, ואמר לו שאין שום פקפוק בזהותו של השיבולת שועל של זמנינו, ומברכים על מצות אלו 'המוציא' 'על אכילת מצה' וברכת המזון. (נשמת אברהם או"ח סי' תס"א, סעי' ד', אות א' הערה 3) ויש מי שכתב, שבכל ימי הפסח בוודאי פטורים חולים אלו ממצה, אבל ביחס לכזית ראשון בליל הסדר, אמנם אינו חייב לצער עצמו בכך, אבל היות ואין בכמות קטנה וחד-פעמית נזק ממשי לחולה כרסת, רשאי להחמיר על עצמו ולאכול שיעור מצומצם, ואף לברך (שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' כ"ב). למעשה, לא יאכל מצה בתחילת הסעודה, יאכל סעודה ללא 'המוציא' ובסוף הסעודה ייטול ידיו ללא ברכה יברך ברכת 'המוציא' וברכת 'על אכילת מצה' ויאכל לשם 'אפיקומן' מצה בשיעור כזית, ולאחר מכן לא יאכל כלום. אם מותר לו לאכול שיעור שני זיתים ינהג כך, באכילה הראשונה אחר ברכת 'המוציא' וברכת 'על אכילת מצה' יאכל מצה בשיעור כזית, ובסוף סעודתו יאכל מצה בשיעור כזית לשם 'אפיקומן' (מ"ב תפ"ב ס"ג).

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד